גם לנו מותר סוף־סוף לבכות
שנה חלפה מאז שאיבדו את היקר להם מכל במבצע צוק איתן. אבל רק בטיול המשותף לארה"ב, הרשו לעצמם שלושים הצעירים השכולים לפתוח את הלב באמת: לצחוק, לבכות וגם ליהנות. "פה כולם מבינים אותנו אפילו בלי שנדבר, בארץ גם החברים הקרובים לא מצליחים לתפוס מה אנחנו מרגישים"
"בארץ תמיד הסתכלו עלינו באופן מוזר, וגם החברים הכי קרובים לא באמת הבינו מה עובר עלי," אומר מתן אליהו מקיבוץ עברון, אחיו של פז ז"ל, לוחם בפלוגת החבלה של הצנחנים. בזמן שמתן מדבר, כולם מקשיבים ומהנהנים בהסכמה. "כאן כולם מבינים אותי במילה אחת, ולפעמים אפילו בלי לדבר. כאן אני יכול לשתף ולחלוק וזה יהיה טבעי ונכון."
לינוי בסון, ,15 מחולון היא אחותו של סמל ראשון גל, לוחם ביחידת יהלום שנהרג בהיתקלות בבית-חנון. "בהתחלה לא הבנתי מה קרה ומה זה לאבד אח. אחר כך חרב עליי עולמי," היא מספרת. "גל היה החבר הכי טוב שלי, והיה לי קשה לעכל את זה ובעיקר לא היה את מי לשתף. החברות מהארץ, גם הכי טובות שלי שרצו להקשיב, לא ממש הבינו מה עובר עליי. פה כולם מבינים אותי, ונוצרה לי סוג של משפחה חדשה עם שפה והבנה שתלווה אותנו לכל החיים."
גיל עציון, בנו של זאביק, הרבש"צ של קיבוץ נירים שנהרג בדרכו לתקן גנרטור שנפגע בקיבוץ, הוא לוחם בחיל התותחנים שהגיע למשלחת כמדריך, יחד עם אחיו הצעיר, טל בן ,15-ה ילד מקסים ושובה לב.
שני האחים, שזכו מיד לכינוי "הבנים של זאביק," הציעו לחבריהם למסע דרכים להתמודד עם השכול, כמו למשל הרבה הומור עצמי ובעיקר שמחת חיים. לאורך כל הדרך החיוך לא מש מפניהם, וכבש את כל החברים גם ברגעים הקשים, והיו לא מעט כאלה, בין האטרקציות המלהיבות בעיר המלאכים.
"יש לנו דיבור משלנו, כי כאן אפשר לדבר על הכל בלי להרגיש אי נעימות," מסביר גיל. "יש לנו שירים שלא היינו מעיזים לשיר במקום אחר אלא רק כאן, ואפילו הומור שחור שגם הוא דרך להתמודד עם השכול."
גם באותו בוקר מר 26-ב באוגוסט ,2014 גיל היה אופטימי. "קיבלתי הודעה שהייתה נפילה בקיבוץ," הוא נזכר. "צלצלתי לאבא שלי, הוא לא ענה, אבל לא חשדתי לרגע שמשהו רע קרה. אח"כ צלצלתי לאמא שלי וחברה שלה ענתה לטלפון. היא אמרה שהיה אירוע בקיבוץ ואז התחלתי לחשוד. בטלפון השני היא כבר אמרה לי שאבא שלי מעורב. חשבתי שאולי הוא מטפל בפצועים. המשכתי לצלצל לאמא שלי והיא לא ענתה, אז הבנתי שמשהו לא טוב קרה."
גיל היה אז בקורס מפקדים, ואת הדקות שחלפו כמו נצח הוא זוכר היטב. "הייתי מבולבל. לא ידעתי מה קורה, ופתאום שמעתי בחדשות שזאביק עציון, הרבש"צ של נירים נהרג. אז בבום אחד הכל נפל עליי. אז הבנתי שזה אמיתי."
לא שמים אליהם לב
כל אחד מהנערים זוכר בדיוק את רגע ההודעה להורים. כאן, בשיחות ביניהם, הם מגלים שהתחושה האישית שלהם שלפיה הסיוע, התמיכה וההבנה מושקעים בהורים ופחות באחים - משותפת לכולם. "המערכת יודעת לטפל היטב בהורים השכולים, והילדים והאחים הקטנים לעתים נזנחים ,"מאשר אילן הר-גיל, איש עסקים ישראלי החי בלוס-אנג'לס, שאיבד את אחיו במלחמת לבנון הראשונה.
האח, סרן רון הר-גיל, היה קצין בגדוד 202 בצנחנים ונהרג ביום החמישי לקרבות. "הייתי אז ילד וגרנו באשדוד," מספר הר-גיל. "מוקדם בבוקר דפקו בדלת. פתחתי, וקצינים במדים ביקשו את אמא שלי. קראתי לה והם בישרו לה שרון נהרג. מכאן התחילה מערכה אחרת - ההתמודדות עם השכול. אחרי הצבא עברתי לארה"ב, התפתחתי בעסקים, ותמיד כששמעתי על המלחמות בארץ חשבתי על האחים הקטנים, על אלה שלא תמיד שמים אליהם לב". ב-2003, בשיא האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים התפוצצו ברחובות, גייס הר-גיל את הקהילה בלוס-אנג'לס להביא לקליפורניה כמה משפחות מישראל.
