מעגל החיים

בואו נפתח במשחק קצר שמערבב קלישאות ותדמיות: בעוד הליגה הלאומית נהנית מדימוי של "משוגעת" ו"קשוחה", בליגה א' מסתובבים טיפוסים מדליקים "שיש להם כדורגל" ובליגות ב'־ג' עסוקים בעיקר בפיצוצים ומכירות – מהו הדימוי של ליגת העל שלנו?

אם שואלים את האוהד הממוצע, אז הדימוי לא משהו. משהו שנע בין "אריזה נוצצת למוצר בינוני", לבין "רמה נמוכה, כדורגל פח", כשבאמצע תמיד יהיה מי שיסנן בבוז: "כדורגלנים מפונקים, עצלנים, שמרוויחים הרבה יותר ממה שמגיע להם".

אבל איכשהו אנחנו תמיד חוזרים לליגה הזו. מצפים לפתיחת העונה במין קוצר רוח ורעב, כאילו לא צעקנו רק לפני חודשיים "לא בא יותר לראות את האפסים האלה".

וכל זה בליגה עם ריטואלים די קבועים. מכבי ת"א לוקחת אליפות, העולות החדשות נאבקות נגד הירידה ועוד שתיים מסתבכות כלכלית ומצטרפות אליהן לברדק בתחתית. אם תרצו, מלבד האלופה ושתי היורדות, כל שאר הקבוצות בליגת העל חוות במהלך העונה מעין מעגל חיים קבוע ושגרתי. אופטימיות בלתי זהירה־משבר־הסתבכות־התאוששות־ובחזרה לאופטימיות (והפעם היא זהירה עוד פחות).

במובן מסוים, לא משנה אם זו מכבי חיפה בצמרת או מכבי נתניה בתחתית – בגדול יש בליגת העל כ־10 קבוצות שתקועות בתוך לופ ספורטיבי־נפשי שכולל את כולנו: אוהדים, שחקנים, עיתונאים ואיש המשק הוותיק והמסור.

אז רגע לפני שהעונה נפתחת, כדי שנדע לזהות באיזה שלב ספורטיבי ומצב נפשי אנחנו נמצאים – הנה לפניכם מעגל החיים של קבוצת כדורגל ממוצעת בליגת העל.

תקופה: יוני־אוגוסט

מצב החומר: זהו שלב האופטימיות. ריח של התחדשות באוויר ותחושה שהפעם העסק יעבוד. עונת המלפפונים מתחילה לאט ומתעצמת יחד עם הטמפרטורה.

העיקרון ברור: ככל שהחום מתגבר, שיקול הדעת פוחת. פתאום המגן האוזבקי, שהביא לך מתווך דירות מטשקנט שלפני שבועיים הפך לסוכן שחקנים, נראה הדבר הכי חד בסביבה. גם עושה הגנה, גם מהיר וגם מרים כדור תוך כדי תנועה. פאק, יש לי פה דני אלבס ב־4,000 שקל לחודש. איזה שיחוק.

(איור: ליאו אטלמן)

אבל חשוב לזכור שהשלב הזה מתחיל עם חיפוש מציאות בחצר האחורית של הכדורגל הישראלי. לאימון הפתיחה מגיעים אלף איש (עזבו קהל, אנחנו מדברים על נבחנים): משחקני נוער מחוצ'קנים ועד חלוצים שמנמנים מליגה א' דרום. לכל אלה מצטרפת להקה שלמה של מה שנקרא "מושאלים שחוזרים לנסות לקבל צ'אנס אצל המאמן החדש" (אז אתה מגלה שהכוכב ההוא מהנוער כבר בן 32 ושהוא מפרק הגנות בגבעת אולגה).

אחרי שכל הנבחנים נכשלים, עוברים לחפש זרים. לתחום הזה יש אפיל מסתורי, בעיקר בגלל שלאף־אחד אין באמת מושג מי אלה הכדורגלנים שמגיעים לשחק בקבוצת מרכז טבלה בישראל. השילוב בין המצב הכלכלי לסוכן איתו עובד המועדון יקבע אם תהיה לך בקבוצה מושבה רומנית, מושבה ניגרית או מיקס בלקני עם נגיעות מהקווקז.

