קריאת יורים: מלחמה על הסכין
גיבור הרומן "החייל האחרון" שכתב ינון ניר, קרא לפני שירותו הצבאי ספרי מלחמה מכוננים. מ"מלכוד 22" דרך ל"במערב אין כל חדש", ואפילו עד לספר התבגרות שיפתיע אתכם: חמישה ספרי מלחמה מעוררי השראה
לפני הגיוס קראתי הרבה מאוד ספרים על השירות הצבאי. כעבור עשרים שנה, במקביל לכתיבת "החייל האחרון", חזרתי לחלק גדול מהספרים הללו. בדומה לי, גם אליאב קדוש, גיבור הרומן "החייל האחרון", קרא לפני הצבא ספרים כדוגמת "מלכוד 22", "במערב אין כל חדש" ו"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון". קדוש משווה את חוויותיו בקורס טיס, בטירונות ובמהלך השירות בצנחנים לאופן שבו
תיארו הסופרים הגדולים את חווית השירות בצבא. והנה הם לפניכם:
"במערב אין כל חדש", מאת אריך מריה רמרק
לפני כשנה ראה אור בתרגום חדש ומוצלח של גדי גולדברג הספר "במערב אין כל חדש". אריך מריה רמרק, מחבר הרומן, שירת כחייל פשוט בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. תיאוריו של רמרק את התפקיד שמילאו המורים (ודור ההורים) בפס הייצור של המוות הוא אחד החזקים ביותר שנכתבו אי-פעם. פאול בוימר, גיבור הרומן, וחבריו מתגייסים לצבא מיד בסיום התיכון. קנטורק, המחנך, הרבה להטיף לגימנזיסטים בשיעורי התעמלות עד שלבסוף הלכו "בראשותו כאיש אחד" אל לשכת הגיוס והתנדבו.
מבחינת רמרק, שייך קנטורק לדור ההורים אשר מעל בתפקידו. ההורים והמחנכים היו אמורים להכין את בני השמונה-עשרה לקראת העתיד ולהיות עבורם מתווכים ומדריכים לעולם הבגרות, העבודה, החובה, התרבות והקדמה. בוימר וחבריו האמינו להם, ייחסו להם "תובנות מעמיקות וחוכמת לב אנוש" ובמהרה גילו כי הוליכו אותם שולל.
אש התופת הראשונה מוטטה את השקפת העולם שהוריש להם דור ההורים. מבחינת בוימר, הפכו ההורים לשופרים של מליצות נדושות ונבובות. בשעה שהאבות והמחנכים בעורף הוסיפו לכתוב ולנאום וציינו את השירות למדינה כערך עליון, ראו הצעירים בחזית בתי חולים וחיילים גוססים והבינו שפחד המוות חזק יותר מכל אהבת מולדת.
"המסע אל קצה הלילה", מאת לואי פרדינן סלין
בדומה לפאול בוימר גם פרדינן בארדאמי, גיבור הרומן "מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין, התגייס לצבא בלי לדעת מה מצפה לו. בפרק הראשון של הספר יושבים בארדאמי וארתור, שני סטודנטים לרפואה ומתווכחים על החום והפריזאים, על אנרכיזם ואהבה, ועל המלחמה שעמדה בפתח. כאשר עובר בסמוך גדוד חיילים, מזנק בארדאמי מהכיסא ורץ להתנדב למרות ניסיונותיו של חברו לעצור אותו.
בפרק השני של הרומן כבר מסביר בארדאמי שאפשר להיות "בתול בזוועה כמו שאפשר להיות בתול בתאווה מינית". הוא שואל את עצמו האם הוא הפחדן היחיד עלי אדמות, ומרגיש אבוד בין מיליוני מטורפים: "גיבורים וחסרי מעצורים וחמושים עד האוזניים, עם קסדות, בלי קסדות, בלי סוסים, על אופנועים, צורחים, במכוניות, שורקים, צולפים, זוממים, עפים, כורעים, חופרים, מתחמקים, מקפצים בשבילים, מטרטרים", ועושים כל שביכולתם כדי להרוס את גרמניה, צרפת ושאר העולם, בפראות שמזכירה כלבים שוטים המאוהבים בפראות שלהם.
כמו רבים מהגיבורים הספרותיים, בארדאמי מפתח שנאה אל המלחמה ואל המערכת הצבאית ומנסה להתחמק משדות הקטל. אחרי שהוא נפצע ונשלח להתאוששות בעור,ף עובר בארדאמי התמוטטות עצבים. מאחר והדיאגנוזה שלו היתה מאוד לא ברורה, השלטונות מחליטים לשלוח אותו להסתכלות ולבדוק אם אהבת המולדת שלו רק התערערה או שכבר היתה דפוקה לגמרי. בדומה ליתר המאושפזים עומדות בפניו שלוש אפשרויות: חזרה לחזית, בית משוגעים או הוצאה להורג. בעצם, יש גם אופציה נוספת, זמנית, אפשרות ביניים, להעמיד פנים ולהישאר מאושפז הכי הרבה שאפשר.
