תרופה טובה: סיפור האהבה שלנו עם בון ג'ובי
מבקרי המוזיקה לא מתנשאים, חובבי המטאל מתרגשים ומעריצות בשנות השלושים או השישים לחייהן נוסעות להופעות מסביב לעולם. "זו אהבה גדולה וחסרת פרופורציות". כיצד קרה שדווקא בון ג'ובי, להקת רוק ממוסחרת ומלאת פאתוס מניו ג'רזי, ירתה לכולנו בלב ונכנסה עמוק לתוכו
"זה משהו שיש לך איתו איזשהו קליק מהרגע הראשון ומאז הוא מלווה כל רגע בחיים שלך. הוא תופס אותך ואתה לא יכול לצאת מזה". במילים אלו בוחרת סימה טובי החיפאית לתאר את החיבה שלה לבון ג'ובי, להקה אחת שמהווה את כל, או לפחות את רוב, עולמה.
טובי בת ה-26 כבר מזמן עברה את גיל ההתבגרות, הספיקה להתגייס, להשתחרר ולחשוב על לימודים אקדמאיים, ועדיין - יש אהבה אחת שעבורה היא לא פחות מתרופה רעה. אבל מה לעשות שתרופה רעה היא מה שהיא צריכה. הרגלים ישנים מתים לאט ובמקרה של טובי - לא מתכוונים למות בקרוב, שכן מועדון המעריצים של הלהקה העלה הילוך בחודשים האחרונים, והיא כמובן נמנית על חבריו היותר פעילים. מאז התפרסמה הידיעה כי בון ג'ובי, מלהקות הרוק הותיקות והמצליחות במוזיקה האמריקאית, תופיע בישראל ב-3 באוקטובר בפארק הירקון, הכפיל המועדון את מספר חבריו ופצח בשלל פעילויות שונות בפייסבוק כהכנה להופעה. מדובר במעמד מרגש ללא ספק, אך כזה שרוב חברי המועדון כבר מכירים היטב.
"אני ראיתי אותם רק ארבע פעמים", היא מספרת. "בפריז ב-2010, באיטליה ב-2011 ושתי הופעות בבברלין ובפראג ב-2013. אבל יש בינינו גם מעריצות ותיקות יותר, שראו אותם עשרות פעמים. הקבוצה הזו נולדה אחרי שטסנו אני ועוד כמה בנות להופעה של הלהקה. החלטנו שאנחנו רוצות לפתוח איזושהי קבוצה כדי שמעריצות תוכלנה להיעזר אחת בשניה, להעלות תמונות, זיכרונות וכו'. אני משתדלת לטוס לכמה שיותר הופעות, הכל תלוי תקציב, וכמובן שאני מקווה גם לפגוש את הלידר שלנו - את ג'ון".
גיל 26 נחשב כבר די מבוגר בשביל להיות במועדון מעריצים. זה לא משהו שנגמר בגיל הנעורים?
"הכרתי את הלהקה כשהייתי בת 12, גיל ההתבגרות בו אתה נחשף לערוצי מוזיקה כמו MTV ו-VH1. בהמשך, ככל שהתעמקתי יותר באלבומים שלהם, הבנתי שזה לא דבר חולף. זו להקה שמדברת אליך תמיד, אתה גדל ומתפתח איתה. זה נשמע קיטשי ויש שיגידו קיצוני, אבל טוב לדעת שיש עדיין להקות שמדברות על דברים שאנחנו לא רגילים לשמוע עליהם. בכל תרבות הפופ הזו שמדברת יותר על אהבות - חברי בון ג'ובי מדברים על משהו מעבר".
רוב האנשים יגידו לך שבון ג'ובי היא להקת פופ מובהקת עם סולן חתיך.
"בון ג'ובי היא להקת רוק לכל דבר. יש להם אלבומים שישמעו לאוזניים מסוימות פחות רוקיסטיים ויש שישמעו כמו שהם אמורים להישמע - רוק. זה תלוי תקופה. לגבי ג'ון - הבן אדם נראה טוב, נפרגן לו".
"זה כיף. אני לא יכולה לתאר את זה טוב יותר במילה אחרת", אומרת גם עינת גרייצר, 37, אם לילד בן 3 וחצי שכבר מבקש שתשמיע לו את "These Days". גלייצר ראתה את בון ג'ובי בהופעה לא פחות מ-8 פעמים. בחלק מהמקרים מדובר בכמה הופעות ברצף, אליהן הגיעו היא וחברותיה בנות אותו הגיל במסגרת רוד-טריפ ברחבי אירופה, שעקב אחר סיבוב ההופעות של הלהקה.