לעיתים בשלב הזה מגיח לגיונר ששכחת מקיומו, חותם במועדון והציפיות קופצות בעוד שתיים־שלוש מדרגות. זה גם הרגע לסגור מו"מ ארוך ומפותל שלעד יזכה בתקשורת לתואר "סאגה". לכל סאגה יש סוף וכאמור, הכל תלוי במזג האוויר. ב־40 מעלות צלזיוס עם 200 אחוזי לחות אפילו על בן רייכרט אפשר לקבל מיליון יורו.

סודות מחדר ההלבשה: "אחי, מאיפה הביאו לנו את האוזבקי הזה. לבנאדם אין קשר לענף".

"הוא לא אוזבקי, הוא חבשי".

"איך חבשי, חבשים הם לא שחורים?"

"אבל גם השחור עגלה".

תיק תקשורת: "לא נחתים שחקנים רק כדי להגיד שהחתמנו", "אנחנו בוחרים שחקנים בפינצטה", "מרגיש שחזרתי הביתה. התחברתי מיד לקהל הנפלא של הפועל רעננה".

(איור: ליאו אטלמן)

תקופה: ספטמבר־אוקטובר

מצב החומר: עדיין אופטימי, אבל מתחילים לקרטע. אחרי שתי תוצאות תיקו וניצחון גדול בגביע הטוטו מגיע מחזור הפתיחה. היריבה מסדר גודל בינוני־נמוך, כזו שזוכה לתואר המבאס "הגרלה נוחה" והיציעים מפוצצים באוהדים שכבר 10 שנים לא נראו במגרשים. ה"נוחה" משחילה 1:2, והסימנים המדאיגים כבר מהבהבים (כן, כששחקן הרכש הכי יוקרתי שלך תופס את הצד מהדקה ה־42 זה נחשב מדאיג).

במחזורים הבאים המגמה נמשכת, ההפסדים נערמים ומהטריבונה מתחילות להישמע קללות ראשונות. כרגע זה רק ביציע של השרופים (להלן: הקומץ). איכשהו תיקו דרמטי ורב־שערים (כל מה שהוא יותר מ־0:0 ושהזר החדש כבש בו) מול קבוצת צמרת מצליח להשאיר את המאמן בתפקיד גם אחרי החגים ולקראת המפגש היוקרתי עם האלופה.

שוב היציעים מלאים, שוב המאמן מתראיין לכתבת צבע ומפזר מילים כמו "תהליך", "חיבור" ו"מי בכלל אמר לך שהוא הגיע פצוע", ושוב זה נגמר כמו בשנה שעברה: מפסידים 3:0 (כן, צמד לזהבי) והקללות מתפשטות לכל שאר היציעים (הקומץ חייב להיות ייחודי וזורק לדשא את המוטות שהחזיקו את שלטי "לעד איתך, באש ומים").

(איור: ליאו אטלמן)

אחרי המהומה, הבעלים נותן למאמן גיבוי כדי לא להיראות כמי שנכנע לקומץ עם מוטות. לעיתים נרשמים בשלב זה זעזועי משנה כמו מינוי יועץ מקצועי ("הוא יעבוד יחד עם המאמן, לא מעליו") או לחילופין פיטורים של עוזר מאמן בעל נטייה להדלפות ("אני עובר לעבוד עם נוער, זה היה החלום שלי").

סודות מחדר ההלבשה: "ראית איך הזבל חימם אותי מדקה 30? בוא'נה, אני לא איזה ילד שבא לקבל פירורים".

"מה אתה בלחץ? תרשום, בסוכות הוא כבר לא פה. יקבל שפיץ, יהיה לו מלא זמן לאסוף סכך".

תיק תקשורת: "אתה יכול לצטט אותי, המאמן ימשיך עד סוף העונה ויישאר איתנו עוד שנים ארוכות". "שיחקנו מצוין, הגענו להמון מצבים ואני בהחלט רואה התקדמות. הקבוצה היריבה הגיעה לרחבה שלנו פעמיים וכבשה שלושער".

תקופה: נובמבר־פברואר

מצב החומר: זה הרגע לשים את הפתיח המוזיקלי של "משחקי הכס", להגביר ווליום ולהודיע בלחש מאיים: החורף מגיע. כמו כל סריס מתוסכל בווסטרוז, כולנו יודעים שחורף זה מבאס והנה מגיע המשבר הגדול.

