אוף, הלוואי שהיה לי אומץ להתחיל איתה
"אני רואה בחורות שמוצאות חן בעיני בכל מקום - בארוחת צהריים, ברחוב, בקורס שאני עושה, בבר. בכלל הקיץ הזה נראה לי כמו הזדמנות אחת גדולה ומיוזעת שאני פשוט לא מנצל. מה הבעיה שלי פשוט לגשת כמו כולם ולהתחיל לדבר?". אימון אישי
"אני רק מפספס הזדמנויות", הוא אומר במבט חצי מושפל, חצי בודק את תגובתי. "אני רואה בחורות שמוצאות חן בעיני בכל מקום - בארוחת צהריים, ברחוב, בקורס שאני עושה, בבר. בכלל הקיץ הזה נראה לי כמו הזדמנות אחת גדולה ומיוזעת שאני פשוט לא מנצל. מה הבעיה שלי פשוט לגשת כמו כולם ולהתחיל לדבר? אני יודע שהדבר הכי נורא שיכול לקרות זה שאקבל לא. אני מבין שזה לא באמת קריטי ושאני אשרוד את הלא הזה, ועדיין, ברגע האמת, אני משותק".
עוד בנושא:
5 דרכים להסתדר עם כל אחד ובכל מקום
6 רווקים שמפסיקים להיות חינניים בגיל 30
השאלה שאסור לשאול ישראלים בדייט
שי מתוסכל. יש לו תחושה שהוא הגבר הביישן היחידי בעולם הזה. הוא בטוח שכולם עושים את זה, כל הזמן, מצליחים ומרוגשים תמידית. יש לו דימוי על הגבר הזה שניגש להתחיל, הבטוח בעצמו, ההרפתקן, וכל עוד שי לא ייגש בעצמו, הוא ימשיך להאמין שמשהו לא בסדר איתו. אבל האמת היא ששי לא כזה ביישן. משהו פשוט מונע ממנו לגשת בלייב, ועל פניו נדמה שהוא גם לא צריך. הוא מכיר לא מעט בחורות באתרי היכרויות, באפליקציות, בפייס ובאינסטגרם - בזה הוא די אלוף. רק בחיים האמיתיים, כדבריו, הוא לא מעז. ובעצם, מה שמתסכל אותו זה לא חוסר האופציות, אלא חוסר האומץ לנסות ולגשת.
כאמור שי לא בחור ביישן במיוחד, אלא ששריר האומץ, שריר פנימי ששוכן עמוק בתוך הלב, לא מפותח אצלו כשזה נוגע למין השני. אז מה קורה לנו בעידן האינטרנטי הזה שמונע מאיתנו פשוט לגשת ולדבר בחיים האמיתיים שמעבר למסך? יש שיגידו שנהיינו מפונקים או עצלנים. ועדיין, שי, כמו רבים ורבות אחרים שאני פוגשת, אוחז בפנטזיה שיכיר את האחת שלו בצורה ספונטנית יחסית, כמו פעם.
היכרות אונליין נחשבת לבעייתית בעיניו, סוג של חתול בשק - אין לך מושג מה תפגוש בסוף ולא משנה כמה התכתבתם, דברתם וחיטטתם זה לזו בפייס, המציאות נראית הרבה פעמים אחרת. ויותר מזה, יש מימד של הוכחה עצמית שחשוב לו. אז איך עושים את זה? איך מתגברים על הביישנות?
1. להבין למה אני נמנע
זה הזמן להעמיק ולהבין מה גורם לי להימנע מלגשת: זו יכולה להיות חווית עבר - דחייה כזו או אחרת שחרוטה עמוק בנשמתנו, או אקסיומה שאומרת שזה מסוכן עבורנו. זה יכול להיות אגו עדין שבלא מודע יעשה הכל כדי לא להיפגע, זאת יכולה להיות ביישנות או יכולת וורבלית מוגבלת שגורמת לנו ברגע השיא פשוט לא להוציא הגה, או לחילופין - לדבר בצורה עילגת או לא מושכת, זה יכול להיות גם דימוי גוף שגוי. אבל לכל הדברים הללו יש מכנה משותף אחד: פחד מדחייה. וברגע שאנחנו מבינים את עצמנו, כבר עשינו צעד פנימי ראשון.
2. לפרק את גורם ההימנעות
כמו ששי העיד, לקבל לא זה על פניו לא כזה נורא. כי מה כבר קרה? נשארתם עם אותה התוצאה שהיתה לכם עוד לפני שנגשתם. אז מה בעצם הבעיה? הרי אם תיגשו, בסך הכל תגדילו את הסיכוי שלכם לקבל כן מאחר והלא כבר קיים. ואולי טיפה יותר לעומק, שאלו את עצמכם מה זה אומר עליכם אם תתקלו בסירוב? הרי אתם לא יודעים מה הסטטוס של הצד השני, מה התיק שהוא סוחב איתו, ובכלל, האם הוא מתאים לכם. הרי בחיים אתם לא עושים רק דברים שמצליחים, אלא לומדים גם מדברים שלא הצליחו.
3. להיכנס לכושר
זה אולי ישמע מצחיק, אבל תרגול מביא לשלמות, או כך אומרים. על כן, הדבר הכי אפקטיבי הוא פשוט להתחיל לדבר עם אנשים בסיטואציות שונות. בכוונה אני ממליצה לדבר עם אנשים, ללא מטרה רומנטית, פשוט היכולת הזו לנהל שיחות עם זרים מעט התנוונה לנו מאז עידן הפייסבוק, וכדאי לחזור לכושר לפני שניגשים למטרה האמיתית.
4. להגדיל הזדמנויות
נכון שאפשר על פניו להכיר בכל מקום, אבל יש מקומות שהסבירות שתקבלו בה כן מאד מאד נמוכה, כמו ברחוב או ברמזור. אז איפה כן מומלץ להתחיל? במקום שיכול להעיד עליכם משהו, למשל בבר שכונתי חביב, בגינת הכלבים, בסופר המקומי, במכון כושר, בבית הקפה האהוב עליכם, במסיבה או בקורס מסוים.
אנחנו חיים בעידן שבו לכאורה אין צורך הכרחי לאתגר את עצמנו ולגשת להתחיל. אנחנו שומרים על הלב, האגו והפאסון שלנו מאחורי מסכים ואפליקציות, ושוכחים שפעם זה היה לגמרי לגיטימי ואפילו עבד. אז למה לא לנסות?
- הכותבת מאמנת אישית וזוגית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
