"לקחנו את הילדים בחופש לעבודה - בטיוואן"
בזמן שהתלבטתם אם לשים את הילדים אצל הסבתא או לקחת אותם לעבודה, דקלה כץ ואבי זילכה נסעו להופיע בטיוואן במשך שלושה שבועות ולקחו את הילדים איתם. כשהם היו עסוקים, הילדים מצאו חברים והסתדרו ללא ידיעת השפה. אז איך מצליחים לשלב בין עסקים והנאה?
מסענו התחיל משילוב של חששות והתרגשות, ממש כמו יין ויאנג. בזמן שרוב ילדי ישראל אופסנו בקייטנות הקיץ בעוד הוריהם בעבודה, עמדנו לצאת לסיבוב הופעות בטייוואן ויחד איתנו שני ילדינו - איה (בת 9) ומיכאל (בן 6). נסיעת עבודה שהיא גם חופשה, או חופשה שהיא נסיעת עבודה, לא משנה איך מסתכלים על זה, מדובר בקונספט מלחיץ ומטושטש גבולות.
חדש בערוץ הורים:
מחקר: הילדות "שולטות" כבר מגיל שנתיים
איך מכינים את הילדים להתארגנות הבוקר?
מחקר חדש: אילו סוגי עבודות יקשו עלייך להיכנס להריון?
כבר עשינו את זה בעבר, אך על כתפי הנסיעה הנוכחית הוטלה אחריות כבדה במיוחד. היא נתפשה כסוג של תיקון: בסיומו של סיבוב ההופעות אשתקד בקוריאה, מצאנו עצמנו בבית חולים, מתמודדים ביחד עם מיכאל עם מחלה שנשמעת כמו שם של אופנוע יפני.
הפעם, כך אמרנו לעצמנו, זה יהיה אחרת - נצליח לשלב הנאה ועבודה תוך כדי תנועה. ככל שהנסיעה התקרבה, הפנטסיה הרומנטית על הנסיעה המושלמת נסדקה על ידי חיצי מציאות מחודדים והיה ברור כי עלינו לבחור באיזו גישה אנחנו ממשיכים הלאה.
הגישה הריאלית
דמיינו שלושה שבועות של עבודה כשאיתכם הילדים. בהפסקות הצהריים יש אוכל חדש שהם לא מכירים, בסוף כל יום אתם ישנים יחד באותו החדר. אין גלגלי הצלה של בייביסיטר או סבתא. דמיינו שבכל יום שכזה יש ישיבה ממש חשובה שאי אפשר לעצור באמצע והילדים שלכם נמצאים בחדר הצמוד. הדינמיקה היא של שני אחים בחופש הגדול והקירות לא עבים במיוחד.
הגישה הרומנטית
דמיינו משפחת שחקנים נודדת שנדחסת לתוך קרון רתום סוסים עם ארגזי תפאורה כבדים, וכך היא עוברת בין ערים לכפרים ומציגה את אומנותה. בזמן שהגדולים מקימים את ההצגה, הצעירים מוצאים חברים חדשים, מנהגים חדשים וצוברים חוויות לכל החיים.בסיום כל יום נשארים בכיכר העיר למשקה ושיחה עם הקהל המקומי.
כאנשי תיאטרון די ברור שאנחנו לא ריאליים. אז כך יצאנו לדרך, חמושים בציפיות גבוהות, מארזי תפאורה כבדים, ילד שחולם על פירות טרופיים (מיכאל), ילדה שנקרעת בין הרצון לגלות מקום חדש לגעגועים לכלב שנשאר בארץ (איה), וכעבור 24 שעות באוויר וביבשה הגענו אל גאושונג שבדרום טייוואן.
נכנסים לעניינים
קבלת הפנים החמה שקיבלנו ממארחינו הייתה בהחלט התחלה ברגל ימין. השעון המקומי הראה חצות אך השעון הביולוגי שלנו גילה פטריוטיות ועם אנרגיה של שש שעות אחורה, הצלחנו להשלים תאומים טכניים להצגה של מחר בעוד החצי הצעיר חקר את נפלאות חדר המלון שישמש ביתנו בימים הקרובים.
לפייסבוק הורים כבר נכנסתם? היכנסו עכשיו
למחרת בבוקר הגענו אל מקדש נאן פינג. מאחורינו ניצב פסל ענקי של בודהה ומלפנינו עמד יום עבודה ארוך. המחשבה שעוד רגע הדור הצעיר יתעורר משרעפי הג'ט-לג ויכנס למצב ערנות גבוהה העבירה בנו רעד קל. כשהודיעו לנו שהיום יגיעו לצפות בהצגה שלנו 600 צופים (פי 4 מכפי שההצגה מכילה), הרעד הפך לבהלה.
למזלנו טייוואן נחלצה לעזרתנו ביכולתה המופלאה לשלב בין מסורת לטכנולוגיה. בתוך זמן קצר הפך חלל המקדש לאולם תיאטרון משוכלל ובין המושבים הרכים לילדים והכיסאות למבוגרים, הוצבו שני מסכי וידאו וצלם שתפקידו היה להעביר את ההצגה בשידור חי אל כל הצופים.
בינתיים, באותו הזמן, בחדר ההלבשה, אפליקציית תרגום פשוטה עזרה לשני ילדים ישראלים וצוות הפסטיבל המקומי לנסח מערכת חוקים ברורה למשחק "ארבע בשורה", תוך כדי לימוד מילים חיוניות בעברית ובסינית.
