ויהי בימי מלכות זהבי / טור
עד למשחק מול באזל, התפיסה הרווחת הייתה שכאן אצלנו זה מקום אחד ואירופה היא מקום אחר. בדקה ה-96, כשערן זהבי התרומם לגבהים שאף שחקן לפניו לא הגיע, הוא הוכיח לכולנו אחרת. ובכל זאת, אסור עדין לקבוע שום דבר, אחרת עוד נצטרך להתוודות על הטעויות שלנו
קיימים שלל סוגים של רגעים ספורטיביים. יש רגעים שגורמים לך להתפעל או להשתולל, יש כאלה שגורמים לך להשתתק או לצאת מהכלים. אבל רק מעט מאוד רגעים גורמים לך להתוודות. שער השוויון המדהים של ערן זהבי בדקה ה-96 ב-2:2 מול באזל, גרם לי להתוודות. להתנקות.
ערן זהבי: "אני רוצה שהגומלין יהיה מחר"
סלחו לי קוראים, כי חטאתי. הנני כאן, ניצב היום לפניכם, ומודה. לפני שבועיים, לאחר עוד הצגה טיפוסית ברמה הארצית, סברתי כי "ערן זהבי הוא סופרמן בליגה, אבל קלארק קנט באירופה".
היה נוח להיגרר לתפיסה הזו. זו שאומרת שכאן זה דבר אחד ושם אחר. היא גם לא באה מתוך חלל ריק, אלא נבנתה על תחושת האכזבות של מכבי ת"א באירופה בשנים האחרונות (למעט הליגה האירופית עם סוזה), הושרשה סביב המשחקים הפושרים בנבחרת ובעיקר הוצגה בהבדלים התהומיים ברמת ההשפעה של מספר 7 בצהוב על אדמה אסיה, לעומת אדמת אירופה.
הבוקר, אחרי ארבעה שערים בשני משחקים מכריעים, שם באירופה, אפשר לומר – שגיתי. יש לדייק: ערן זהבי הוא סופרמן בליגה, אבל גל גדות באירופה. וכן, זה גדול יותר מסופרמן. גם מוונדרמן.
דיבורים, דיבורים, דיבורים
התיקו המרשים בשווייץ לא מבטיח העפלה לצ'מפיונס, אבל הוא בפני עצמו נחשב כבר עתה להישג. והוא לא רשום בלעדית על זהבי. היה שם זהבי, אבל היה גם דור מיכה (הגבהה נפלאה), קצת אבי ריקן, הרבה גל אלברמן והמון סלאבישה יוקאנוביץ' עם שלל החלטות נכונות. רק שיש בעיה. בעוד שנה, אולי חמש שנים – אתם הרי תזכרו רק את ערן זהבי מהערב ההוא בבאזל.
שחקנים שמצליחים להדהים אותך, נמצאים בסקאלה מסוימת של גדולה. שחקנים אחרים שמצליחים להדהים אותך כל פעם מחדש, נמצאת כבר בסקאלה אחרת. מעבר לווינריות ולאיכות, לתזמון ולכריזמה, ערן זהבי לא הוכיח לנו כמה הוא עצמו גדול, אלא כמה אנחנו קטנים. סליחה – קטנוניים.
רק לחשוב על כמות המלל המייגעת שנשפכה על השחקן הזה, מכל הצבעים ומכל הכיוונים, שאינה קשורה כלל לכדורגל. חגג לא חגג, מותר לא מותר, התריס לא התריס, כסף לא כסף, סמל לא סמל. פיו פיו לא פיו פיו. אינספור מילים חלולות – במקום לשתוק, להישען לאחור ולהתפעל.
הגדול מכולם?
הרשתות החברתיות הפכו למקום של פורקן עבור אנשים. שולפים הכל החוצה, הכי חזק והכי בוטה, ותוך כמה דקות שוכחים. לכן, אין זה פלא, שבשעה 23:36 אמש, שמו של ערן זהבי חזר שוב ושוב, בכל הצורות ובכל הביטויים. לא היה כמעט שחקן בהיסטוריה האנושית שלא הוזכר לצדו.
השוו אותו לאבי נמני, בחנו אותו לעומת ברקוביץ', רביבו או בניון. דיברו על הגול שלו כתואם רונאלדו, זרקו שמות של פלה, מראדונה ומסי. אלוהים, אפילו שמו של יניב עופרי האגדי עלה בהקשר אליו.
אז הבוקר, אחרי הפורקן, אפשר לשאול בצורה שקטה ומחושבת – הוא גדול הכדורגלנים הישראלים? התשובה היא לא. זאת אומרת – עדיין לא. כי בתפיסה שלנו, יש שיגידו המוטעית, יציאה והצלחה באירופה, הישגים או הופעות מרשימות בנבחרת, עדיין זוכים לקדימות לעומת הצלחה בקבוצות ישראליות. נכון לעכשיו, נדמה כי זהו סדר הגיוני.
מצד שני – להוביל בדרך כזו ובצורה הזו, קבוצה ישראלית לליגת האלופות על הכתפיים? אם זה יקרה (אם גדול), אולי הפרספקטיבה שלנו תשתנה. בכל מקרה, קבלו המלצה – אל תקבעו עדיין שום דבר. אחרת עוד תצטרכו להתוודות על הטעויות שלכם.
מסכימים? בואו לדון על זה בעמוד הפייסבוק של שרון דוידוביץ' או בטוויטר .
לפנייה לכתב/ת 