"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", מאת ויליאם סרויאן
בארדאמי לא היה היחיד שהיה מוכן להעמיד פנים כדי להתחמק מהשירות בצבא. בניגוד לרמרק ולסלין אשר שירתו כחיילים קרביים ויליאם סרויאן היה ג'ובניק. סרויאן, מחבר הרומן המפורסם "הקומדיה האנושית, גויס באמצע 1942, וצורף לאנשי קולנוע, שהפיקו סרטי הסברה עבור הצבא. הוא מתואר לעתים כמי שלא רצה להיות חייל, לעג למדריכים ולהרצאות שלהם ועשה צחוק מהמומחים הצבאיים.
הוועדה הרפואית שבחנה את מצבו הנפשי לאחר שאושפז להסתכלות בבית-חולים פסיכיאטרי קבעה כי הוא מתחזה למטורף. במסגרת ניסיונותיו להימלט מהשירות הצבאי הציע סרויאן למפקדיו עסקה: הוא יכתוב עבורם ספר על חיי החיילים ותמורת זאת יישלח לחופשת-בית.
"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", הספר שכתב, נפסלות על-ידי הוועדה שבדקה אותו והעסקה בוטלה. רומן הרפקתאותיו של ווזלי ג'קסון מתאר בין השאר את חוויותיו של סרויאן מתקופת שירותו כחלק ממכונת התעמולה ביחידה שהפיקה סרטי הסברה עבור צבא ארצות הברית. סרויאן משתמש ברומן כדי לבטא את דעתו על הצבא. הוא מתאר הרגשה מתמשכת של דיכוי, שמטרידה את רוחו של הבנאדם מהרגע שהוא מתחיל להשתנות מבן אנוש חופשי - למה שחלק מהקצינים בצבא אוהבים לקרוא "לוחם".
מבחינת סרויאן לא צריך להיות חייל קרבי כדי להפוך ללוחם. המלחמה האמיתית היא נגד השעמום וחוסר התקווה, ונגד צבא שלם של רדיפות קטנות שמטרתן לצמצם את האדם, לחסל את רוחו ולהפוך אותו "למשהו לא כל-כך אנושי - קוף עם מספר".
"מלכוד 22", מאת גו'זף הלר
ספרו של סרויאן אשר ראה ב-1946 וזכה בקיתונות של רותחין השפיע על שני ספרי מופת אמריקניים נוספים: "התפסן בשדה השיפון" ו"מלכוד "22. בספרו של ג'וזף הלר, מנסה קפטן יוסריאן, בדומה לסרויאן, לשכנע את הצבא שהוא אינו בריא בנפשו ולכן יש לשחררו מהשירות.
"מלכוד 22" מתחיל בבית החולים. אילו הדבר היה תלוי בו, יוסריאן היה נשאר בבית החולים עד השחרור. אחרי הכול, מחוץ לבית החולים התחוללה מלחמה. אנשים השתגעו ועוטרו בתמורה במדליות. "על פני העולם כולו, מכל עברי קו החזית, הקריבו נערים את חייהם למען הדבר שנאמר להם כי מולדתם הוא, ודומה היה שלאיש לא היה אכפת, פחות מכול לנערים שהקריבו את חייהם הצעירים. כל סוף לא נראה באופק. הסוף היחיד שנראה באופק הוא סופו של יוסריאן".
כדי להציל את עצמו מוכן יוסריאן לאפשר למערכת הצבאית-רפואית לתייג אותו כמשוגע.
במהרה הוא מגלה שהדבר אינו אפשרי: על פי סעיף 22 בחוק השירות הצבאי האמריקני רק משוגעים יכולים להשתחרר משירות בצבא. המלכוד נובע מן המסקנה כי חייל המבקש להשתחרר מהצבא בטענה כי הוא מפחד מן הסכנות הכרוכות בשירות, סביר להניח שאינו משוגע, ולכן לא יזכה לשחרור.
"התפסן בשדה השיפון", מאת ג'יי. די סאלינג'ר
בדומה לג'וזף הלר, גם ג'יי.די סאלינג'ר השתתף במלחמת העולם השנייה. כתב היד של התפסן בשדה השיפון ליווה אותו במהלך שירותו הקרבי באירופה. ב"התפסן בשדה השיפון" מספר הולדן קולפילד על אחיו די.בי אשר נחת בנורמנדי, ושנא את הצבא אפילו יותר מאשר את המלחמה.
"התפסן" נתפס כרומן התבגרות ולא כספר מלחמה, אך חלק ניכר מספרי המלחמה יכולים להיקרא כרומני התבגרות. הגיבורים ברבים מספרי המלחמה הם אנשים צעירים אשר עוברים תהליך אשר מעמת אותם עם הערכים המזויפים של החברה ועולם המבוגרים. חלק מהעוצמה של "התפסן בשדה השיפון" נובעת, לדעתי, מהצלחתו של סאלינג'ר לתרגם את עוצמת חוויותיו מהמלחמה לגיל ההתבגרות.
ניתן גם לקרוא את הספר כמשל על החזרה מהמלחמה, ועל הניסיון להשתלב מחדש בחברה האנושית (האזרחית). המלחמה והקושי לשוב הביתה אחריה מהווים מוטיבים מרכזיים ברבים מכתביו של סאלינג'ר.
ספרו של ינון ניר, "החייל האחרון", ראה אור לאחרונה בהוצאת "אריה ניר".
לפנייה לכתב/ת 
