צפו בחיים ב-300 קמ"ש: המסלול של רוי ניסני
הוא רק בן 20, אבל נכון להיום רוי ניסני הוא הישראלי שהגיע הכי קרוב למועדון האקסקלוסיבי של נהגי המרוץ הטובים בעולם. צדוק יחזקאלי ליווה אותו במשך כמה חודשים על מסלולי המרוצים של אירופה, היה שם כשניסני יצא בחיוך מהתרסקות לתוך קיר ב-240 קמ"ש, ראה איך הוא נוהג בעיר ועד למרוץ החשוב באוסטריה, שבו ניסני מיצב את עצמו, נגד כל הסיכויים, על סף השורה הראשונה של נהגי הפורמולה 1. הכתבה מתוך "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות"
"תקשיב טוב", אני גוער בעצמי, "זה לא בשבילך הדבר הזה".
"ברור", אני משיב לעצמי ברוגז מהול בלגלוג, "אבל מה לעזאזל אני יכול לעשות בעניין הזה עכשיו?"
מבט מהיר מבהיר שאין לי אלא להסכים עם עצמי לגמרי, כי אני קשור בעבותות בתוך קופסה שואגת וחורקנית, שדוהרת ונושאת אותי קדימה במהירות שאין לי כל דרך לאמוד אותה. למרות שמה המפוצץ של המכונית הזו - "פורמולה ב-מ-וו" - היא נראית כאילו מישהו סחב את תא הטייס שלה ממטוס קרב עתיק ממלחמת העולם הראשונה, כולל ידית ההילוכים שאינה אלא מוט ברזל, המאיים לקרוע את ידי הימנית בניסיונותיי הנואשים להשיג איזה סוג של שליטה.
לרוע המזל, דווקא את לוח המחוונים השאירו כנראה במגרש הגרוטאות, כך שכאמור אין לי שמץ של מושג באיזו מהירות אני נלקח בשאגות החרון של המנוע העוצמתי שמאחוריי. אבל למען האמת, גם אם היה מישהו מציב מחוג קסם מול פרצופי, אין שום סיכוי שהייתי מציץ בו: כי עיניי וכל מה שנותר מחושיי הפעילים בגילי המתקדם – מרוכזים נואשות בסיבוב שעוד מעט יגיח מולי.
אני נתון בקרקעית התא המתכתי הפתוח בחגורות כה תובעניות, עד שהן מאיימות לקרוע את בשרי דרך סרבל המרוצים האדמדם הזה. מתחתיו נמצא מעין חיתול לבנבן דוקרני חסין אש ומגוחך שאולצתי לעטות. ועם כל המהומה שהתרחשה מעליי, ברור לי כשמש ההונגרית התלויה מעליי, שהדרך היחידה להיחלץ מכאן בלי שאמיט על עצמי בושות שיגרמו אפילו לאמא שלי להתכחש לי, היא אם תפרוץ אש ויעלה גם קצת עשן. כי אז, כך הורו לי לפני שתחבו אותי פנימה: להבות אש הן בהחלט הרגע הראוי להימלט. אבל כדי שזה יקרה, אני אמור להתנגש תחילה במשהו. כן. משהו כמו הקיר המצוי כאן לשמאלי בישורת של המסלול המיתולוגי ליד בודפשט – מסלול הפורמולה־1 הנודע לתהילת עולם המרוצים, שעליו הוכתרו אגדות חיות ומתות. הדהירה שלנו כה מהירה, שבעודי מכלכל את מחשבותיי הטורדניות, הקיר כבר חלף ואיננו, והנה מגיח לו הסיבוב. וללא כל אזהרה אני והפורמולה שלי מסתחררים לנו והשמיים הצחים של מסלול בודפשט מסתובבים גם הם כשאני מאבד את שאריות השליטה. קאט.
מנסה להיכנס למועדון של הגדולים באמת
אנחנו ניצבים על מרפסת בטון ענקית, המשקיפה אל שני עברי המסלול הסמוך לספא, שהיא עיירת מרחצאות בלגית שמשכה לכאן פעם רוזנים ודוכסיות, אבל זה כמה עשורים שהיא נודעת בעולם בזכות מסלול הפורמולה שלה. ועכשיו – בסוף שבוע אפרורי ומזרזף – הוא מושך אליו 30 אלף צופים נלהבים כילדים שנקלעו לחנות צעצועים. "ניצבים" אינה הגדרה מדויקת. אולי מוטב לומר "מתרוצצים". אני וחנוך ניסני, אביו של גיבור הסיפור הזה, האחראי לעלילה המסחררת שעוד תיפרש כאן במלואה. כולל הסצנה האומללה הקודמת, שאליה נקלעתי מרצוני, כדי לנסות להבין מה באמת עובר על הישראלי הראשון שעומד לעשות את הלא ייאמן ונגד כל הסיכויים מאיים לחדור למועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם המרוצים העולמי: מרוץ הפורמולה־ 1 – האחד והיחיד.
אבל עכשיו אנחנו מחפשים את הטאלנט, הוא רוי ניסני. זה דקות ארוכות שהוא חורך את המסלול במהירות בלתי נתפסת של 300 קמ"ש כשהוא נוהג במכונית הפורמולה הכתומה מספר 17 של "טק 1" – קבוצה צרפתית שהוא נוהג עבורה מתחילת העונה בסבב העולמי של רנו. זו המדרגה האחרונה לפני הכניסה לסבב העליון של הגדולים מכולם. אפשר לומר שהחייל מהרצליה ניצב ממש על מפתן הפורמולה־1 וכמעט מצלצל בפעמון. המהירות, שאגות המנועים והמסלול הפתלתל, שלרגע נגלה ולרגע נעלם, הופכים את איתורו של ניסני לעניין מורכב, הדורש פתרונות מתוחכמים.