"ב,2006- אחרי מלחמת לבנון השנייה, כבר קיבלנו החלטה להביא לכאן משלחת מסודרת של אחים שכולים לשבוע, ולתת להם את כל הטוב שבעולם," אומר הר-גיל. בשבילי זו הייתה סגירת מעגל כי כשאחי נהרג הייתה הרגשה שאין תמיכה. דיברו ועזרו רק לאמא, אבל לא לאחים, ואנחנו נפלנו בין הכיסאות והיינו מבולבלים. הבאנו למעלה משלושים ילדים. רציתי לתת להם אווירה של כיף, מקום שבו יבינו וישמעו אותם."
סגן ירדן סעדיה הייתה בת 15 כשהגיעה באותה משלחת ראשונה, אחרי מלחמת לבנון ,2006-ב שבה איבדה את אחיה לירן, לוחם יחידת אגוז שנהרג בקרב במרון א-ראס. היום סעדיה היא קצינה בחיל האוויר ומשמשת כמדריכה במשלחת הנוכחית של שכולי צוק איתן. "מותר להגיד שלא הכל בסדר, מותר להתפרק. זה בסדר שעצוב וזה טוב שאתם ביחד," היא אומרת לחניכים שלה.
"זו הזדמנות יוצאת דופן עבורם להבין שיש עוד ילדים כמוהם," היא מסבירה".תמיד הסתכלו עליי במבט של רחמים. כאן כולם מבינים אותי. המכנה המשותף ברור, ולכן הם חשו בנוח ונפתחו. בגיבוש בארץ הם היו עדיין מפוחדים, מבוהלים. עכשיו הם מרגישים שנוספו להם 40 אחים ואחיות. מבחינתי להדריך כאן במשלחת הזו זה אירוע עוצמתי שהחזיר אותי תשע שנים לאחור. ידעתי איך להכווין אותם ולתרום מהניסיון האישי שלי. כשאחי נהרג למדתי ממש ללכת מחדש. פתאום זה קרה, ואמרו לי: 'תתמודדי'. כאן הרגשתי שאני עוזרת לחלקם עם ההליכון להתחיל ללכת מחדש."
קשר לכל החיים
לא את כולם היה קל להביא למסע הזה, שמציין שנה למבצע צוק איתן ואורגן ומומן על ידי ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF). לחלקם, כמו להלל כחלון, ,15 מחדרה, בתו של הצנחן רמי כחלון שנהרג בצוק איתן, היו רגשי אשם כבדים. "בהתחלה חששתי לבוא. כאילו שאבא שלי מת, ואני מבלה בזכותו," הסבירה. "אמא שלי אמרה: 'לכי, זו מתנה שהוא שלח לך מלמעלה'״. כך אמרה גם אמה של רומי חן שאיבדה את אחיה שרון,שהיה לוחם ביחידת אגוז. "יש לי יומולדת בעוד שבועיים ואמא שלי אמרה: 'לכי, זו המתנה ששרון שלח לך משמיים'. היא שכנעה אותי," מספרת רומי. "ובדיעבד אמא צדקה. זה היה חשוב לא רק כי עשינו חיים, אלא כי זה היה טיול ערכי, מעצים ומבגר. כל האנשים פה מדברים בגובה העיניים, ואף אחד לא נתן לנו תחושה של מסכנות. פה אני לא חוסמת את עצמי. בארץ החברות שלי נבהלות שאני מזכירה את אחי. פה זה לא קיים. השכול שלי הוא לא משהו פרטי."
הודיה כחלון ,17 אחות של אליאב ז"ל ששירת בגדוד 75 בחטיבה 7 ונהרג מירי פצמ"רים בשטח הכינוס בבארי, הגיעה עם אחיה הצעיר נועם. "אנשים שלא חוו שכול מסתכלים עלינו כעל מסכנים, רואים את הרחמים בעיניים שלהם. אף אחד לא אוהב שמסתכלים עליו כמסכן. ההיפך. האחים שלנו גיבורים. תסתכלו עלינו כאחים של גיבורים שמתו למען המולדת, וזה יעודד אותנו. האיחוד הזה גרם לנו להגיע למקומות אחרים. אני יכולה להסתכל למישהו בעיניים, ואני מבינה מה קורה שם בפנים. זה מעודד, זה מחזק. זה לא תמיד נעים לדבר עם אנשים אחרים כדי לא להכאיב להם, וזה נוח לדבר עם מי שחש את אותו הכאב. גם אני התלבטתי אם לבוא למשלחת שאני יוצאת אליה רק בגלל אליאב, ואז אמרנו שזה אולי יהיה טוב עבורנו לשחרר את הלחץ, וזה באמת מה שקרה בסוף."