רגעי משפחה בלתי נשכחים
נשאלנו לא פעם האם הנסיעות האלה, שלעיתים יוצאות על חשבון הלימודים, האם הן לא פוגעות בילדים. התשובה היא שכל נסיעה שכזאת מרחיבה את עולמם: הם לומדים על היחסיות של העולם שהם מכירים, מגלים מנהגים מקומיים (מתנה נותנים בשתי ידיים) ועובדות חדשות (למה לבודהיסטים יש שלוש נקודות על המצח).
הם אפילו מקבלים שיעורים חשובים בפוליטיקה והיסטוריה (יחסי סין-טייוואן), נחשפים לסגנונות תיאטרון ואמנות חדשים, משפרים את יכולתם לתקשר באנגלית ולפעמים, בתוך כל העבודה והלחץ, הם מייצרים רגעים משפחתיים בלתי נשכחים.
ביום השישי, בסיומה של הצגה בתוך בית עץ מסורתי של מספרי סיפורים, מצאנו עצמנו ממשיכים אל תוך מפגש ספונטני של שאלות-תשובות עם הקהל. השעה הייתה כבר עשר בלילה והאינטימיות עם הקהל הרגישה כמו ארוחת ערב משפחתית.
כשסיפרנו על בובת הילד בהצגה שנוצרה בהשראת תמונה של הבן שלנו, הקהל ביקש לפגוש את מיכאל והוא עלה על הבמה. נרגש מהמעמד הוא ביקש לשיר לכבוד כל האנשים. אף אחד לא הבין את מילות השיר של להקת "קפה שחור חזק" אך זה גרם לילדה טייוואנית לשיר לו בחזרה שיר ילדים על ציפור קטנה וכך נפתחה מחרוזת שירים ישראלית-טייוואנית שגרמה לערב הזה להיות מרגש לכל הצדדים.
ביום אחר, הנחנו סדנה מול קבוצת הורים וילדים. בתחילה המשתתפים התביישו להתנדב. איה שישבה בין הקהל התנדבה להדגים איתי ראשונה. מדובר בתרגיל בהפעלת בובה שמתחיל בנשימות. מעבר לכך שהיא הצליחה לשבור את הקרח ולאחר מכן כבר כולם רצו לעלות ולהדגים, התגלה בה כשרון טבעי לבובנאות והבנה של התנועה האנושית. אנו כהוריה שמחנו לגלות את היכולת שלה להוציא זאת מול קהל.
כמעט בכל יום נפעמנו לגלות את נדיבותם של הטייוואנים ואת הערבות ההדדית: בין בני האדם, בין אמנים לקהילה (הנגשת תיאטרון לאוכלוסיות מרוחקות) ובין בני האדם לטבע (הפרדת פסולת, הפיכת ערים מתועשות לירוקות). ישנה הבנה שעכשיו זה הזמן לשנות לפני שיהיה מאוחר מדי ועל זה בדיוק מדברת גם ההצגה שלנו "כשהכול היה ירוק".
לעומת זאת, איה ומיכאל נפעמו מהפירות הטעימים, המחירים הזולים ביחס לישראל ואינספור המתנות שקיבלו. הם ניצלו את הנסיעות הארוכות להכין צמידים ועבודות אוריגמי שהעניקו בתמורה. הנסיעות להצגות המרוחקות שכל כך חששנו לקראתן התגלו כזמן איכות משפחתי לנמנום, בהייה בנוף הטרופי ושיחות.
רוצה עכשיו את אמא!
אבל היי, אל תטעו לרגע, היו גם רגעים מאתגרים – גם להקת שחקנים נודדת רבה לפעמים וריבים כאלה יכולים להיות דרמטיים. תארו לעצמכם שאחד השחקנים הצעירים לומד לשרוק לראשונה וכדי לא לשכוח את הטכניקה הוא מתאמן על השריקות ללא הפסקה (בלי לנקוב בשמות).
דמיינו ששחקן אחר בלהקה מגלה גינוני כוכבות ומחליט שבסיומו של כל יום כשכולם רוצים לישון הוא חייב לאכול סושי (וכן, הוא יודע שזאת לא יפן), או שבזמן צילומים עם ראש העיר אחד השחקנים מועד ועל ראשו צומחת בליטה והוא רוצה עכשיו את אימא! גם זה היה.
אז כמו יין ויאנג, הכול עניין של איזון. החששות שלנו משלושה שבועות בסיר לחץ השתחררו לגמרי במפגש עם מארחינו והתרבות הטייוואנית. לצד התנהלות מקצועית ומרשימה התגלתה הבנה כלפי הילדים וההרכב המשפחתי שלנו.
ברגעים בהם הצרכים שלהילדים התנגשו עם שעות עבודה ארוכות של אבא ואמא, תמיד היה מי שהתנדב להיות ולשחק איתם. בסולם "איה ומיכאל" טייוואן דורגה במקום מאוד גבוה ונשאר לנו לתהות מה יהיה במסע המשותף הבא שמחכה לנו בקרוב בנקודה אחרת בגלובוס – להתראות באוקטובר בנורבגיה ופולין.
הכותבים הם יוצרי תיאטרון המפתח
- תיאטרון ילדים עצמאי המופיע ברחבי הארץ ובעולם. בימים אלו הם מופיעים במוזיאון תל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