ניסני האב, נהג מרוצים רב עלילות בעצמו, מדלג בין שני עברי התצפית בעודו מציץ במסך האייפון שמעביר לו את הנתונים הקריטיים על קצב ההקפה של ג'וניור במקצה הדירוג. מהירות ההקפה, הנמדדת בשברירי שניות, היא שתקבע מאיזה מקום יזנק רוי במרוץ הגדול שייצא לדרך בעוד שעות ספורות. ובמרוצי מכוניות אין עניין יותר קריטי ממיקומך בזינוק. כי מיד אחרי הזינוק מגיעה גם הפנייה. ושם מתנהל הקרב הגדול מכולם.
70 אחוז מהמרוצים מוכרעים בפנייה החדה הראשונה, ואם אתה תקוע אי שם מאחור, גורלך נחרץ להזדנבות מתסכלת. וזה, עם קצת יותר מקורטוב של הגזמה, משקף פחות או יותר את הסיפור של רוי ניסני, חמישה מרוצים אל תוך העונה: פה תקלה מכנית, שם פספוס, כמה מאיות שנייה שאבדו בסיבוב או החלטה גבולית שהתקבלה במהירות דמיונית. ההבדל בין הצלחה מסחררת לכישלון מחפיר במרוצי פורמולה נמדד ברסיס הזמן שלוקח לי ולכם למצמץ. נשמע קצת לא הוגן? אולי. אבל כדי להימנות עם 20 הנהגים הגדולים בעולם נדרש ממך להימצא במרחק שערה משלמות אנושית. ועל הלוח, לרוי ניסני יש ברגע הנתון הזה אפס נקודות. זו עובדה שאפשר לפרשן ולנתח אותה מהיום עד מחר, אבל זה מה שיש. וזו לא סיבה לדאגה.
בינתיים, הלוח של ניסני נקי מנקודות
העונה רק החלה וניסני הוא הנהג החדש בסבב היוקרתי הזה של רנו, שהצטרף ברגע האחרון ועדיין מסתגל למפלצת שניתנה בידיו. אז הכל צריך להיות cool ובשליטה. ובכל זאת, משהו מאיים הסתנן לראש הנתון בקסדה הממורקת הכחולה שדגל ישראל מתנוסס עליה. תפקודו של ניסני בסבב הזה הוא המבחן החשוב בחייו. מיליון עיניים בוחנות אותו, בעיקר אלו של קבוצת הפורמולה מראיין השווייצרית Sauber, שכבר העמידה אותו על הכוונת ומתכוונת לקבל אותו לשורותיה, אחרי עוד עונת שפשוף או שתיים, אם לא יפשל בסבב הכמעט־עליון שאליו הצטרף העונה.
לא היה זה פקפוק שהתגנב למוחו של הנהג הצעיר. צריך להכיר את רוי כדי לדעת שהוא מגרש ספקות עצמיים בנחישות המאפיינת אותו ועוצבה בתהליך סיזיפי ותובעני שהחל מגיל חמש – הגיל שבו החל את המסע שיהפוך אותו לנהג פורמולה־1. "אני לא מטיל ספק בעצמי", אמר לי לא פעם בחודשים שליוויתי אותו, כדי להבין את עוצמת האתגר שלקח על עצמו – פרויקט בן 15 שנה שהתגלה כהשקעה שלא תיאמן בממדי הממון שהיא תובעת, אבל מורכבת בעיקר מיזע ודמעות, אומץ, נחישות, רצון ולמידה שאין לה גבולות. "כי אם יחדור לי ספק למוח כשאני צריך לקבל החלטה במהירות 250 קמ"ש לפני הפנייה, כשלפניי, מאחוריי ומצדדיי היריבים שלי, שכולם רוצים אותו דבר – זה יעלה לי בהחלטה רעה שתעלה לי באובדן של אלפית שנייה או גרוע מזה. ואז אני מחוסל. אין לי שום סיכוי פה".
וכשהוא דוהר שם, הקפה אחרי הקפה, על המסלול בספא, הולך ומתחוור לו שהוא אינו מהיר מספיק כדי להימנע מעוד זינוק כמעט חסר תקווה מאחור. "חמש עשיריות. זה כל מה שהייתי צריך כדי להציב את הזמן הכי טוב במסלול", יספר לי אחר כך, "אז החלטתי שאני נכנס לפנייה כמעט בפול גז". חצי שנייה זה נצח במהירויות כאלה. ולא היה לו צורך אקוטי ללכת על הימור כזה. 240 קמ"ש לתוך פנייה. תנסו לקחת אותה עם הפרייבט שלכם ב-60 קמ"ש ותגמרו במיון במקרה הטוב.
אבל מספר 17 של ניסני היא לא חיית מחמד. לדבר הזה יש 600 כוחות סוס ויכולת להידבק בסיבוב חד לאספלט במהירות מטורפת בזכות הכנפיים שמצמידות אותה לאדמה – התנהגות שהיא בעצם הנוסחה לגדולתה המהפנטת ומכאן גם שמה: פורמולה. בלי הכנפיים לא היה לה סיכוי לצאת מהסיבוב על גלגלים. ואם היינו הופכים אותן, היא הייתה ממריאה לשמיים ונוחתת בריסוק עצמות. ועם זאת, יותר מ-200 קמ"ש בפנייה הזו בספא? גבולי. גבולי מאוד. אבל ניסני מוזן מדחפים שאינם מותירים מקום לפשרות.
