ה-BFF של אלנה פרנטה
הראשון מבין טטרילוגיית הרומנית הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שם בדוי), הוא ספר בעל קסם חמקמק שעוסק בחברות שבין שתי ילדות. הרומן מציג כותבת מרשימה ונדירה, שמטפלת היטב בנושאים כמו קנאה, תחרותיות, ואיך הסביבה משפיעה על האדם שצומח בה. ביקורת
"החברה הגאונה", הראשון מבין טטרילוגיית הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שם בדוי), הוא ספר בעל קסם מיוחד, חמקמק, שאסור ללכת שולל אחר הרושם הראשוני שלו. על פניו, הוא יוצר תחושה של מוחצנות תמידית, של נאיביות, מעין טריטוריה פראית של האדם לפני שהקידמה מכה בו ומשתלטת עליו.
אבל ככל שמעמיקים וממשיכים בו, פתאום, מבעד לאותה "מוחצנות נאיבית" מתגלים רבדים ייחודיים ובעיקר כותבת נפלאה, שיודעת למפות מערכות יחסים בצורה אותנטית, גורפת, מצמררת - וכך היא בעצם מספקת הצצה מרתקת לנפש האדם, למאפיינים ההתנהגותיים והאישיותיים שהיא יוצרת, לערכים כמו תחרותיות, קנאה, חברות, אהבה, נאמנות ועוינות.
למעשה, אפשר גם לנסות לבחון את כל הספר בעיניים אנתרופולוגיות, באיך הסביבה (נאפולי של אחרי מלחמת העולם השנייה) הן הגיאוגרפית והן האנושית, אחראיות לעיצוב נפשו של האדם, ובעיקר לגורלו.
לילה ואלנה הם שתי חברות שמה שמחבר ביניהם בהתחלה הוא בעיקר אינטלקט מרשים, כזה שמתרומם מעבר לכל האינטלקטים של נאפולי קשת היום, אכולת המסורת, שעדיין חיה במן סדר פטריארכלי ושוביניסטי מוקפד, אם כי כאמור אפשר כבר לחוש את רוחות הקידמה המערביות מנשבות בתוך האטמוספירה שלה.
החברות ביניהן היא מורכבת לעילא טמבוססת על תחרות תמידית, ואם מישהי מביניהן לרגע לא מתחרה, מחוץ למשחק, השנייה מרגישה חסרת תכלית. מנגד, החברות היא לא רק פונקציה של תחרות, יש בה עוד מרכיבים: מה שהופך את היחסים ביניהן, גם בזכות המיפוי הרנטגני המופלא של פרנטה, למאוד חזקים וייחודיים.
מגיל צעיר שתי החברות נקרעות בין חובותן המשפחתית היצוקה לבין הרצון לפרוש כנפיים ולהשתמש באינטלקט המיוחד שלהן. הרי ברור שהן פיקחות וחכמות יותר מכולן, אבל לילה חייבת להתמסר לעבודה בחנות הנעליים של המשפחה, וגם אצל אלנה לא פשוט; אמה המתוסכלת תדיר (דמות נפלאה) לא מקלה עליה. אביה מעט פחות לוחץ, כי בכל זאת פרנסת המשפחה היא הדבר החשוב היחיד במערכת הערכים המשפחתית.
אבל חוץ מאינטלקט מושחז ויכולת פדגוגית מרשימה, לילה ואלנה הן גם בנות בסביבה גברית אלימה, מלאת טוסטסטורון וכבוד משפחתי. סביבה שצריך יכול ניווט פוליטית חברתית מרשימה כדי לשרוד בה, ולבנות יש את היופי שלהן, בעיקר ללילה, ובשלב מסוים היא משתמשת בו כדי בכל זאת לנסות לעשות את המהלך הטוב ביותר האפשרי עבורה ועבור משפחתה, בסופו של דבר האינטלקט יחד עם היופי הם אלו שמכוננים את המציאות סביבה.
