הכי לא ספורטיבי שיש / טור
במדינה יהודית לא תיתכן הדרה כמעט מוחלטת של שחקנים ואוהדים מסורתיים (וצפונה) מספורט מקצועני - גם אם זה למען החיילים ובני הנוער. כשבעלי קבוצות הכדורגל מתייחסים בביטול ומגלים אפס סובלנות ורגישות לקונפליקט שנוגע לחצי מאוכלוסיית ישראל, הם מזמינים בעצמם את ההתערבות החיצונית של בית המשפט
שופטת אחת מתל-אביב קבעה שחוק שעות עבודה ומנוחה חל גם על שחקני כדורגל - והשמיים נפלו. מנהלת הליגות הבכירות מזהירה מפני "סכנות משמעותיות לספורט", בעלי קבוצות זועמים על הפרת הסטטוס-קוו, ועמיתי יאיר קטן מתריע: "פוטנציאל הרסני". לא פחות.
זו לא הפעם הראשונה שמספרים לנו שכדורגל משחקים רק בסופי-שבוע. כבר כילד ידעתי שאת אלי אוחנה וחיים רביבו אוכל לראות בפעולה רק ב"משחק השבת". פייר? פעם יצא לי מזה גם משהו טוב: בזכות "הדקה ה-91" יש לי תמיד תשובה מוכנה ל"איפה היית כשרבין נרצח?". בטח גם לכם.
אותה מוסכמה בנוגע ליום המשחקים הקבוע גרמה לי לחבב במיוחד את שבתות החורף, כי רק בהן הספקנו לשמוע משהו מ"שירים ושערים" גם אחרי שיצאו שלושה כוכבים ועשינו הבדלה. בקיץ הסתפקנו בעדכונים מהטרנזיסטור של השכן החילוני - וכמה שמחנו שהשמיעה שלו לא-משהו. כדורגל לעניים. סליחה, לדתיים.
בינתיים עברתי לכדורסל, שם הסכימו לקבל אותי כאוהד גם בימי ראשון וחמישי הלא-חופשיים - אבל אז קרה משהו מעניין: הטלוויזיה המסחרית, ערוצי הספורט, הטוטו, החסויות, זכויות השידור, ואיצ'ה מנחם הגיחו פתאום משומקום, ולימדו אותנו שגם הכדורגל יודע להתגמש כשצריך.
שבת זה יום הפנאי היחיד בשבוע? הנה נכנסו קצת כסף, אילוצים משפטיים ובעלי אינטרסים למשוואה - והיא התהפכה. פתאום הזזת המשחק המרכזי לראשון דווקא נראית הגיונית. אמרנו שמוצאי-שבת זה מאוחר מדי? מעכשיו תשע בערב, "מיד אחרי החדשות", זה סבבה. פריים-טיים. הרי הצגות והופעות מתקיימות בכל ימות השבוע, אז למה כדורגל לא?
אם חשבתם שהצביעות חוגגת רק אצל עסקני הספורט, רוצו לקרוא בפייסבוק את זעקתה של זהבה גלאון לפני חודשיים נגד "ההחלטה הביזיונית" של עיריית ירושלים לקיים מרוץ לילה בערב הראשון של הרמדאן. אחר כך חפשו מחאות דומות שלה נגד הדרת ספורטאים מסורתיים - מה לעשות, יהודים - מתחרויות מחללות שבת. גם אני לא מצאתי.
היכן היו הפלורליסטים-בעיני-עצמם, שממש היום פסקו שלדת ופוליטיקה אין מקום בספורט, כאשר יו"ר מרצ עירבבה ביניהם? איך זה ששוב אנחנו מפגינים יופי של סובלנות כלפי כל גחמה - בתנאי שהיא לא באה ממקור יהודי-דתי? למה כשבית המשפט מחליט להתחשב בשחקנים שומרי-שבת, הפסאודו-נאוֹרים נעשים פתאום כאלה קפוּצים?
בינינו, הדוסים הביאו על עצמם את האטימות החילונית הזו, בעשרות שנים של מלחמות-דת מיותרות והמון כפייה-דתית. הם אף פעם לא מתחשבים - למה שעכשיו יתחשבו בהם? אבל זו לא שאלה רטורית. התשובה פשוטה: כדי שלא נכריח ספורטאי טוב לבחור בין אמונה לקריירה. האם אני רוצה שבמדינה דמוקרטית לא תהיה אפשרות לקיים משחקי כדורגל ביום X? לא בטוח. תנו לישון על זה. אבל במדינה יהודית, בעצם בכל מדינה, לא תיתכן הדרה כמעט מוחלטת של שחקנים ואוהדים מסורתיים (וצפונה) מספורט מקצועני - גם אם זה למען החיילים ובני הנוער.
נכון, ספורט ופוליטיקה לא ממש הולכים יחד - וטוב שייפרדו. סוגיה כזו עדיף לפתור בדרכי שלום. אבל כשבעלי הקבוצות מתייחסים בביטול לקונפליקט שנוגע לחצי מאוכלוסיית ישראל,
ופוטרים את עצמך בכך ש"כששחקן חותם על חוזה הוא יודע שיצטרך לשחק בשבת", וכשקטן, עמיתי, פוסק בטבעיות שעבודה בשבת היא אחד מ"כללי המשחק" - הם מגלים אפס סובלנות ורגישות, ומזמינים בעצמם את ההתערבות החיצונית של בית המשפט והמחוקק.
"אם גמר הצ'מפיונס ייערך בשבת", הקשה קטן על ערן זהבי, "נראה לכם שהוא יפנה לאופ"א כדי להזיז את המשחק?". כיהודי טוב, אענה לו בשאלה: ואם המשחק המכריע ייערך ביום השואה או יום הזיכרון? נכון, כאלה יש רק שניים בשנה ולא 52, ובכל זאת - האם גם אז היינו מגיבים בכזו עצבנות?
אז אולי זה בראש שלי, בדרך-כלל כתב לעניינים דוסים, אבל שוב ושוב - וגם הפעם - הספורט נדמה בעיניי כדת לכל דבר, קנאית וחשוכה, ועסקניו כרבנים קיצוניים במיוחד. מחזור משחקים ביום חול? לא יקום ולא יהיה, ייהרג ואל יעבור, אפילו פיקוח נפש לא דוחה את מ.ס אשדוד נגד בני לוד.
התגובות ההיסטריות להחלטת בית המשפט נראו לי אתמול כ"גילוי דעת" חסר-פשרות של מועצת חכמי הכדורגל, "דעת תורה" של ממש. לנגד עיניי חלפו, כמו בחלום-בלהות, פשקווילים ממאה שערים: "הרס וחורבן היהדות והכדורגל! אל תגעו במשיחיי ובגילי ורמוט!! מי להשם אליי ולבלומפילד!!!". הכי לא ספורטיבי שיש.
משחקים winner? קחו טיפ: במלחמת דת בדת, שני הצדדים תמיד מפסידים.
לפנייה לכתב/ת 