השארת אבק שריפה לא מנוצל בקנה בסיום הקרב? לא נתת הכל? לא סחטת עד תום את כל יכולתה של המפלצת הזו? זה "בלתי נסלח", כפי שהוא נוהג לומר בהבעת מיאוס. "הוא racer", אוהב ניסני האב להתגאות כשהוא נשאל מהי התכונה הבולטת ביותר של בנו כנהג מרוצים. במילים אחרות: הוא ילך על הקצה של הקצה, אם יגיע למסקנה שיש לו צל של הזדמנות להרוויח את האלפית או לצאת מהפנייה לפני יריביו. זה היה הרגע שבו איבדנו את רוי.
ההתרסקות לקיר: "יש חשש, פחד? לא"
מסך האייפון. הנקודה המרצדת ליד שמו כבתה לפתע. עד שגילינו אותו אחרי שניות ארוכות על מסך ענקי. פורמולה נאמבר 17 הייתה נעוצה ומנותצת בתוך קיר. מצלמה אחת ליוותה אמבולנס שעשה את דרכו אליה ואחרת תיעדה דמויות בסרבלים שטיפלו בנהג המתרסק, נתון עדיין עמוק בקוקפיט החשוף.
לפתע חשתי את לפיתתו האיתנה של האב בזרועי. זה היה אינסטינקט. דאגת אב לבנו, שתורגמה לאקט אנושי של אחיזה בבשרו של אחר ונראית כה טבעית. ועם זאת, המחווה האנושית הפשוטה הזו של האב הייתה גם מאוד לא צפויה. צברתי כמה וכמה שעות וימים במסלולי אירופה עם האב והבן לצורך הכנת כתבה זו, וגיליתי שוב ושוב עד כמה שהניסנים הם אדוני השליטה העצמית. האב כמו הבן, חד הם. אצל הבן הריסון הטוטאלי של תחושות אנושיות בסיסיות – כעס, תסכול, עצבים, פחד – הוא תנאי הכרחי לאילוף הדרקון שעליו הוא רוכב. אצל האב, שכבר עבר בעצמו התרסקויות לא מעטות, כל העניין הוא לוגי: הסיכון הוא מידתי. הגיוני. מחושב. "אתה חייב להבין. תאונות הן חלק מהעסק. יותר שגרתי מפנדל בכדורגל", הוא שב ושינן לי. "אבל אני בכל זאת האבא פה. אז חשש יש לי. פחד? לא".
הפורמולה היא כבר מזמן לא הזירה שהייתה עד לפני 20 ו-30 שנה, שבה נהרגו נהגים בקצב מבהיל, כמעט על בסיס שבועי. כל העסק נוטף הדם הזה היה בידור מצמרר להמונים, בסגנון ההמון הצוהל של זירת גלדיאטורים, עד שמותו הטרגי של אולי הגדול באגדות, איירטון סנה הברזילאי, במסלול באיטליה, הבהיר שמרחץ הדמים הזה לא יכול להימשך. רמות הבטיחות הפכו בשנים האחרונות ללא פחות מפנאטיות, עם מנגנוני הגנה אפקטיביים ברמה מעוררת השתאות. "לא בטוח שהייתי הולך על החלום הזה ונוהג בפורמולה, אם זה היה קורה לפני 30 שנה. זה היה נורא, מה שהתנהל על המסלול בימים ההם", אמר לי רוי כשהעליתי את הנושא. "אבל היום זה אחרת. אני לא חושב שאני נוהג בספורט מסוכן, כמה שזה יישמע לאנשים הזוי. בתיכון המורה לאנגלית הייתה אומרת לי מדי פעם בהשתאות: 'איך אתה יכול להיות חלק מקרבות שאתה משמש בהם כצאן לטבח ושעשוע להמון המריע?' היא פשוט לא הייתה מסוגלת לקלוט כמה שהתיאור הזה רחוק מהמציאות".
האמת היא שגם אמא שלו, מישל - אישה יפה ורכת מבט, שממנה ירש כנראה את הצד האחר, המאוד חביב ואוהב הבריות שלו, אוהבת להתבדח: "היא טוענת שדווקא ממנה קיבלתי את כישורי נהג המרוצים", למרות שהיא לא מוצאת את הכוחות לצפות בו על המסלול ומדירה רגליה משם. שני הגברים שלה משוכנעים שלחרדותיה אין מקום, אבל לגמרי מבינים לליבה. וכך סגרו איתה עסקה שהיא תצפה במרוצים שלו ב-delay של כמה דקות ובהבטחה שבעלה יעדכן אותה מיידית מהשטח, "אם קרה משהו", חלילה.
כל זה נחמד ויפה. ובכל זאת, במהירויות כאלה ועם רעב מטורף להשיג את שבריר היתרון, הניסנים לא צריכים ללכת רחוק. רק לפני כמה שבועות מת מפצעיו ג'ולס ביאנקי, נהג פורמולה־1 שהתרסק בתאונה על המסלול ביפן באמצע סערה. היו לתאונה ההיא נסיבות פריקיות לחלוטין – ביאנקי התנגש ב־ 300 קמ"ש היישר לתוך טרקטור שפינה מכונית מרוסקת אחרת. מספר 17 שבה נוהג ניסני היא אותה מכונית שבה נהג ביאנקי המת לפני שעלה כיתה לפורמולה-1. "מצמרר אותי לפעמים לחשוב שאני יושב במכונית שלו", מודה ניסני.