ההפסדים הופכים לתבוסות, המאמן הופך למובטל והאוהדים לכותבי הטקסטים הכי קורעים ביקום. מי שלא בילה 90 דקות בטריבונה של אוהדים עצבניים כשיורד עליהם גשם, הקבוצה בפיגור ואייל משומר שוב שועט באגף – לא צחק צחוק אמיתי מימיו.

בשלב מסוים, הדאחקות הופכות להיסטריה כי הקבוצה שלך מתקרבת בעקביות לאזור הקו האדום ולעיתים אפילו מהצד של הלמטה (איכשהו, זה תמיד תלוי בשאלה אם עכו משחקת ביום שני). זה הרגע למפגני אוהדים שנעים על הסקאלה בין תמיכה מרגשת (כפיים אחרי עוד הפסד לשחקנים שהרגע הפסקנו לקלל) לזעם טהור (התפרצות לאימון כדי "להעיר את השחקנים" ועל הדרך לדפוק מכות לשוער).

(איור: ליאו אטלמן)

בינתיים חילופי המאמנים נותנים פוש קטן, הזר הבולגרי שהגיע בינואר כובש בשני משחקים רצופים (אחד מנבדל של מטר), האוהדים כבר המציאו לו שיר על הלחן של "בסבוסה" והקבוצה חוזרת לנצח. ביום בהיר, בלי עננים, אפשר לזהות אופטימיות זהירה. הלא זהירים מדברים על פלייאוף עליון. הממש לא זהירים כבר הגיעו לאירופה.

סודות מחדר ההלבשה: "איזה קהל מגעיל. באנגליה בחיים לא היית רואה דבר כזה".

"באנגליה גם לא היית בועט משני מטר לדגל של הקרן".

תיק תקשורת: חל איסור גורף על ראיונות.

תקופה: מארס־מאי

מצב החומר: שלב הגארבג'־טיים. האלופה כבר הוכתרה ("תיאורטית ומתמטית יש עוד אפשרות לסגור את הפער", מדגישים הטרחנים באולפנים),

ובמקביל הקבוצה שלנו עושה רצף תוצאות שמרחיק אותה מהתחתית.

פתאום כל השחקנים שבחורף הקשה ברחו מהכדור והתחפשו לקונוסים/ערצב שתעה בדרך, פורחים באביב ורבים עם החברים על כל בעיטה חופשית. פתאום גם הדריבל שלהם מצליח, ההוא מהנוער דופק עקבים ואפילו משומר מגביה כדור שנוחת בתחומי המגרש.

מפלס האופטימיות נוסק, המאמן כבר מעז לחייך מול שדר הקווים והאוהדים בכלל עפים למחוזות לא לגמרי רציונליים. הדיבור בטריבונה הוא בקול אחד: "באמא'שלי, אם היינו פותחים ככה את העונה, מי בכלל רואה את מכבי וגולדהאר". בינתיים הם יסתפקו בכרטיס לאירופה.

עכשיו הקפטן מתראיין לכתבת צבע לקראת משחק צמרת (בין מקומות 4 ל־6), ובעיניים מצועפות נזכר ברגעים ש"כלום לא הלך, הכדורים פשוט לא נכנסו, אבל ידענו שאסור להרים ידיים".

(איור: ליאו אטלמן)

הקבוצה גומרת במקום החמישי ומייחלת לאיזו קומבינציה שכוללת את פיינליסטיות הגביע פלוס הפחתת נקודות לקבוצה שהאוהדים שלה התפרעו על רקע גזעני כדי לזכות בכרטיס לאירופה. אופטימיות זה שם המשחק.

סודות מחדר ההלבשה: "בוא'נה, איך הבאת אותה בגול מזליקי מהסרטים".

"מנערים ג' לא התלבש לי כזה כדור. עכשיו אני בלחץ אם בכלל הכנסתי בחוזה בונוס על אירופה".

תיק תקשורת: "תמיד האמנתי בשחקנים ובסגל שלי. רק היינו צריכים זמן להתחבר". "חשוב לנו לשמור על המומנטום. זה ידוע שאיך שגמרת את העונה הנוכחית, ככה אתה פותח את העונה הבאה".