טומי לי ג'ונס: "החפצת נשים לא נולדה היום"
השחקן הוותיק טומי לי ג'ונס ביים את הסרט "המסע", והוא גם מככב בו. אך בקדמת הבמה ניצבות דווקא דמויות נשים, הנאבקות בחברה גברית דכאנית באמריקה של המאה ה-19. "במערבונים הגברים הם גיבורים, אצלי זה ההיפך", הוא אומר בראיון לקראת ההקרנה בפסטיבל חיפה שיפתח במוצאי שבת
לפני שנים אחדות, טומי לי ג'ונס, המאצ'ו הקשוח והשתקן יליד טקסס, התבקש לקרוא ספר בשם "The Homesman" של הסופר גלנדון סוורתהוט המתרחש באמריקה של אמצע המאה ה-19, ולפסוק האם יש כאן פוטנציאל לסרט מעניין. הכוכב הוותיק - בוגר טרילוגיית "גברים בשחור" - אכן התרשם ומיהר לקנות את הזכויות ולעבוד על התסריט. "ידעתי שלסרט הזה תהיה מקוריות", אומר היום ג'ונס, "החיים שלנו הם חיפוש מתמשך ונואש למקוריות, אז חשבתי שזו הזדמנות ליצור סרט שטרם נראה כמותו. שלא יצרו עדיין".
"The Homesman", שהוצג בבכורה במהלך פסטיבל קאן בשנה שעברה, יוקרן גם במהלך פסטיבל חיפה שיפתח בשבת, תחת שמו העברי - "המסע". זהו סרטו הרביעי כבמאי של ג'ונס, שיחגוג בשנה הבאה יום הולדת 70. קדמו לו שני סרטי טלוויזיה וסרט עלילתי אחד - "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", שזיכה את ג'ונס ב-2005 בפרס המשחק בפסטיבל קאן. "בעשור שחלף מאז קיבלתי מספר הצעות לביים, אבל אמרתי לא", הוא מספר, "לא פרשתי מלהיות במאי, פשוט לא נתקלתי בחומר מקורי, עד שקראתי את הספר".
מרי בי, מתבקשת על ידי הכומר המקומי לקחת שלוש נשים, שלקו בנפשן בעקבות תלאות החיים הקשים ובשל האובדנים של בני משפחה, לכנסיה של עיירה אחרת, שם יטפלו בהן כראוי. היא מצרפת למסע גבר, אותו שחררה רגע לפני שייהרג, כדי שיסייע לה ולנשים תחת השגחתה להתמודד עם קשיי הדרך. ג'ונס עצמו מגלם את דמות הגבר אותו הוא מתאר כ"נבל עם כובע גדול שרוכב על סוסים, אבל הוא לא סטריאוטיפ". את הדמות הראשית מגלמת הילרי סוונק, ולצדה שורה של כוכבים צעירים ו-ותיקים כמו היילי סטיינפלד, ג'יימס ספיידר, ג'ון לית'גו, טים בלייק נלסון, מירנדה אוטו, וויליאם פיכטר, וגם מריל סטריפ ובתה גרייסי גאמר.
ב"המסע", ג'ונס מדגים כמה חיי החלוצים והמתיישבים היו קשים, אבל הוא מסרב להגדיר את סרטו כמערבון. "אני לא חושב שלמושג הזה יש הרבה משמעות. השתמשו בו כל כך הרבה, עד שהוא איבד המשמעות שלו. בסופו של דבר המושג נהיה תקף לכל דבר שיש בו כובעים גדולים וסוסים. האנשים בתקופה ההיא חייו בבתים עשויים מבוץ או בשוחות באדמה, וזה היה מתיש. העבודה שלהם הייתה ממש מפרכת - בגלל הרצון לכפות מודל חקלאות אירופאי, שבכלל לא התאים לערבות של צפון מרכז אמריקה".
את "המסע" הוא מגדיר למעשה כהיפוך של מערבון שהוא על פי ראייתו "סרט קונבנציונלי, שמתרחש בתקופה הזאת ומכיל גברים מאוד אמיצים, העושים את דרכם מערבה, כדי לתרבת את הטבע הפרוע, ולייצר את הבסיס לדמוקרטיה הנפלאה שאנו נהנים ממנה היום". הוא מקפיד להדגיש כי "הסרט שלי הוא בדיוק ההפך מזה - הגיבורים לא הולכים מערבה, הם הולכים מזרחה, והם לא גברים אמיצים, אלא נשים מטורפות. 'המסע' מספר על נשים ועוסק בהן".
למרות שעלילת הסרט מתרחשת אי שם בעיצומה של המאה ה-19, היא מהדהדת גם את הזמנים בהם אנו חיים כיום, על השאלות שעומדות במרכז השיח המגדרי. "אנחנו לא המצאנו את ההחפצה ואת הטריוויאליזציה, הגימוד, והדחיקה לשוליים של נשים. זה לא דבר שהתחיל לאחרונה", מסביר ג'ונס, "באותן שנים התייחסו לנשים כבעלות חשיבות פחותה. אז אם אנחנו רוצים להבין מה לא בסדר היום, הדבר הכי טוב לעשות זה לשקול היטב מה לא היה בסדר אתמול".
למרות מסריו, ג'ונס לא רוצה לתייג את סרטו כ"פמיניסטי" ואומר: "לא הייתי רוצה תווית מכל סוג. אם כבר, אני מעדיף הומניסטי על פני פמיניסטי. אתה מרגיש מגומד ושנהפכת לטריוויאלי, כשאתה לוקח על עצמך תוויות. בכלל, אני לא נוהג לפזר את התוויות האלה לכל עבר. במקרה זה יוצא שסבתא שלי, אמא שלי, אשתי ובתי הן כולן נשים. ואני אוהב אותן. ואני אוהב לעשות סרט שעוסק בהיסטוריה של הבעיות שניצבו בפני נשים, ושהן עומדות בפניהן גם כיום".