האחראי למשלחת הנוכחית הוא איש העסקים הישראלי אלי טנא, שגייס את הקהילה הישראלית בלוס-אנג'לס למשימה. "כבר כשהתחילה הלחימה בצוק איתן והיו נפגעים, הבנתי שצריך להתכונן למשלחת אחים שכולים," הוא מספר. "אז נולד הרעיון. צלצלתי לאילן ואמרתי לו: 'יאללה, בוא נתכונן".
חודשים ארוכים הם עמלו על תוכנית חופשה חלומית לילדים, מושקעת ומוקפדת עד הפרט האחרון וכוללת את כל מה שאפשר לחלום עליו בלוס-אנג'לס: מסיור במקומות הכי נחשבים בהוליווד, דרך ביקור באולפני יוניברסל, בעולם המים בסן-דייגו, ולקינוח במתקני פארק השעשועים המפורסם, הסיקס פלאג.
הקהילה הישראלית יצאה מגדרה כדי להפגין חום ואהבה, ובניגוד לאירועי התרמה למיניהם ניכר שהפעם זה היה שונה. החיבור לילדים היה אמיתי. טנא והר-גיל הקימו חומות גבוהות שמנעו אפילו זליגה קטנה של ציניות. "אין כאן מסכנות. זה טיול של חום ואהבה. זו עשייה כדי לעשות, ולא כדי להרשים. אני למדתי שמי שאומר ומבקר לא תמיד עושה. רבים מהקהילה נתנו ופתחו את הבתים ואת הכיס ויודעים ליהנות מהנתינה הזו," אומר טנא שגם פתח בערב הסיום את ביתו הפרטי, והזמין לשם את הצמרת העסקית היהודית בארה"ב, בראשות חיים סבן, איש העסקים דוד הגר, אדם מילשטיין ואחרים. "משללת כזו היא לא רק לשמונה ימים," הוא מסביר. "זה קשר לכל החיים. עשינו את זה ב-2006 ואנחנו בקשר איתם עד היום. נבנתה כאן קהילה מגובשת של ישראלים שחיים בלוס-אנג'לס. יש שתי אפשרויות, או לאבד קשר עם ישראל או לבנות קשר שיחזק את שתי הקהילות, ובחרנו באפשרות השנייה. זה טוב לנו וטוב למדינה."
כל הזמן צחקתי
טנא הגיע לארץ לשני מפגשי ההכנה למסע, השקיע מכספו ומזמנו וניכר שנקשר לילדים. יחד עם הר-גיל הקימו השניים קבוצת ווטסאפ להורים, שבה עידכנו מסביב לשעון, והעלו תמונות כדי להרגיע אותם שהילדים בידיים טובות. על כל חמישה ילדים הוצב מדריך חייל, שגם הוא אח או בן שכול, שיחד עם שתי קצינות נפגעים הובילו את המשלחת ברגישות. ליהיא גרינברג, ,16 מהוד-השרון, היא בתו של סגן-אלוף אמוץ גרינברג ז"ל, שנהרג כשטיל נ"ט נורה לעבר הג'יפ שלו ליד גדר המערכת סמוך לקיבוץ עין-השלושה. ליהיא שיתפה את החברים ברגעים הקשים באמת, כשהיא לבד בלילה במיטה ושומעת את אמא שלה שבמשך היום הפגינה חוזק ועמידה איתנה מול הילדים והמשפחה - מתפרקת ופורצת בבכי.
"רציתי להראות שאני החזקה בבית אז כל הזמן צחקתי," סיפרה ליהיא. "לא בכיתי הרבה וניסיתי להראות שהכל בסדר, אבל היום אני מבינה שמותר וצריך לבכות ולשחרר גם באמריקה."
"הילדים האלה איבדו את היקר להם מכל ומציאות חייהם השתנתה בין רגע," אומר אלוף (מיל') מאיר כליפי, מנכ"ל ארגון .FIDF "האובדן איתו הם נאלצים להתמודד כילדים וכבני נוער צעירים קשה ובלתי ניתן להבנה. מטרת הבאתם לאמריקה, במסגרת התוכנית של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF) היא לגרום להם לחייך שוב, לצאת משגרת היומיום בישראל, ולחזק ולהתחזק בחברת שותפים לגורל — בני גילם שחווים גם הם את השכול והכאב.
"כאן בארה"ב הם פוגשים באהבה ובחיבוק החם המורעפים עליהם מתומכי ה-FIDF. כאן הם מתמלאים תקווה ומגלים שמעבר לתמיכה שהם מקבלים בישראל, ישנם יהודים מעבר לים שמרגישים מחויבות עצומה למדינת ישראל, לחייליה, לחלליה ולבני משפחותיהם. לנו ולתומכינו יש אושר גדול כשאנחנו רואים אותם מחייכים, צוחקים ונהנים. עבורנו זוהי חוויה מרגשת ומעצימה שמבהירה את מציאות החיים המורכבת בישראל".
לפנייה לכתב/ת 