עכשיו, בבוקר האפור הזה בספא, היה תורנו – ניסני האב ואנוכי – להצטמרר בשניות הארוכות כנצח שחלפו עד שעובדי המסלול סייעו לרוי לצאת מהפורמולה המרוסקת. הוא התנודד על רגליו בפסיעות הראשונות שעשה, המום מעט מהחבטה האדירה. כה שברירית נגלתה לי מרחוק הדמות הקטנה בסרבל הלבן. ואז נבלע בתוך האמבולנס. חנוך התאושש ראשון וסימן לי לבוא אחריו לקרון של tech 1 racingg. הוא היה קצר רוח לדלות מידע מהצוות על ממדי הנזק ומהירות התיקון. "הם יעשו הכל כדי להכין אותה בזמן", קבע בענייניות בלתי נתפסת למי שזה עתה חזה בהתרסקות של בנו לתוך קיר במהירות של 240 קמ"ש. כאילו זה מה שחשוב עכשיו.
נראה שקלט את מבטי ההמום וניחש את מחשבותיי. "רוי כבר בסדר, תאמין לי. הוא חושב רק על דבר אחד: להיות שם מוכן על מסלול הזינוק. שום דבר אחר לא מעניין אותו". כמה דקות אחר כך הגיע הצעיר בסרבל הלבן. ניסיתי לזהות אצלו את רושם הסצנה ההיא, אבל היו שם רק רמזים דקים. החיוך החם שלו, כרטיס ביקור קבוע אצלו שכובש את האוהדים הרבים שצרים עליו לחתימות, היה מעט רפה יותר וצל דקיק נשקף מעיניו. אבל זה היה הכל. פגשתי בחיי שוערי כדורגל שכמעט חנקו אותי כששאלתי על גול שחטפו באשמתם. כולה גול, לא התרסקות ב-240!
קמצוץ הצער היחיד של ניסני היה על הביצוע הכושל של ההימור שלקח בפנייה ההיא שעלה לו בהתרסקות. הסטייה הייתה בסך הכל עניין של עשרה סנטימטרים לתוך אבן השפה בפאתי המסלול, מלחיצה על הגז שהקדימה את זמנה לכל היותר במאית השנייה. עיתוי מדויק במאית ותיקון הגה קל שבקלים – והוא היה יוצא מהפנייה כמלך העולם. אבל כשמופעלים עליך לחצים של כמעט חמישה כוחות ג'י – כמעט כמו טייס קרב, שבשונה מנהג מרוצים, מוגן בחליפת לחץ – ונתבעת ממך החלטה במהירות של מצמוץ, קל לגמור בתוך הקיר. "זה היה הסיכון שלקחתי", סיכם רוי ומבטו התקשח. "בפעם הבאה אקח את אותו הימור בדיוק. רק הפעם מינוס השגיאה. אני לא שוגה פעמיים. ומה שקרה לי פה לא יסרס אותי, אלא רק יחשל אותי".
הייתי מוכרח לשאול אותו על הכאב שפילח אותו בהתרסקות הזו. זה נראה לי כה טריוויאלי וכה הזוי שאיש מסביבו לא טרח לשאול. אבל הבעתו גילתה שבעיניו העניין אינו ראוי כלל לדיון מעמיק. "כן... קצת כאב", הפטיר בביטול וגילה שכאשר נלקח למרפאה – זהו נוהל מחייב במרוצי הפורמולה – רק רצה שיניחו לו כבר לשוב למכונאים שלו כדי לוודא שיספיקו לתקן את הנזקים לזינוק. "הרבה יותר כאב לי שלא הצלחתי לשלוט בעשרת הסנטימטרים האלה, ובמקום להתרסק לצאת מהסיבוב עם הזמן הכי מהיר על המסלול".
רובוט עם תכונות אנושיות
נהיגת כביש כתרפיה שעת בין ערביים והשמש נפרדת במחווה קסומה כשקרניה האחרונות מלטפות את חומותיה העתיקות של אלקניז, עיירה ספרדית יפהפייה, כמה שעות נהיגה ממערב לברצלונה. ניסני אוחז בהגה המרצדס השכורה של אביו ומנווט ברכות בין הסמטאות הצרות. נהיגתו רגועה ואיטית, כמעט בלתי נתפסת בעיניי, אחרי שצפיתי בו שעות על גבי שעות במאבק לאלף את עצמו ואת הפורמולה הפראית שלו ביום אימונים מתיש על מסלול המרוצים הסמוך. אבל בעיניו נהיגת כביש היא תרפיה, הזדמנות להתרווח מעט על הכורסה ולנשום, אחרי שתבעו ממנו את כל כולו עד אחרון תאי מוח העצם. "לעולם לא תראה אותי מיישם על הכביש את היכולות שלי במסלול", הוא מחייך.
בארץ, כשאיזה נהג טיפוסי חותך אותו בדהרה השחצנית שכולנו למדנו לתעב ומוציאה מהכלים, ניסני רק מגחך ומאט. "אני תמיד אוותר", אדיש לחלוטין למחשבה שהנהג המצוי ההוא יהיה בטוח שחלף על פני מישהו שנוהג כמו הדודה הזקנה שלו. שזה, אגב, מה שחשב כנראה הבוחן הישראלי שלו, כאשר הכשיל אותו בטסט הראשון – פרט ביוגרפי חבוי שניסני מודה שהיה עבורו סוג של פאדיחה לפני שהפך לקוריוז בין החבר'ה: "היה קצת מביך לחזור הביתה באותו יום".
