צפו: הצלם ששחה עם שלושה דובי קוטב בים
לפני 15 שנה דב קוטב כמעט הרג את צלם הטבע עמוס נחום. כעת בגיל 65 הוא חזר כדי לנסות ולצלם את דב הקוטב שוחה, פנים אל פנים ללא הגנה בקנדה הארקטית. יונתן ניר ודני מנקין, צמד קולנוענים ישראלים תיעדו אותו בשבוע האחרון מגשים את חלומו הגדול. פרק רביעי ואחרון ביומן המסע: עמוס נחום צולל עם דובת קוטב ושני גורים סקרנים
במטוס בדרך הביתה. המטוס שלנו משייט 10,000 מטר מעל האוקיינוס האטלנטי ומצב הרוח שלי נמצא פחות או יותר באותו הגובה.
עוד 48 שעות אהיה בחיק המשפחה האהובה בארץ. תאמינו או לא, אחרי הקור של קנדה הארקטית אני מתגעגע לחום וללחות של ישראל.
אני אמור עכשיו להעביר את תחושותיי למילים, אבל לא ממש מצליח. איך אפשר להביע את עומק ועוצמת החוויה שעברנו? איך אפשר לתאר מצב שבו המציאות עולה על כל דמיון? אולי הכי טוב שפשוט אספר מה היה ואתחיל דווקא מהסוף.
המסע בעקבות דובי הקוטב:
פרק 1 - המסע מתחיל: ממריאים אל דובי הקוטב
פרק 2 - מחכים לדובי הקוטב בשממה הקפואה
פרק 3 - יוצאים לים: דב קוטב עצבני
אחרי ימים ארוכים במפרץ מבודד בלב ארץ הדובים, אחרי שעות רבות על סירה קטנה בלב ים במזג אוויר סוער. אחרי חששות, אכזבות, תסכולים וכשלונות, הגיע הרגע שלו ייחלנו ואליו ייחל עמוס נחום, במשך שנים רבות.
יחד עם הצלם התת-ימי שלנו, אדם ראביץ', הוא הצליח לשחות בשלווה וברוגע במשך מספר שעות עם דובת קוטב וגוריה, תוך כדי שהוא צילם אותם ממרחק של מטר.
הרגעים הנדירים והחד פעמיים האלה תועדו ע"י הצוות שלנו מהמים, מהיבשה ומהאוויר ויערכו בחודשים הבאים לסרט שיספר לא רק את סיפור המסע הזה, אלא גם את סיפור חייו המרתק של האיש שמאחוריו.
סגירת מעגל
עבור עמוס שמצלם כבר שלושים וחמש שנים חיות בר בסביבתן הטבעית, המפגש עם הדובה וגוריה היה רגע של סגירת מעגל.
כשיצא מהמים הוא חיבק את כל מי שהיה על הסירה והודה לו באריכות באופן אישי.
עמוס צילם את כל בעלי החיים שחלם לצלם מקרוב וללא הגנה – לווויתנים קטלנים, כרישי עמלץ לבן, נבתנים, כלבי ים נמריים, לווייתנים כחולים, אנקונדות, דגי חרב, תניני יאור ועוד.
רק תמונה של דב קוטב שוחה הייתה חסרה לו. הוא ניסה לצלם אותה פעם אחת בעבר וכמעט נטרף ומאז חלם לעשות זאת שוב.
בימים הארוכים של הציפייה והחיפוש אחרי הדב המתאים לצלול איתו, שאלנו את עמוס לא פעם בשביל מה הוא עושה את זה?
"רוב האנשים יגידו שאתה מטורף עם משאלת מוות"
תשובתו הייתה: "אני מאמין שהניסיון ההוא עם הדב שכמעט הרג אותי, היה עבורי הזדמנות ללמוד ולהשתפר. נכנסתי אז למים עם יותר מידי אגו ולא הייתי קשוב למה שהיקום שידר לי. למדתי מהטעות ההיא והחלטתי לנסות שוב, אבל הפעם עם צוות. נסיגה לא נחשבת לכישלון בשבילי אלא הזדמנות להשתפר".
"אבל האם דב קוטב ואדם באמת אמורים לשחות יחד?", אנחנו מקשים עליו. "רוב האנשים בעולם יגידו שאתה פשוט מטורף. שיש לך משאלת מוות".
"אני חושב שיש לי דווקא משאלת חיים ולא משאלת מוות", הוא עונה ואפילו קצת מתעצבן. "האם אדם אמור לטוס במטוס? לנחות על הירח? לצלול לקרקעית האוקיינוס? האם לכל האלפים שטיפסו על האוורסט או הגיעו לקוטב הצפוני יש משאלת מוות?".
"אדם יכול לשחות יחד בהרמוניה עם דב קוטב"
"בכל פעם שאדם עשה משהו בפעם הראשונה חשבו שהוא מטורף. שלושים וחמש שנים אני צולל עם החיות האלה ולוקח איתי אנשים לחוות את החוויה המדהימה הזו (לעמוס יש חברת שמוציאה טיולים אקסלוסיביים למפגשים פנים אל פנים עם ענקי האוקיינוס. י.נ.) של מפגש פנים אל פנים עם חיות שנחשבות למסוכנות, ומעולם, למעט דב הקוטב ההוא לא נתקלתי בהתנהגות תוקפנית.