ואם כבר מזכירים את בנות המשפחה של ג'ונס, כדאי להסתכל במקורותיו שלו - תערובת מרתקת של מוצאים. "צד אחד של המשפחה שלי הגיע ממיסיסיפי, הצד השני מאלבמה", הוא משרטט את אילן היוחסין הסבוך שלו, "סבי מצד אמי התחתן עם אישה שהיתה מהשבט האינדיאני צ'ירוקי. השם שלי הוא ג'ונס ואני מניח שהמקור הוא קלטי. סביר להניח שאבותיי באו מוויילס או מקום כלשהו בסגנון הזה".
לתפקיד הראשי ב"המסע" ליהק ג'ונס את הילרי סוונק, "בגלל שהיא מושלמת מבחינה פיזית, וגם שחקנית קולנוע מאוד מאוד טובה. ולגמרי משתוקקת לקחת על עצמה את העבודה, שהיתה כרוכה בללמוד לרכב על סוס, לחרוש, לנהוג בעגלה ולשלוט בפרדות. הילרי לא נולדה עם הידע של איך לעשות את זה והיא עבדה על זה כל היום, כל יום. כשהיית מצפה משחקנית ללכת לקרון שלה, היא הלכה לסוס שלה ורכבה למרחק. צירפתי אליה איש צוות עם אמצעי קשר, כדי להיות בטוח שהיא לא נכנסת לשום צרה ושתוכל לחזור כשנצטרך אותה".
לצד סוונק בולטת באופן טבעי גם נוכחותה של סטריפ, שהגיעה אל ההפקה כמעט במקרה בתיווכה של בתה גרייסי גאמר. "הלכתי לראות בברודווי את חברי ג'ון ליתג'ו, ובהצגה השתתפה גם גרייסי, והבנתי שהיא שחקנית טובה", נזכר ג'ונס, "אחרי ההצגה, הלכנו לארוחת ערב, וג'ון הזמין את גרייסי להצטרף אלינו. אחרי שדיברנו, חשבתי שהיא מתאימה לגלם את אחת הנשים שהשתגעו. שלחתי לה את התסריט, ושאלתי אותה אם זה מעניין אותה, והיא אמרה שכן".
החלק השני בסיפור הגיע מאוחר יותר, כשג'ונס חבר לסטריפ במסע קידום הקומדיה הרומנטית המשותפת שלהם "תקווה בהופ ספרינגס" מ-2012. "ביום הראיונות, מריל אמרה לי: 'קראתי את התסריט ששלחת לגרייסי, והוא טוב, ואני שמחה'. הודיתי לה על המחמאה, והיא אמרה 'יש איזשהו סיכוי שאוכל לשחק את האישה הזקנה בסוף הסרט?'. אמרתי לה: 'אני אחשוב על זה', ואז הלכתי מעבר לפינה והתחלתי לקפץ באוויר ולעשות חגיגה פרטית ושקטה לעצמי. הייתי ממש אסיר תודה למריל על כך שהסכימה לעשות את התפקיד הזה. זה לא תפקיד גדול אבל הוא מאוד מאוד חשוב. אני חושב שמריל ממש נהנתה להיות באותה הסביבה עם בתה גרייסי ולעבוד איתה על הסצנה".
"המסע" המצולם להפליא וכולל כמה סצנות בלתי נשכחות, משלב השפעות מגוונות, מתאטרון קבוקי יפני ("ביליתי הרבה זמן ביפן וחקרתי תרבות יפנית", מודה הבמאי) ועד ציורים של ורמיר, דונלד ג'אד, יוזף אלברס ומארק רותקו. "אני מתעניין באמנות וקולנוע, והתחלתי לביים לפני עשרים שנה כי רציתי לראות את חיי הוויזואליים והיצירתיים גדלים", מנמק ג'ונס. "אני גם ממש נהנה להיות הבוס של כולם. כשאתה מביים יש לך יותר שליטה על העבודה שלך".
ג'ונס מעיד שהוא אוהב מאוד מתעניין בהיסטוריה של ארצות הברית ולצורך כך הרחיק לכת עד לצפון-מזרח מדינת ניו מכסיקו, שם נתקל הצוות בתנאי מזג אוויר לא נוחים. "היה לנו חום קיצוני, קור קיצוני, סופות חול ואבק, גשם, ברד, שלג - כל זה גרם לאנשים לאי נוחות. זה דרש מאנשים להיות מוכנים לשנות את התוכנית שלהם ברגע. ואני מדבר על שמונים אנשים. אבל זה יכול להיות יתרון גדול, כי כל האירועים הללו הם מאוד פוטוגניים. אז הפכנו את מה שניתן לכנות 'הצרות האלה' ליתרונות".
למרות הנושאים הקודרים של "המסע", ג'ונס הכניס בו גם הומור. "אני לא חושב שהספר הוא מאוד מצחיק, אבל אני חושב שהומור מאוד חשוב בסרט", הוא מסביר, " ממש שמחתי לשמוע אנשים צוחקים בהקרנת הבכורה, כי אם הם צוחקים זה סימן שהם מרוכזים ומשקיעים תשומת לב. הם מעורבים. וצחוק יכול להיות מאוד חשוב אפילו בסצנה הכי טרגית או מסוכנת".