על המסלול הוא והדרקון השוצף שלו מנוטרים בכל שנייה מכל כיוון עלי אדמות על ידי צוות ענקי של מהנדסים, מכונאים, מומחי צמיגים, מדופלמי בלמים וגאוני אווירודינמיקה. יש חיישן למהירות ולסיבוב המנוע ולחום הבלמים והצמיגים והמתלים והאיזון – ועוד מיליון ואחד נתונים שהוא צריך לנתח בעזרת המהנדס הראשי שלו – הדמות הכי קרובה למאמן שיש בפורמולה, ואז לזכור להסיק מסקנות מיידיות על התנהלות החיה. חום האספלט למשל נמדד בכל רגע נתון ונבדק כיצד ישפיע על אחיזת הצמיגים בפנייה. כל הנתונים הללו חייבים לעבור שקלול במוחו של הצעיר הזה כדי לקבל ברגע האמת את ההחלטה שתעלה ברווח או בהפסד, בין הכל לכלום, בין התרסקות לתהילה. לא פעם הערתי לרוי שהוא דומה בעיניי יותר ויותר לרובוט. חשבתי שייעלב מההשוואה, אבל הופתעתי כשתגובתו הייתה הפוכה. "יש בי באמת חלק ששואף, שאפילו חייב להיות – רובוט. על המנוע, על הפורמולה הזו, אי־אפשר לסמוך במאה אחוז. מדי פעם היא תבגוד בך. אבל ממני זה מה שמצפים. אני חייב להיות המכונה".
הציפיות ממנו הן לעיתים קרובות בלתי נתפסות. באותו בוקר על המסלול הוא תירגל כניסה לרחבת הטיפולים להחלפת צמיגים, אחד התמרונים התובעניים ביותר במרוצי פורמולה, סיפור הכרוך במיומנות ותזמון מושלמים של הנהג והצוות שלו, הנדרשים להשלים את המבצע כולו בשניות ספורות לפני יציאה בשאגה להמשך המרוץ. כניסה לרחבה במהירות העולה בקמ"ש בודד על המותר – 60 – תעלה בעונש כבד. מנגד, כניסה במהירות איטית בקמ"ש בודד תעלה לו בשבריר שנייה יקר. אחרי שעתיים ניסני כבר ביצע את התמרון ברמה הקרובה לשלמות. "בפעם הבאה שאדרש לעשות את זה, זה יהיה במרוץ", הפטיר בחיוך וזכה להנהון של הסכמה מהאיש דק הגזרה שניצב לידו. זה האיש שבלעדיו רוי ניסני לא זז סנטימטר אחד עם הפורמולה שלו. "אני לא מכיר הרבה נהגי פורמולה שלומדים יותר מהר מרוי", אומר ג'פי אולה ההונגרי, נהג מרוצים לשעבר ובעשר השנים האחרונות המנהל והאיש החשוב ביותר בפרויקט רוי ניסני. "אני גם לא מכיר הרבה נהגים שרוצים יותר ממנו ומוכנים לעשות יותר ממנו כדי להגיע לפורמולה-1. זו גם הסיבה שהוא פה ורבים אחרים רק חולמים". אולה נמצא תמיד לצידו של רוי ניסני. או כמעט תמיד. הוא אפילו התייצב איתו בבקו"ם כשהתגייס. וזה התחיל ברגע אחד, שאולה לא ישכח לעולם. "אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול", אולה מחייך. הוא איש שקט ומעודן מאוד.
בהונגריה הוא נחשב לאחד האנשים החזקים ביותר בספורט המוטורי – נהג לשעבר שגידל דורות של נהגים צעירים. "יום אחד הגיעה הפורשה של חנוך למסלול המרוצים וילד בן תשע יצא ממנה. ממש ילד קטן. והוא אמר לי: 'אני רוצה להיות נהג פורמולה־1'. מובן שלא חשבתי שזה יקרה. מה באמת הסיכוי?" אבל השורה הראשונה בסיפור הזה נרשמה הרבה קודם, כשהזאטוט היה בן שלוש ודהר עם מכונית הצעצוע החשמלית, שקיבל במתנה מאביו, בסלאלום מרשים בין נעליים שהוצבו על הרצפה של הדירה בהרצליה. האב לא ממש ראה במחזה הזה משהו יוצא דופן, עד שאחת האמהות בגן העירה לו יום אחד: "הילד שלך דוהר על מכוניות הצעצוע הרבה יותר מהר מכולם". אז חנוך החליט לבדוק את העניין קצת יותר ביסודיות ולקח את בנו למסלול קרטינג. זה היה בהונגריה, הארץ שבה עשה האב את הנסיקה העסקית שלו בתקופה רבת־ההזדמנוית של השחרור מעול הקומוניזם. "עשיתי חצי סיבוב", נזכר רוי בחוויה שאמורה הייתה להיות המכוננת בחייו. "נכנסתי בקיר והתחלתי לבכות". כשחושבים על זה, לא הרבה השתנה. רוי עדיין דוהר על המסלולים ועדיין נכנס בקירות.
לבכות הוא הפסיק מזמן. בשנים שבאו אחר כך דיבוק המרוצים אחז גם באב. "בדרך כלל זה הפוך", מגחך ניסני הגדול (52), פעלתן עם תאווה בלתי נגמרת לאדרנלין, שמתרוצץ בעולם כדי לטפל בעסקיו, אבל לעולם לא ייעדר ממרוץ של הבן שלו. "אצלנו, אני הפכתי לנהג מרוצים בהשראת הילד".
