להרגיש דחוי זה יקר. אני קונה את כל הקניון
נפגענו או שאנחנו מרגישים דחויים מבחינה רומנטית, ובמקום להתמודד אנחנו מעדיפים לפשוט על חנויות הקניון ולקנות מכל הבא ליד. למה זה קורה לנו ואיזה צורך זה ממלא? שאלנו את הדוקטור
עוד בנושא:
מי בכלל יכול להרשות לעצמו זוגיות? זה יקר
למה אנחנו צריכים שיזכירו לנו לאהוב?
מה עושים עכשיו? תל אביב מעולם לא נראתה אפורה ומדכאת יותר. איך אביט על פני ההומואיות הבוחנות בשדרה כשאני יודע שאיש לא מתעניין בי? באיזה בית קפה אלמד כשהאפליקציות לא ישדרו צלילי הודעות שיסיחו את דעתי? הרגליים הובילו אותי לחוויה שאף דיירת במגדלי גן העיר לא היתה מפספסת, ונכנסתי לכלות את זמני וכספי בחנות כלי הבית השכונתית.
המוכרת ההמומה חזתה בסערה בכוס פורצלן ב-79.90 ש"ח. וגם בזו שהתחוללה בכוסות השמפניה, התה, הבירה, סכיני הדגים, הלחם וזו המיוחדת רק לעגבניות. במייבש החסה, בכרית הנוי עם עיטורי התחרה, בואזה ובמצעים, וחובה אבל חובה, מעמד לעוגה עם מכסה לשמירת הטריות. האמת היא, שאת אף אחד מהמוצרים האלו אני לא צריך וגם חשוב להגיד שזו תופעה, שבניגוד לדעה הרווחת, לא מתחוללת רק במוחותיהם של גייז ונשים, וגם גברים סטרייטים רבים נתקלים בה, ואפילו מאד.
כשדידיתי ברחוב החשוך עם השקיות שאיימו לתלוש לי את האצבעות, ניסיתי לפענח מה קרה. אז עשיתי קצת גוגל והגעתי למחקר של ד"ר אילה רוביו מאוניברסיטת מישיגן סטייט, שהראה איך במיתון ובמצב הביטחוני המחריד של תחילת שנות האלפיים, הישראלים השתוללו בקניות אובססיביות ואיך מותגי היוקרה פרחו. ובגלל שאני הרגשתי מיתון באגו ומצב חירום לאומי בלב, החלטתי להתקשר לדוקטור כדי להבין קצת יותר.
אילה רוביו היא חוקרת התנהגות הצרכן ומתמחה בקשר שבין אישיות וצרכנות, והיא כתבה יותר משלושים מאמרים בתחום שהתפרסמו בטיימס, בפורבס ובכל המגזינים של ההוז אנד הוז. רוביו מתגוררת עם בעלה, שלושת ילדיה וחמשת כלביה בוויליאמסטון. אין ספק שהיא הכתובת שלי.
ד"ר, תצילי אותי
"תראה, דחייה היא תחושה של איבוד כוח, ואנחנו רואים שבמצבים כאלה יש קשר חזק מאוד בין תחושת חוסר האונים, לצורך להחזיר את עצמך למצב שבו תרגיש בעל ערך באמצעות רכישת מוצרים שאחרים או אתה רואים בהם כבעלי ערך", היא אומרת ומסבירה: "למה אנחנו קונים מוצרים כאלו? כי אנשים אחרים רואים את זה. אם היית מתקשר לחבר טוב והוא היה מנחם אותך, אף אחד לא היה רואה את זה, אבל אם תלך עם תיק של גוצ'י או שעון עם נצנצים - אנשים אחרים ישימו לב. אבל תזכור! הם לא בהכרח יאהבו את זה".
אז מה בעצם עומד מאחורי זה?
"כשאנשים חווים אירוע שלילי בחיים שלהם, הדרך הכי קלה שלהם לפצות את עצמם תהיה דרך קניות, כי ככה אתה מפנק את עצמך. זה בולט בעיקר בקרב אנשים מטריאליסטים, שמייחסים חשיבות לאלמנטים חומרניים בחיים כדי לספק את הצרכים הפסיכולוגים שלהם".
אה! אז את קוראת לי מטריאליסט.
"לא בהכרח, אבל מלכתחילה הסיכוי לחוות את מה שחווית גדול יותר אם אתה מטריאליסט כמובן. אנחנו יודעים ממחקרים, שכשאנשים חושבים שאתה מתנהג באופן מטריאליסטי, הם פחות יאהבו אותך - אז זו גם חרב פיפיות. כי מצד אחד, אתה מפצה את עצמך בדרך לא נכונה, ומצד שני אתה ממשיך לסבול כי סתם הוצאת כסף וגם פחות יאהבו אותך בתגובה".
אבוי. אז מה הפתרון? אני שואל בעצב ובמקום לנחם אותי, רוביו פורצת בצחוק. "הפתרון הוא א', להבין את מה שעובר עליך ולא להיגרר. ו-ב', להקיף את עצמך במערכת קשרים חזקה כמו משפחה תומכת והרבה חברים, כדי שאם באמת תחווה חוויה שלילית – יהיו לך אלטרנטיבות שיעזרו לך לפצות את עצמך ואנשים יוכלו לחזק אותך. כמו רבנים למשל".
מה?
"כן. בזמנים של משבר אנשים רבים חוזרים בתשובה או הולכים לאסטרולוג כי הם רוצים להרגיש טוב בחזרה. בקיצור, יש דרכים שלא יעלו לך כסף, אבל אתה צריך להיות מודע להם כי יותר קל להיגרר להתמכרות לקניות וזאת משום שעל כל התמכרות אחרת יש סטיגמה. אף אחד לא יגיד לך כלום על זה שאתה קונה 30 סכינים שאתה לא צריך אותם, אבל אם תתחיל לצרוך סמים כנראה שתקבל פידבקים שליליים".
דבריה של ד"ר רוביו אומנם הרגיעו אותי, אך שיחת הטלפון מהבנק אחרי ההתפרעות אתמול - הרבה פחות. עכשיו אני מדוכא שוב ונראה לי שבא לי לפצות את עצמי.
לפנייה לכתב/ת 