בון ג'ובי רלוונטיים לחיים שלך היום כמו פעם?
"כן. אני עדיין נהנית מאוד לשמוע את המוזיקה. אני מודה שבחודשיים האחרונים הם חלק מאוד משמעותי מהסט ליסט שלי. ההופעות של הלהקה בעיני הן נקודות בחיים שהייתי חוזרת אליהן עכשיו. באחת ההופעות הראשונות שהלכתי אליהן לא יכולתי לדרוך על הרגל. הגעתי עם דלקת, ברמת זריקות הסטרואידים, והתבלטתי מאוד אם אני בכלל מסוגלת לנסוע. בכל זאת, לעמוד ארבע שעות עם כאבים זה לא פשוט. בסוף החלטתי לטוס ואני לא זוכרת את הכאבים בכלל, אני באמת לא זוכרת. זה היה שווה את זה. התמונה הראשונה אי פעם שהעליתי לפייסבוק, למשל, זו תמונה מהופעה שלהם".
בון ג'ובי, שנוסדה ב-1983, הפכה ללהקת ענק באמצע שנות השמונים. כעבור שבע שנים היא התפרקה, ושבה לחיים ב-1992 רק כדי לכבוש שוב את העולם. ולאורך מירב שנותיה - נותרה הלהקה עמוק בתוך ה-DNA הישראלי. בעוד המעריץ האמריקאי הממוצע יספר על זיכרונותיו מאלבומים כמו "New Jersey" ומלהיטי אייטיז מעדת "Livin' On A Prayer", הישראלי ההדיוט פגש את בון ג'ובי בתחילת שנות התשעים, כשהלהקה חוותה תחיית מתים שהתבררה כצעד נכון, והתקבלה בכזו אהבה שהמילה "קאמבק" לא מתחילה לתאר את תמורותיה התודעתיות והכלכליות.
ואכן, ניכר שלא מעט מרוכשי הכרטיסים המקומיים יספרו על תקופת האלבום "Keep The Faith" כזו בה התוודעו ללהקה - וממנה חזרו אחורה אל אלבומים מוקדמים ולהיטי ענק. לא, לא מדובר בתופעה הפוקדת רק נשים בשנות העשרים-שלושים המעצבות לחייהן. אם יש משהו שהתגובות בשטח וברשת הוכיחו לכותב שורות אלה לאחרונה, זה שההתרגשות שמביאה הופעתם הראשונה בישראל של ג'ון בון ג'ובי, דיוויד בריאן וחבריהם למותג העל "בון ג'ובי" - היא חוצת מגדרים, מגזרים ודורות.
זה לא עניין מובן מאליו, אולי אפילו מעורר תהייה, נוכח העובדה שמדובר בלהקה בת 32 שלא זוכה להערכת מבקרים או קהל ביקורתי. הגדרות של מוזיקה ואופנה כבר מזמן לא ממצבות את בון ג'ובי כחוד החנית של הצייטגייסט, ונראה שהעולם עצמו הפך מפוכח וציני יותר מאז הימים בהם "נתת לאהבה שם רע" היה שם לגיטימי ללהיט. ואולי זה בדיוק העניין.
"אי אפשר לנתק את החיבה לבון ג'ובי לחלוטין מעניין הנוסטלגיה", אומר ניר גורלי, עיתונאי, מבקר מוזיקה והעורך המוזיקלי של הרדיו הבינתחומי. קשה לחשוד בגורלי בהיעדר טעם מוזיקלי ראוי נוכח עיסוקיו בחיים. ועדיין, בכל הנוגע לחבר'ה מניו ג'רזי - נראה שמדובר בפסאודו-מעריץ, אדם שמוצא עצמו נהנה גם היום משירי רוק נוטפי אמריקנה מסוג "Wanted Dead Or Alive".
"Keep The Faith". הלהיט שהכיר את הלהקה לקהל הישראלי הרחב
"אני לא יודע מה הסיפור עם מעריצים אחרים, אבל בון ג'ובי מבחינתי היא אהבה די גדולה וחסרת פרופורציות לכל דבר אחר שאהבתי באותן שנים", הוא מספר. "בוא נגיד שזה היה האלבום הראשון שקניתי, בגיל 10. זה דעך אחר כך באופן טבעי כשהייתי כבר בן 13 - גיל בו התחלתי לגלות מוזיקת גראנג' ובריטפופ, דברים בוגרים יותר, נקרא לזה. בהמשך כבר מאוד סלדתי מזה. אתה הורג את הגיבורים שלך כשאתה קצת מתבגר.