הוא התחיל בגיל מאוחר מאוד (36) אבל לא נתן לעובדה זו לעמוד בדרכו באותה נחישות המאפיינת גם את בנו. לבסוף הוא אפילו זכה בעצמו ברישיון לנהוג בפורמולה־1 ולתקופה קצרה שימש נהג ניסוי, אבל לסבב המרוצים עצמו לא הגיע. מי שמתבונן בתשוקה של האב ובהירתמותו המוחלטת למשימה להביא את בנו לפסגה, מבין שאם אכן ניסני יגיע לשם, יהיה לאב חלק גדול בכך, למרות שהוא מעדיף להצניע זאת. "יש לי השפעה על רוי, בעיקר בקטע המנטלי. אבל היו אנשים עם השפעה גדולה משלי", הוא ממהר לנקוב בשמם של שניים ממהנדסי המרוצים שקידמו את בנו. "אבא מפריז בהצטנעות הזו", קובע רוי. "בלעדיו אני לא נהג פורמולה. בטח לא איפה שאני היום. הוא פתח בפניי את הדרך".
האב עשה הרבה יותר מזה. במידה רבה חנוך גם סלל את הדרך והפך משימה בלתי אפשרית לבעלת סיכוי. בלי הכסף, הקשרים וההכוונה שלו... ההמשך ברור. יש לו בן מוכשר להפליא. לא מצאתי מי שיפקפק בכך. "נהג טוב ממני לאין ערוך", אומר האב בגאווה. אבל עם הכישרון והרצון בלבד, לא היה לצעיר בן 20 ממדינה שהספורט המוטורי שלה הוא שממה – צ'אנס להתקרב לנהגי המרוץ הטובים בעולם.
"בישראל אין ספורט מוטורי", אומר בועז קורפל, שדר הספורט המוטורי של ערוץ הספורט ומומחה בעל ידע מופלג בתחום. "רוי הוא הפרח שצמח במדבר. רק ניסים ונפלאות יכולים להסביר את מה שקרה כאן". רוי מסכים: "תנאי הפתיחה שלי היו גרועים בהרבה משל כל אחד מהנהגים שאני מתמודד מולם היום באירופה". כי בעוד יריביו מגיעים בגיל צעיר למסלולי הקרטינג הזרועים בכל פינה באירופה וצוברים ניסיון על בסיס כמעט יומי, נאלץ רוי הצעיר להסתפק בכמה וכמה גיחות שנתיות לאירופה. היה זה לוקסוס שאביו יכול היה להרשות לעצמו – לשלוח ילד בן שבע או שמונה לתחרויות באירופה על בסיס קבוע. "אין לי אשליות", אומר רוי, "אני בהחלט בר מזל. אם לא הייתי גדל בבית עם אמצעים כאלה, הסיכוי שלי היה אפסי".
נהג זהיר בעיר
בישראל יש עוד שני נהגים המתחרים היום בסבבי פורמולה זוטרים משל רוי ניסני. שניהם, מצביע קורפל, הגיעו ממשפחות אמידות. כסף מהבית יממן תחרויות זעירות בשנים הראשונות, אבל טיפוס במדרגות סבבי הפורמולה תובע השקעות בממדים עצומים. כאן נופלים נהגים רבים בדרך, כישרונות לא קטנים מזה של ניסני. והוא לא צריך להסתכל רחוק כדי לגלות עד כמה שפר גורלו.
האמת היא שיש לניסני חיים גם מחוץ לפורמולה. פחות משעה אחרי סוף שבוע של מרוצים באחת מזירות אירופה, הוא כבר במטוס כדי להגיע על הבוקר לבסיס. "תתפלא, אני מאוד אוהב את השירות שלי ומשתדל שיהיה "כמה שיותר משמעותי", אומר הספורטאי המצטיין. חברה? הייתה ואיננה. "כנראה אצטרך למצוא נהגת", הוא צוחק. זמן איכות אפשרי רק בפגרת המרוצים. הוא היה תלמיד לא רע בכלל, למרות היעדרויותיו הרבות. וכשיש לו רגע פנוי הוא נהנה לנגן בפסנתר, יכולת שהשיג בלימוד עצמי.
יש לו מכונית ספורט חמודת מראה, אבל היא צעצוע מגוחך ליד זו של אבא. ולזכותו ייאמר, שהוא מצליח לשמור על צניעות, אולי בשל היותו בחור נחמד בצורה יוצאת דופן. הכסף עוד יגיע אם תצליחו להתקרב לחדרו של רוי בפנטהאוז של הניסנים בהרצליה ותצמידו את האוזן לדלת, יש סיכוי שתשמעו נהימת מנוע. גם באמצע הלילה. אם תציצו פנימה, יש מצב שתראו את ניסני ישן שנת ישרים כשסמוך אליו יושב מישהו על מושב המרוצים של הסימולטור הצמוד, אוחז בהגה וקורע את המסלול. זהו ג'ייסון קרמר. נהג מרוצים שמנסה לשבור את שיא המהירות שקבע החבר והמתחרה לפני שנרדם. "ככה זה אצלנו", צוחק ניסני, "עד הסוף. גם כשהוא מגיע אליי לחופשות".
קרמר הוא נהג פורמולה גרמני, בן גילו של ניסני. השניים נפגשו על המסלול כמתחרים והפכו לחברים הכי קרובים. זהו סיפור יוצא דופן, כי ידידויות אמת הן עניין נדיר בזירה כה תובענית ותחרותית. "על המסלול לא עשינו חשבון אחד לשני", מבהיר קרמר. "זה היה עד הסוף. לא מוותרים על סנטימטר. רוי הוא באמת הנהג הכי תחרותי שפגשתי. אבל מחוץ למסלול הוא חוזר ישר להיות האדם הכי נחמד וסימפטי שתמצא. זה שילוב נדיר".
