כמה באמת זזים הילדים בשיעור ספורט?
שיעורי החינוך הגופני בישראל מועטים וחובבניים בהשוואה לעולם, והמורים משמשים בהם בייביסיטר. את התוצאות רואים היטב כשמגיעים לצבא. הנתונים והשאלות סביב המקצוע המוזנח של מערכת החינוך
מנתוני ה-OECD האחרונים עלה שבישראל לא משקיעים מספיק בשעות חינוך גופני. מנהל בית הספר למאמנים ולמדריכים במכון וינגייט, יעקב ג'ינו, אמר הבוקר (יום ד') בראיון לאולפן ynet: "תרבותית אנחנו לא עם של ספורט. אין לנו חשיבה של ספורט".
עוד בחדשות:
לדברי ג'ינו, "אנחנו אמורים ללמד 60-55 שיעורים בשנה, שזה מספר זעום. בפועל, מהנתונים שיש ביידיי, אנחנו עושים 45-40 שיעורים. משתמע מזה הרבה מאוד חופשות, היעדרויות, שביתות וכו'. נתון שני משמעותי הוא שסטטיסטית, ילד פעיל בשיעור 17 דקות, מתוכן 5-3 דקות פעילות ריצה. משתמע מזה שילד פעיל בישראל 300-200 דקות שנתיות".
- 17 שנה אתה מורה ומדריך. פעם זה היה אחרת?
"המצב לא היה אחר, אבל מן הסתם העולם הטכנולוגי שאב את הילדים לחוסר עשייה. לפחות בילדותי גדלנו על מגרשי המשחקים. לאו דווקא מגרשי הספורט. פחות לחצנו על לחצנים. היום ילד מתעייף כבר מעצם הלחיצה על השלט. לכן בזמנו העשייה של הספורט בבתי הספר הייתה משמעותית פחות. היום היא משמעותית מאוד כיוזמה ממשלתית על מנת לחפות על העולם הטכנולוגי ששואב אותנו לחוסר עשייה".
- איך אתם מאמנים את המדריכים הצעירים להסביר לילדים שיעזבו את השלטים?
"חשוב לציין שאני מנהל בית ספר למאמנים ומדריכים במכון וינגייט, והעשייה שלנו היא הסמכת מדריכים ומאמנים מקצועיים. את השאלה צריך לשאול את מי שמלמד במכללות. אבל אני חושב שלא ההכשרה היא הבעיה, אלא הקצאת המשאבים לטובת החינוך הגופני. בוגר י"ב כבר במרס מפסיק פעילות גופנית. אחרי 10-8 חודשים הוא נמצא בצבא. הוא בא לא בנוי פיזית, מנטלית, לפעילות שאנחנו מכנים ההארד-קור שלנו - הצבא. ושם צריך לטפל".
"במקום בוב הבנאי, אנחנו סמי הכבאי"
"אגב, הצבא הוא המטפל מס' 1 היום במהפכה הזאת", הוסיף ג'ינו. "הוא מעסיק כ-150 קציני אימון גופני, עושה מהפכה תרבותית, מנסה, אבל בסיס הפירמידה הוא מאוד לא טוב. אני מכוון לממשלה: יש לי חבר שאומר שבמקום להיות בוב הבנאי - שזה תפקידנו, אנחנו סמי הכבאי, מכבי שריפות".
שרון גול, מורה לחינוך גופני בתיכון רביבים בראשון לציון: "שיעור החינוך הגופני איבד המון מהערך שלו בשנים האחרונות. נתחיל בזה שבכל כיתה ישנם 40-30 תלמידים, כך שרוב המורים מתמקדים מרוב לחץ בבטיחות בשיעור ובמשמעת. זה נהיה שיעור של להיות בייביסיטר על התלמידים ולא שיעור שבו מעבירים את הידע החשוב הזה של כושר ובריאות. ניקח דוגמה של מורה שרוצה לבחון כפיפות בטן או שכיבות שמיכה ויש לו 35 תלמידים בכיתה, אז בזמן שהוא בוחן תלמיד אחד הוא שולח את השאר לשחק כדורגל".
לדברי גול, מספר שעות הלימוד לא ירד, אבל תוכנית הלימודים לא עודכנה במשך שנים. הוא מוסיף שחל שינוי משמעותי בחשיבות של תלמידים רבים באשר לשיעורי הספורט: "רוב התלמידים מתעסקים היום יותר במחשב ובטלפון. קשה יותר להזיז ולהפעיל אותם. חלק לא מבוטל מהתלמידים מעדיף לשבת בצד ולא להשתתף בכלל בשיעור.
"בכל העולם מייחסים חשיבות גדולה מאוד לשיעורי הספורט, יש יותר שיעורים בשבוע ביחס לישראל, ושם שיעור זה שיעור. הוא לפעמים מתפרש על פני שעה וחצי, התלמידים מגיעים למגרש גדול, מקיימים שיעור כמו שצריך, אצלנו עד שהתלמידים מגיעים עוברות 7-5 דקות. עד שקוראים שמות צריך לשחרר אותם גם קצת לפני כדי שלא יאחרו לשיעור הבא. נוצר מצב של שיעור בן 20-15 דקות. אז גם יש אצלנו פחות שעות וגם בפועל הן כלל לא אפקטיביות.
"במערכת החינוך שלנו דוגלים בבגרויות, במספרים, אלא שהם לא מבינים שספורט זה אחד המקצועות שאפשר ללמד בו הכול: ערכים של חברות, עבודה קשה, בריאות, כושר, חתירה למצוינות".
לפנייה לכתב/ת 