השילוב של שניהם, הוא זה שבסופו של דבר מביא שינוי מסוים למשפחה. אבל החברות בין לילה ואלנה לא נגמרת בכך. יש בה רגעים מצמררים ומיוחדים, שלפרקים מזכירים את "עין החתול" של מרגרט אטווד. אותן רגישויות, ובעצם אותו מיזוג נדיר בין יכולת הזיכרון הרגשית של הסופרת, כזו שניצבת מול אגם מבעבע של זיכרונות, ומצליחה להפיק ממנו גם אימה, אבל גם לא מעט שרשרות פנינים.
כי כאן נכנס הכישרון הנפלא של פרנטה. נאפולי היא עיר לא פשוטה, היא רוויה אלימות וקושי כלכלי ודעות קדומות, ופרנטה כלל לא מתארת אותה פיזית-גיאוגרפית, אבל באמצעות שימת הזרקור על המהלכים האנושיים בלבד, היא בכל זאת יוצרת פסיפס חי ותוסס ואותנטי של עיר.
גם מבעד לכל המוחצנות הרגשית, הנאיביות הספרותית לכאורה, רוחשים כל העת רבדים עמוקים, ובעיקר יכולת תיאור מאלפת. יש רגעים - במיוחד הרגעים שבהם פרנטה מתארת את חרדותיה של לילה - "נפגם חוש המישוש שלי, לפעמים חשתי שבזמן שכל יצור חי סביב מגביר את קצב החיים שבתוכו, הופכים פני השטח המוצקים של החפצים לרכים תחת אצבעותיי, מתנפחים ומותירים חללים ריקים בין הגוש הפנימי שלהם לבין המטה החיצוני" - שהם פשוט רגעים של כתיבה מיוחדת, מבריקה. של תיאור מדוקדק של נפש האדם מבחינה פסיכולוגית.
אבל זה לא הכל. יש עוד שני אלמנטים בספר שראוי לשים אליהם לב.
קודם כל מדובר בשני מוטיבים - מוטיב הים ומוטיב העיר ללא אהבה. אמנם הים נמצא בקרבת מקום יחסית, אבל הבנות לא מבקרות בו, הוא לא חלק מהעולם שלהן, רק בגיל מאוחר יותר אלנה מגיעה לשם, וזה רגע מאוד מיוחד, שמתואר בלי פומפוזיות ורגשנות.
דווקא תיאורו המינימליסטי משליך על כל הרומן, על כל תהליך החברות, במעין רטרוספקטיביות מצמיתה, הים יכול להיות עוד ניצחון של אלנה על לילה במן תחרות שלעתים נדמה שדווקא שתיהן מנצחות בה (עיין ערך הקפיטליזם, שייצוגים שלו אט אט מתחילים להשתלט על נאפולי ועל הדמויות עצמן), ולעתים ששתיהן דווקא מפסידות בה.
גם העיר ללא אהבה, אותו חיבור שאלנה כותבת בחטיבת הביניים, מספק איזה מבט מלאכותי מבחוץ על האופן בו אלנה חווה את חייה. הוא אמנם מוטיב שלא מתרומם מספיק, לא מנומק דיו, אבל גם הוא משליך לפתע אור רטרוספקטיבי על הכל.
ואולי נקודה אחרונה היא הנקודה הפמיניסטית. קשה להתחמק מהביקורת החברתית, שאמנם לא באה תמיד בצורה נוקבת, אלא תמיד מגיעה עם חמלה והבנה לסיטואציה. הגיבורות הן שתי בנות מוכשרות, פיקחות, מבריקות, שהעולם לא נותן להם לממש את עצמן, לפחות לא לילה. אצל אלנה המצב הופך להיות סביר, ועדיין, לעתים נדמה כי יש כוחות חזקים יותר מהנפוליטניות המסורתית, מכבוד המשפחה, מהצורך האקוטי בפרנסה.
מבחינה עלילתית, הספר נגמר באופן מעט עצוב עבור לילה, אבל התחושה היא שזה לא הכל. לילה, כך או אחרת, תצמיח מתישה את כנפיה ותעוף מבעד למוסכמות הדוגמטיות. והפתיח של הספר, שמתרחש כאשר שתיהן כבר בנות למעלה שישים, הוא רמז עבה ביותר לכך.
"החברה הגאונה", מאת אלנה פרנטה. מאיטלקית: אלון אלטרס, 342 עמ', הספריה החדשה.
