האם יש בקלטות ברק משהו שמסכן את ישראל?
רק עניין אחד צריך לעמוד בפני הצנזורית הראשית לפני החלטה אם להתיר או למנוע פרסום כמו קלטות ברק האחרונות - האם בעקבות הפרסום, האויב יהיה במצב נוח יותר לפעול נגדנו צבאית או לסכל פעולה צבאית שלנו, מאשר היה לפני הפרסום? כמובן התשובה היא - לא
בכירי פוליטיקאינו בהלם. שוד ושבר! אהוד ברק הולך ומספר לכל העולם סודות מחדר הכיסאות. מי היה בעד, מי היה נגד, מי דחף ומי חרדתי. מה נעשה? מה נעשה? ברור, נשלוף את קלף הביטחון. קלף מנצח. תשכחו ברק "מר ביטחון" וקבלו את ברק הפוחז חסר האחריות. לגופו של עניין לא נגיב. שנספר לציבור מה היה שם, ועוד נצטרך לענות לשאלות עיתונאים? לא. אנחנו נכחכח בגרוננו, נרד חצי אוקטבה ונאמר "רזי/יונית/תמר, אני על הדברים האלה לא מדבר".
עוד דעות ב-ynet:
איך נעזור לילדינו להסתגל לבית הספר?
כך נמגר את האלימות בכדורגל הישראלי
הפלסטינים ימשיכו לאכול את הפרי המורעל
שני צעדים להוספת כוח אדם איכותי להיי-טק
הצנזורה הצבאית בישראל היא מוסד בעייתי ביותר. היא קיימת בזכות חקיקת חירום של הבריטים מימי המנדט ושורדת כי פוליטיקאים ישראלים לא רצו לוותר עליה (אהוד ברק יכול לספר לכם על זה דבר או שניים). אין לה אח ורע בשום דמוקרטיה מערבית. אבל הצנזורה הצבאית ואל"מ סימה ואקנין-גיל העומדת בראשה ראויות השבוע, ולא בפעם הראשונה, לתשבוחות ממי שהדמוקרטיה בישראל יקרה לו. זה אחד המוסדות המעטים מדי שמתנהלים בדיוק בגדרי סמכותם, במקצועיות ובמקצוענות תוך הפנמה של חובותיהם הציבוריות והמשפטיות. אין לי ביטחון רב שבכיוון שאליו הולכת הדמוקרטיה הישראלית זה יישאר כך לאורך זמן. לכן רצוי להביא לביטולו של המוסד הזה, אבל בינתיים - שאפו.
כי מה בדיוק יש שם בקלטות ברק שמסכן את מדינת ישראל? האיראנים לא ידעו שיש ויכוחים בקבינט לגבי הרעיון של פעולה צבאית שם? הם לא ידעו שיש בקבינט ויכוחים בעניין הזה? שבינתיים זה לא קרה?
אם הם יופתעו ממשהו, זה מכך שבישראל התנהל תהליך קבלת החלטות רציני ושקול בעניין הרה גורל. אז הצנזורה עברה על החומר והבינה, בצדק, שאין כאן "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה".
זה הרף שקבע בג"ץ בשנת 1989 להפעלת הצנזורה, בפסק דין שבו ניסה הצנזור דאז יצחק שני למנוע פרסום דברי ביקורת על ראש המוסד. הצנזורה לא אמורה לפעול כדי למנוע מבוכה מראשי המדינה כמו בפרשת צאלים ב', לא כדי להסתיר פעילות לא חוקית כבפרשת קו 300 (או כפי שנטען נגדה בפרסום מסמכי ענת קם), לא כדי לחזק את מורל העם ולא כדי להשקיט דיון ציבורי לגיטימי בעניין ביטחוני כפי שמנסים לעשות עתה. רק כדי למנוע פרסומים שיש בהם ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה.
זהו הרף לא מכיוון שבג"ץ קבע אותו, אלא כי כל עוד קיימת צנזורה, זה הרף הנכון, הצודק והראוי, והוא הוכיח את עצמו גם בפרשייה הנוכחית. יש פוליטיקאים שטוענים בעקבות הפרסומים האחרונים, שעכשיו יהיה קשה יותר לדבר בקבינט, כי חבריו יחששו שתוך כמה שנים כל אחד בציבור יידע מה אמרו שם. ואני לתומי חשבתי שפוליטיקאים אמורים לעמוד תמיד למשפט הציבור.
רק עניין אחד צריך לעמוד בפני הצנזורית הראשית לפני החלטה אם להתיר או למנוע פרסום כמו קלטות ברק האחרונות - האם בעקבות הפרסום, האויב (במקרה זה איראן) יהיה במצב נוח יותר לפעול נגדנו צבאית או לסכל פעולה צבאית שלנו, מאשר היה לפני הפרסום? האם יינתנו בידי איראן כלים צבאיים לפגוע בנו? התשובה במקרה הזה, כמו כמעט בכל פרסום אחר שאני יכול לחשוב עליו אי-פעם בישראל, היא חד וחלק - לא. אולי זה המקרה במידע לגבי אתרי נפילת טילים שיכולים לסייע לאויב לכוון את משגריו, ובעניין הזה אף אחד לא היה צריך להתאמץ כדי לשכנע את כלי התקשורת.
מי שקוראים לחשאיות בכל דיון ביטחוני, ורוצים לשמר אותה 70 שנים כמו שמאפשרות תקנות הארכיונים השערורייתיות שלנו, אינם עושים זאת למען ביטחון המדינה. הם רוצים לשמור את הכוח במעגל מצומצם ככל האפשר. הם רוצים שלא להיות מוטרדים מהעניין השולי הזה שנקרא דעת הקהל. הם לא מבינים למה מציקים להם עם דין וחשבון לציבור. ללא היסוס הם נושאים את שם הביטחון לשווא, כדי להשיג לעצמם כרטיס חופשי לעשות בנושאים הגורליים ביותר, הלא הם חיים עצמם, ככל העולה על רוחם. וזה, מה לעשות, לא עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה.
רועי פלד, מרצה למשפט מנהלי בביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס במכללה למנהל, חבר הנהלת התנועה לחופש המידע
לפנייה לכתב/ת 