אבל היום מוצא את עצמו הגרמני מחוץ למעגל הפורמולה, בעוד שהחבר הכי טוב שלו ממשיך לעשות את דרכו מעלה. "זה פשוט מאוד", אומר קרמר, "לא הצלחתי לגייס מספיק כסף. להביא מספיק ספונסרים. ולרוי, ואני מאושר עבורו, יש מאחוריו את האנשים שיעשו מה שצריך".
זה אולי החלק הכי משמעותי בסוד ההצלחה של הפרויקט של ניסני, מאז הרגע המכונן ההוא לפני 11 שנה, כאשר איש המרוצים ההונגרי, שפגש את הילד עם חלום הפורמולה שלו, השתכנע שלפניו כישרון אמיתי ולא רק זאטוט עם עודף ביטחון עצמי. כשהחליט אחרי שנה־שנתיים של אימונים ומרוצים תחת ידו, שהנער שווה את ההימור, הוחתם ניסני בקבוצת הניהול ההונגרית G1 –סוג של סוכנות נהגי מרוצים – והיא זו שמממנת ומנווטת מאז את הקריירה שלו.
זוהי פריבילגיה אדירה. "אני לא מתעסק עם כסף", אומר ניסני, "אני משוחרר מזה. ממני מצפים רק לתת הכל". מצד שני, הוא גם לא מקבל שכר. לא כרגע. גם זו פריבילגיה מהבית. האבא יכול להרשות לעצמו להעניק, אבל כמה שזה יישמע מפתיע, ניסני משדר ענווה וצניעות אישית. לא תמצא אותו מתרברב בין החבר'ה על העיסוק הסקסי שלו. "בשבילי מלון טוב זה רק צורך – להגיע הכי טרי לאימון או למרוץ. כסף? אין לי שום עניין בו כרגע. אבל אני בטוח שאני אעשה הרבה כסף".
זה כנראה יקרה. חמשת המובילים בין נהגי הפורמולה־1 משתכרים 30 מיליון דולר לשנה ויותר. סביר שניסני לא יגיע לרמה של נהגי־העל הללו, אבל מה רע בדרגה אחת פחות, בכמה מיליונים פחות, בניצחון מזהיר פה ושם ובתהילה שאותה חולקים בודדים? להיות נהג־על זו גאונות. משהו קטן עם הזווית במוח. לרוי אין את הזווית הזו, אבל יש בו הרבה דברים, כמו תשוקה, תעוזה, אומץ ומוסר עבודה", אומר קורפל.
בחודשים האחרונים הייתי עד לקמצוץ מגישת ה"לתת הכל" של ניסני, ואני יכול לקבוע בבטחה שמעולם לא חזיתי בהשקעה והתמסרות כה טוטאליות כמעט מסביב לשעון. רק לצפות בו קשור למסכת ראש מפחידה, שבאמצעותה הוא מרים משקולות לחיזוק שרירי הצוואר שלו כדי לעמוד בלחצי הג'י במרוצים – זו חוויה שתגרום לכל בר־דעת לוותר על החלום לנהוג בפורמולה. הוא לא יכניס לפה גרם מיותר ויקפיד כנזיר סגפן על תזונתו כדי לשמור על משקל המינימום הנדרש. "משקל עודף? אם זה יעלה לי בזמן על המסלול, איך אראה שם את פניי?" הוא שואל.
החשש לאבד רסיסי שניות והרצון לזכות בהן השתלטו על חייו. הוא לא ילך לישון דקה אחרי שמונה בערב בשבועיים לפני מרוץ. הוא ירוץ על קצה הקצה של מסילת הריצה כדי לשמור על ריכוז טוטאלי גם בשעת מאמץ שיא. הוא יסתגר שעות וימים במכון איטלקי ידוע שם בפיזה כדי לחדד את היכולות המנטליות שלו. הוא מסוגל להשקיע יום שלם על ספת הפסיכולוג כדי לאמן את עצמו להוריד את קצב הנשימות ודופק הלב – כלי שיאפשר לו לשלוט מעט באדרנלין המתפרע כשהוא ישוב בתוך הפורמולה העומדת לזנק.
בימים הפנויים בארץ בין מרוצים הוא יעבור וילמד בקפידה כל אחד מהגרפים הנשלחים אליו ומנתחים כל שנייה שלו על המסלול, או יבלה שעות על גבי שעות במשחק אייפון משמים הדורש לחיצה לנצנוץ על המסך, רק כדי לחדד עוד במעט את זמן התגובה שלו בזינוק. התובענות הזו לא נראית לו מחיר שיש לשלם כדי לזכות בשנייה מההפקר. להפך. נראה שהוא נהנה מכל רגע. לפני כמה חודשים הגיעה סוף־סוף ההזמנה המיוחלת שלה חיכה כל חייו. התמורה לכל העבודה הקשה הזו: הזימון מקבוצת פורמולה-1 כדי להיבחן על המכונית המפלצתית שלה. זו הייתה העדות הכי מובהקת לכך שהוא סומן ושהוא מועמד רציני להיות הדבר הבא.
יחד עם הזימון הגיע גם ספר של 400 עמודים, שעוסק כמעט כולו ב-30 מתגים שונים על ההגה ומסביבו, מערכת שמעולם לא הכיר במכוניות הפורמולה שבהן נהג עד כה. "חודש ימים שיננתי כל עמוד וכל מילה. הלכתי איתו לכל מקום. אני חושב שקראתי אותו איזה 30 פעם", הוא זורק חיוך של הנאה כאילו קרא לראשונה רומן של גרסיה מארקס. המבחן, אגב, הלך הרבה יותר טוב מהטסט במכון הרישוי. עד כדי כך טוב, שהוחלט שניסני יעלה כיתה לסבב הגבוה ביותר של הפורמולה, לפני הדבר הגדול באמת. 40 הקפות ודגל הן ניצבו על מסלול הרד־בול באוסטריה: 20 מפלצות פורמולה נוצצות ומבריקות בשמש הקיץ האירופי, מנועיהן שואגים. אתה צריך להיות מומיה כדי להישאר אדיש לסאונד הזה.
