ההורים תבעו: הרופאים גרמו לבננו נזק בכליות

טיפול רפואי מאסיבי שכלל 3 ניתוחים לא סייע לתינוק שנולד עם מום בכליות. אבל השופט הגן על הרופאים: "החלטותיהם היו סבירות בזמן אמת"

עו"ד מוטי ארדפורסם: 25.08.15 , 22:51

תינוק שנולד ב-2002 עם מומים קשים בכליות ובמערכת השתן עבר מאז שלושה ניתוחים אך מצבו לא השתפר. בתביעה שהגישו הוריו נטען שעיכוב בבדיקות וביצוע ניתוח לא מתאים היוו רשלנות וגרמו לבנם נזק, אולם בית המשפט המחוזי בחיפה דחה אותם וקבע: ההחלטות הרפואיות בזמן אמת היו סבירות ואי אפשר להיות "חכמים לאחר מעשה".

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

כפי שצפו כשנולד, בהמשך חייו יזדקק הילד לטיפול בדיאליזה וייתכן שאפילו יידרש להשתלת כליה. כשהיה כבן שבע הגישו הילד והוריו תביעת רשלנות רפואית נגד בתי החולים שבהם עבר את הניתוחים – נהריה ורמב"ם - ונגד משרד הבריאות. לטענתם, הטיפול היה רשלני החל מעיכוב בביצוע הבדיקות ואבחון מצבו, המשך בבחירה לבצע ניתוח לא מתאים וכלה בכך שכיום כבר לא ניתן לעזור לו.

תביעה

חרף סכנת חיים: יולדת תפוצה על כריתת רחם

עו"ד דפנה צדיקריו אלי

רופאים נאלצו לבצע את ההליך עקב דימום בגוף האישה. מאחר שלא הוסבר לה שייתכן שלא תוכל ללדת עוד, המדינה תשלם לה 150 אלף שקל

חרף סכנת חיים: יולדת תפוצה על כריתת רחם

ההורים טענו כי הנתבעים צריכים לפצות את בנם על נכותו הקשה ועל הבעיות הנפשיות שמהן הוא סובל על רקע מצבו.

בחוות דעתו של מומחה מטעמם נטען כי בעוד שהנתבעים בחרו לבצע בילד ניתוח השקת שופכנים, היה עליהם לנקז את השתן שנחסם בשופכנים אל דופן הבטן, ולאחר מכן, עם הגיעו לגיל ההתבגרות, לערוך ניתוח לשחזור כיס השתן. הימנעות הצוות הרפואי מניקוז השתן היא שהביאה להידרדרות במצב הכליות שלו, וכיום כבר לא ניתן לבצע את השחזור.

הנתבעים דחו את טענות התביעה. לטענתם, הם בחרו בדרך הנכונה בהתחשב בגילו של הילד ובמומים הקשים שעמם נולד. גם אם בסופו של דבר הניתוחים לא צלחו, עובדה היא שעד היום הילד מתפקד ולא נזקק לדיאליזה. הצעת המומחה מטעם התובעים, טענו, לא התאימה לגילו, ובכל מקרה הניתוחים לא הרעו את מצבו, שכל כולו נובע מהמומים המולדים.

חוכמה בדיעבד

השופט רון סוקול הבהיר כי כאשר לרופא יש בחירה בין כמה אפשרויות טיפוליות, אין לזקוף לחובתו את הבחירה בשיטה המסוימת, כל עוד הייתה סבירה, רק משום שבדיעבד התברר שלא הצליחה. רשלנות אינה בדיקה של "חכמים לאחר מעשה" אלא בדיקה של אופן הפעולה בשעת המעשה. השופט סבר שלא הובאו בפניו ראיות המעידות שדרך הטיפול שבה בחרו הנתבעים לא הייתה סבירה או חרגה מהפרקטיקה המקובלת.

באשר לעיכוב באבחון ובביצוע הבדיקות, סבר השופט כי המעקב הרפואי לא היה חף מליקויים, אך הם לא עולים כדי התרשלות. הוא פסק כי גם אם היו נעשות לילד בדיקות תכופות יותר, זה לא היה משנה את מצבו, וההחלטה על ביצוע הניתוחים המסוימים – שנלקחה על ידי צוות שלם של רופאים שערכו התייעצות מחלקתית – גם היא לא הייתה משתנה.

השופט סוקול אמנם לא הבין מדוע לקח לבתי החולים זמן רב לבצע בדיקות, אולם הטיל חלק מהאחריות גם לפתחם של ההורים, שלא הגיעו לביקורות אף שנאמר להם שמצבו של בנם יצריך בשלב מסוים ניתוח.

בסופו של דבר הסכים הרופא הסכים עם הנתבעים וקבע כי מצבו של הילד היה חמור עוד בלידתו ולא העיכוב הוא שהחמיר את המצב. לפיכך נפסק שלא הוכחה רשלנות בטיפול הרפואי והתביעה נדחתה. עם זאת, מפאת מצבו של הילד, החליט השופט שלא לחייב את הוריו בהוצאות.