אני מאמין שאם תינתן לי הזדמנות נוספת אצליח להוכיח שאדם יכול, עם הניסיון הנכון ותחת הדרכה נכונה, לשחות יחד בהרמוניה עם דב קוטב. אני רוצה לעודד אנשים לחשוב אחרת על מה שלימדו אותנו לגבי בעלי חיים ולצאת מהקופסה באופן כללי. להחליף את האנרגיה של הפחד באנרגיה של התרגשות. לחוות את החיים האלה במלואם".
הכל טוב ויפה, אני חושב לעצמי, אבל הזמן שלנו כאן הולך ומתקצר והתמונה שאתה חולם עליה לא נראית באופק. יש סיכוי לא רע שנחזור מכאן בידיים ריקות.
ג'ו קאלוג'אק, הצייד האינואיטי והמדריך שלנו יושב בחוץ ומסתכל עם משקפתו צפונה.
"בצד השני של המפרץ כבר מתחיל לרדת שלג", הוא אומר. "זה אומר לי שעברנו את שיא הקיץ והסתיו מתקרב".
התוכנית: להתקרב לנקבה עם גורים במים
כשאני מספר לו ששבוע לפני שטסתי לקנדה נשבר שיא חום של 49 מעלות צלזיוס בישראל, הוא מחייך ומבקש שאשלח לו בדואר גלויה כשאנחת בארץ.
עמוס, אדם וג'ו מתכננים את היום ומגיעים יחד למסקנה שלא מבזבזים יותר זמן על דובים זכרים גדולים. מעתה והלאה מחפשים אך ורק נקבה עם גורים.
השלושה מאמינים כי נקבה כזו לא תיפרד מגוריה ולא תשחה לכיוון הצלם, כך יתאפשר לאדם ועמוס להתקרב אליה ולהנציח את הרגע עליו הם חולמים.
מזג האוויר מתבהר ואנחנו יוצאים אל הים. לאחר 40 ק"מ של הפלגה אל עבר קצה המפרץ, אל אזור בו פזורים איים קטנים שבהם חיות האימהות עם הגורים, מתחיל החיפוש.
שלוש נקודות לבנות באופק
זמן לא רב אחר כך, ג'ו מצביע על שלוש נקודות לבנות על אחד האיים. מרחוק הן נראות כמו גושי קרח אבל הן זזות לאט לאט לצד השני של ההר.
אלו דובים – אמא ושני גורים שנולדו לפני כשנה וחצי. אנחנו מפליגים במהירות גדולה לצד השני של האי ומגיעים לשם דקות ספורות אחרי שהדובים נכנסו לים. הם שוחים בשלווה ואנחנו מצלמים אותם באמצעות רחפן ומחרטום הסירה.
בינתיים עמוס ואדם לובשים על עצמם את הציוד הכבד, חמושים בחליפות צלילה יבשות ונכנסים למים.
הגורים צוללים אל עמוס בסקרנות
הדובים מגיבים אליהם ברוגע ואפילו בסקרנות, הגורים צוללים אל עמוס ואדם פעם אחרי פעם כדי לבדוק את היצור המוזר שהופיע מתחתיהם פתאום.
על הסירה אנחנו עומדים ומסתכלים בהשתאות. פתאום אין יותר תחושה של פחד או ספק. רק סיפוק גדול ורצון להודות על הרגע הזה וגם על כל הקשיים שהיו בדרך. בלעדיהם לא היינו מגיעים לכאן כמו שאנחנו, והרגע הזה לא היה נחרט כל כך עמוק בזיכרון.
ובלי קשר לצילום או לדובים, לראות אדם בן 65 מתגבר על הפחד הגדול ביותר שלו ומגשים חלום בן שנים רבות זו חוויה עוצמתית ומעוררת השראה. כנראה שאף פעם לא מאוחר מידי.
נפרדים מהאינואיטים ומהטבע עם פסל קטן
למחרת בבוקר, מטוס קטן אסף אותנו. ראינו את האי הקטן שהיה לנו לבית, נעלם מעבר לאופק. ג'ו המשיך עם משפחתו בסירות. הוא יפליג היום ומחר למרחק של 500 ק"מ עד שיגיע למקום ישוב אחר.
ממש לפני שנפרדנו מהם לשלום, ליאו וג'וניור קאלוג'אק עלו לנקודה הגבוהה ביותר באי והקימו כמקובל במסורת האינואיטית אינוקצ'וק – פסל מאבנים בדמות אדם שמעיד שהיינו כאן ושהשארנו אחרינו טביעת רגל אנושית שמשתלבת עם הסביבה והמקום. מלאת כבוד ואהבה לטבע.
לשמחתנו, הכל תועד לסרט שיצא (אחרי שנעבור עוד דרך ארוכה בחדר העריכה...) עוד כשנה וחצי.
הסרט "עמוס" (שם זמני) נתמך על ידי הרשות השנייה, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה בסיוע קרן קופרו, גופי שידור וקרנות בצרפת, גרמניה והולנד
המסע הועבר ל-ynet בתקשורת לוויינית באמצעות מכשיר Inmarsat BGAN ע"י חברת יהודה טל תקשורת בע"מ.
לפנייה לכתב/ת 