מספר 17 של ניסני הייתה הפעם הזו רביעית בזינוק. אחרי כל האכזבות ומפחי הנפש, סוף־סוף נראה שהכל מתחבר. תקופת ההסתגלות נראתה מאחוריו. זה יומיים הציג זמנים שהיו מהמהירים במסלול, אבל המזל המשיך לבגוד בו. במרוץ האחרון הוא כבר נראה נפלא, לפני שמנוע המכונית כבה פתאום. ככה, בלי אזהרה. והוא נשאר עם עוד אפס נקודות על הלוח. אבל הישראלי במכונית הכתומה ניפנף מעליו מזמן את האכזבה האחרונה. הוא הסתכל קדימה. "אני קרוב הפעם. זו ההזדמנות שלי", אמר לעצמו, "אני יכול לעמוד פה על הפודיום".
הוא כבר ידע הצלחות בקריירה שלו. היו לו כמה ניצחונות גדולים בשבע השנים האחרונות, שבזכותם טיפס במעלה סבבי הפורמולה. הגדול מכולם היה כאן, על המסלול הזה, עוד כשנהג בסבב נחות בהרבה. הוא עשה אז את הלא ייאמן והצליח לעקוף בזה אחר זה שמונה מיריביו הגדולים וניצח על צמיגים שחוקים כמעט לחלוטין. הנהיגה המדהימה ההיא הייתה ההוכחה הגדולה שיש לו את זה. היו לו עוד מפגנים הרואיים, הבלחות גדולות, אבל הם באו במרווחים גדולים. גדולים מדי. אם יש ביקורת אחת שמלווה את הקריירה של ניסני, הרי היא העובדה שהביוגרפיה שלו אינה שופעת מספיק פודיומים וניצחונות. קורפל טוען שהוא משלם עדיין את מחיר היציאה ממדבר השממה הישראלי. "זה עדיין רודף אותו", הוא אומר. ניסני אינו מנסה להסתיר את הגבנון, אבל גם אינו מוטרד מכך. "אם היו לי הרבה יותר ניצחונות, היום הייתי כבר בפורמולה-1. אז כן, כנראה אני עילוי פורמולה, אבל לא העילוי שבעילויים. ואם זה ייקח לי עוד קצת זמן, זה בסדר גמור מבחינתי".
ההסתערות לעבר הפנייה הייתה עניין של שניות. הוא זינק נפלא, הזינוק הטוב מכולם, והחל לתמרן בתעוזה שמאלה וימינה כדי לתרגם את הרווח לכניסה לסיבוב. הוא ידע שהוא יהיה חייב לעקוף לפחות מכונית אחת באותו מרווח זעיר. אבל איזו? ניסני ראה שיש לו הזדמנות לעבור את הנהג במקום השני, אבל מה יהיה אז? הרי המכונית הזו מהירה משלו וגם אם יעקוף ייאלץ לעמול קשה כדי להדוף אותה כל המרוץ. הרעיון נפסל בשבריר זמן ואחר בא במקומו. הוא תימרן את עצמו לדבוק במכונית הזו וחסם יריב אחר, כדי להתמקם במקום השלישי. אני ספרתי אחר כך חצי תריסר החלטות ותמרונים בשלוש שניות ובמהירויות דמיוניות. אם תרצו, זה הסיפור כולו.
"כאן, לשניות ספורות, הפסקתי להיות רובוט", התגאה. "את זה מכונה לא יכולה לעשות". עכשיו נותרו לו 40 דקות כדי לשמור על המקום השלישי עד לסוף המירוץ, ולהבטיח את מקומו על הפודיום ואת הנקודות הרבות שחיכו סוף־סוף ליד שמו. ניסני: "זה היה נצח. כל הקפה נוספת נראתה לי כאילו חלפה איזו שעה".
זה הרבה זמן כדי לחשוב על כל תסריטי הסיוט, אבל שום סיכוי. המוח ננעל. לשם כך הרי אילף את עצמו כל השנים. פעם חדרה דבורה לקסדה שלו במהלך מרוץ. הוא לא מיצמץ והחליט שאינה קיימת, וכך נותרה עימו עד קו הסיום. רק אז הרשה לעצמו
להחזיר אותה ואת הכאב לתודעתו. עכשיו הוא עשה את אותו דבר: החזרה למצב רובוטי, מדויק. ללא פגם. על המילימטר. הקפה אחר הקפה. פנייה אחר פנייה, לפני שראה את הדגל המשובץ ואת הדגל שלו, לראשונה על הבמה המרכזית של הסבב הכמעט עליון. תמיד אהב להבליט את היותו ישראלי. הכחול־לבן מעטר כל מה שמרשים לו: גלויות. מכונית. קסדה. "הלוואי שהיו מאשרים לי להתחרות עם דגל עוד יותר בולט על הפורמולה. העובדה שאני ישראלי היא הייחודיות שלי כאן. הגאווה שלי. עכשיו נותר לי להגיע כנהג הישראלי למדרגה האחרונה. אין בי שמץ של פקפוק שאני אגיע לשם".
הכתבה מתפרסמת היום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