"אני יכול גם להגיד לך שבתור ילד קטן - וזה קצת חנוני ומבאס להודות בזה - האפיל של ג'ון בון ג'ובי בשבילי נבע מכך שהיה בו משהו מאוד נקי, חיובי וישר. היה אקסל רוז והיו מטאליקה, צ'ילי פפרז ונירוונה, אבל בתור ילד קטן לא נמשכתי למרדנות ולאפלה הזו, ממוסחרת ככל שתהיה. היה בו משהו שמאוד התאים אז לאופי שלי - ילד חנון אבל אחד שרוצה לתת בראש. אם להשליך מהמקרה הספציפי שלי, יכול להיות שזה בדיוק האפיל שלו כבר 30. הוא לא מאיים, הוא משהו שאתה יכול לשמוע עם הילדים שלך ועם חברה שלך, והמסרים שלו תמיד נורא אופטימיים".
והיום אתה מודה בחסד הנעורים בלי בושה.
"במשך הרבה שנים התביישתי בעבר הזה של הבון ג'ובי. לפני עשר שנים האתר 'השרת העיוור' הרים פרויקט שנקרא 'האלבום הראשון שלי', בו אנשים התוודו על כל מני סטיות מעברם. נורא קסם לי לצאת מהארון - לבוא ולהגיד 'אוקי, האלבום הראשון שלי היה של בון ג'ובי'. הייתי מאוד כן וגם קצת ציני, אבל קיבלתי תגובות מאוד חיוביות. זה קצת הפתיע אותי, כי זה היה אתר של מביני עניין, לא מקום שקל להתוודות בו על הדבר הזה".
היום כבר לא אכפת לך להיות מזוהה עם זה. גם לי לא, למעשה.
"אני חושב שבעולם שלי ושלך, אנחנו באיזשהו מקום הופכים את זה לבדיחה. האהבה שלנו לבון ג'ובי היא לא האהבה של מעריצות על. אנחנו עוטפים את זה באיזושהי אירוניה, כי אנחנו יודעים שבעולם שבו אנחנו חיים אין לבון ג'ובי את ההילה המחבקת, את תו התקן האיכותי. בעולם הפלצני והמודע לעצמו קשה לנו להודות בפה מלא 'אני אוהב את בון ג'ובי ועל הזין שלי הכל'. מה שהופך את זה ללגיטימי בעיני זה שבעוד שמטאליקה מואשמים בהתמסחרות, בון ג'ובי נולדו ממוסחרים. אבל בון ג'ובי מלכתחילה לא היו במשחק הזה".
הסיבות בגינן גם אלו שמחשיבים עצמם כבעלי טעם מוזיקלי אנין רוכשים חיבה רבה לבון ג'ובי הן שונות ומגוונות. אחת הבולטות שבהן גורסת כי הלהקה תמיד היתה זיקית שידעה להתאים עצמה לרוח התקופה. בימי ההייר-מטאל הססגנוניים היו החברים ממובילי הז'אנר.
בשנות התשעים, כשהגיע גל להקות סיאטל והגראנג', הם השכילו לעטוף עצמם בגרדרובה דהויה יותר, ולייצר רוק-ניינטיזי מחוספס משהתרגלו לכתוב. את שנות האלפיים ואת "It's My Life" הם צולחים בזכות עטיפה אלקטרונית והפקה עדכנית - לפחות ככל האפשר, שהרי הרוק כבר לא כשהיה וקשה לדמיין היום פאואר באלאדס על אהבות מעמד הפועלים.
שנים ארוכות הם איתנו, ממשיכים להשתנות ולהציע פנים מגוונות, שקוסמות כאמור למעריצים מכל הגילאים והשכבות. עוד אחת מאלו היא אסתר ביינר בת ה-64, שמתכננת גם היא לפקוד את פארק הירקון באוקטובר. היא מכירה את בון ג'ובי מהתקופה שהילדים עוד גדלו בבית, אוהבת במיוחד את "Bed Of Roses" ואת "In These Arms", ואפילו חשבה שדמותו של ג'ון בון ג'ובי כשיפוצניק בסדרה הפופולרית "אלי מקביל" היתה לא רעה בכלל.
אם תשאלו אותה, הקסם של בון ג'ובי טמון בשירים הרומנטיים. לפחות זה מה שמדבר אליה. לעומתה, טל שחר, סולן להקת "גרייס מלודי" ורוקר מקועקע שמאזין לאוזי אוסבורן, מטאליקה, מגהדת' וסליפנוט - מצהיר דווקא שחיבתו לבון ג'ובי נותרה ממקום של גיטרות מכסחות.
"בון ג'ובי זו פשוט להקת על. ריצ'י סמבורה ענק, כל מוזיקאי מתחבר לדבר הזה, לקולות, לסולואים של הגיטרה", מכריז שחר. "זה רוק ממוסחר, אבל רוק מברמה הכי גבוהה שיש. אם חושבים על זה, אולי זו הלהקה הטובה ביותר בהיסטוריה, בז'אנר שלה".
דווקא אתה, שמגיע ממחוזות מוזיקליים קצת יותר "כבדים", חושב כך?
"כן, אני וכל הלהקה כמובן. אני מודה שלא נכנסתי חזק לשני האלבומים האחרונים, אבל את מה ששמעתי אהבתי. גם יצא לי לראות אותם עם קיד רוק לפני שנתיים וחצי בלונדון וממש נהניתי. אנחנו מבצעים שירים שלהם כמעט בכל הופעה אוקסטית שלנו. יותר מזה, אני מחר מופיע מול ממועדון המעריצים של בון ג'ובי בישראל, מבצע את 'Runaway'".
"פשוט להקת על". טל שחר בביצוע משלו ל"Livin' On A Prayer"
אתה בעצם מתייחס לאהבה שלך ללהקה באופן לגיטימי, לא כגילטי פלז'ר עם קריצה אירונית.
"זו אהבה לגיטימית לגמרי. מבחינתי זה מה שאני שומע בבית. כשאני בוחר אלבום לשמוע בון ג'ובי תמיד נמצאים בין הפייבוריטים שלי. תמיד היה ותמיד יהיה. שמע, זה טוב. יש שם נגני על, זמרי על וכתיבה ברמה הכי גבוהה שיש. אין מה לא לאהוב"
"לא גילטי ולא פלז'ר", אומר שרון מולדאבי, מבקר מוזיקה ומוזיקאי בעצמו, שפרץ לתודעה עם להקת "גן חיות" בתחילת שנות התשעים - במקביל להתוודעות הישראלית לבון ג'ובי. מולדאבי, בניגוד לשאר המרואיינים בכתבה, לא מדבר על אהבה וחיבה ללהקה, אלא דווקא משתמש במונחים מובהקים של הערכה.
"לא חושב שצריך להרגיש רגשות אשם על אהבה ללהקה, אבל מצד שני הם אף פעם לא באמת עינגו אותי" הוא אומר. "זה לא היה באזורים הנוסטלגיים שלי, כי כשהם פרצו כבר הייתי כבר בן עשרים וקצת. זה היה בסוף התקופה שלי כעורך מוזיקלי בגלי צה"ל ותחילת ימי 'גן חיות' אז זה לא ממש נגע בי. אבל זה לא מאוד מסובך - בון ג'ובי זה פופ גיטרות עשוי טוב מאוד בתחומו, עם זמר חתיך ויאללה סבבה"
בתור נון-מעריץ, אתה יכול להסביר את האפיל שלהם? שנות ה-80 ידעו סולנים חתיכים. לסקיד רואו היה את סבסטיאן באך.
"לא הייתי מכניס למשוואה הזו את סקיד רואו, כי היו שם יומרות אחרות והם דיברו בשפה אחרת. בון ג'ובי בסוף האייטיז היו לדעתי הלהקה הכי גדולה באמריקה בכל מובן. לא אומנותית אלא ברמה המסחרית. סקיד רואו היו עולם אחר, יותר נישתי. בון ג'ובי לא היו נישתיים, הם לא היו הייר בנד, לא היו הארד רוק, לא היו מטאל. הם יצרו ומייצרים מוזיקה פופלרית ואורזים אותה בדרך הכי נכונה להם ולפני הטעם שלהם".
"בזמן אמת, כשהוא יצא ב-1988, כתבתי עם אלבומם "New Jersey" כתבה גדולה בעיתון חדשות. אני זוכר שניתחתי את המהלך שלהם לנסות להיות יותר רציניים ואיך מתמודדים עם כל העליה של גאנז אנד רוזס והצ'ילי פפרז ומטאליקה. פתאום צמח דור חדש. הם לא עד כדי כך קרובים ללבי, למרות שאלך להופעה ואני מאוד מעריך אותם ואני מקווה שאהנה".
אז בכל זאת יש בך משהו שרוצה להיות שם.
"זה באמת לא ברמת האהבה אלא ברמת ההערכה. אף אחד שמייצר כזו קריירה עם כל כך הרבה להיטים ומופיע מול כל כך הרבה קהל הוא לא טמבל. יש סיבה לדברים האלה. ובתור מפעל פופ - אני מאוד מעריך אותם. הם מפעל מצוין".
