קובה: המוזיאון הגדול בעולם
במקום שבו הזמן עומד מלכת משנות ה-50 ורגע לפני שהרגל המערבית האגרסיבית תיכנס בעקבות חידוש היחסים עם ארה"ב, הנה כמה דברים שלא ידעתם וכדאי שתדעו על קובה, לפני שתצאו לטיול מלא בחוויות אקזוטיות ואותנטיות
בשיתוף פגסוס
דמיינו לכם: חופשה טרופית וחושנית בקריביים עם חופים אינסוף ושקיעות מדהימות, עכשיו תוסיפו לזה סיפורים היסטוריים של מהפכה פוליטית חשובה ומקום שנראה כאילו נשמר משנות ה-50 ולא נהרס עדיין על ידי כוחות המערב, וקיבלתם חופשה מושלמת או במילה אחת – קובה.
תחילתו של עידן חדש?
חודש אוגוסט האחרון היווה נקודת מפנה היסטורית עבור קובה התוססת, השוכנת במרכז אמריקה. לאחר 54 שנות נתק דיפלומטי בינה לבין המעצמה ארה"ב, שב להתנוסס במדינה דגלה של ארצות הברית. נשיאי ארה"ב וקובה פיזרו חיוכים מנומסים ולחיצות יד רכות, נאומים גדולים יצאו מכיוון שתי המדינות, וכעת אפשר לנשום לרווחה ולהדליק סיגר התפייסות. אלא שמתחת לפני השטח, ומעבר לדיפלומטיה המנומסת, מתעורר חשש חדש וממשי: האם בני העם הקובני יצליחו לשמור על התרבות הייחודית שלהם, או שזהו תחילתו של עידן חדש?
המוזיאון הגדול ביותר בעולם
האמברגו רב השנים לא אפשר לקובה להתקדם אל עבר העולם החדש. הוא השאיר אותה מאחור, אי שם בשנות ה-50, חיה בעולם מקביל לשכנתה המתקדמת מצפון. היא אחת המדינות האחרונות בעולם בה מתקיים משטר קומוניסטי. אך זה בדיוק מה שהשאיר אותה מיוחדת, אותנטית, ונאמנה לעקרונותיה. קובה חיה ונושמת גם בלי ארה"ב, והיא לא סתם נושמת, היא זזה ונעה, רוקדת ומזיעה, והכול בצבעוניות, חיות ושמחה.
מי שלא ביקר בה, מכיר אותה דרך הקלישאות: הטבק, המכוניות האמריקאיות הישנות, הרום, הסלסה, התופים והגיטרה הספרדית, החופים והטבע, ששופע באלפי מינים של פירות, פרחים טרופים, בעלי חיים, נמלים טבעיים, חופי חול ארוכים ולבנים ואיי אלמוגים. כל הקלישאות נכונות, והכול מתרחש בתוך המוזיאון הגדול והצבעוני ביותר בעולם.
אלא שכעת, כשאובמה לחוץ לסמן עוד וי בנישת יחסי החוץ של ארה"ב לפני שהוא מסיים את הקדנציה אחרונה שלו, הוא דוחף בכל כוחו על מנת להביא לאישור הקונגרס האמריקני בעתיד הקרוב את הסרת האמברגו. כשצעד זה יקרה, פניה של הרפובליקה הקומוניסטית הולכים ככל הנראה להשתנות.
סביר להניח שתייר שביקר בקובה בשנים האחרונות, ויחזור אליה בשנת 2020, יחווה קובה שונה לחלוטין. הסרת האמברגו יפתח את מעבר הסחורות מארה"ב, כמו גם מעבר חופשי בין המדינות, אך באופן טבעי ואולי בלתי רצוני, יביא איתו צעד זה לתוך קובה גם את התרבות האמריקאית.
אמנם מדובר בתהליך איטי של שנים, אך לא קשה לדמיין את התרחיש העתידי: עסקים פרטיים קטנים כמו מסעדות ביתיות, דוכנים למכירת תוצרת חקלאית ושירותים קטנים עם המקצועות העתיקים יתחלפו בקניוני ענק עם מותגים גדולים. את הקפה הכפרי השכונתי יחליפו חנויות הסטארבאקס הירוקות. לצד הסיגרים הקובנים יחזיקו התושבים סמארטפונים מתקדמים ויצפו במסך דרך טלוויזיות שטוחות. המכוניות האמריקאיות המיוחדות והצבעוניות יתחלפו במכוניות מתקדמות ואפורות.
מכל פינה תקפוץ פרסומת ושלטי חוצות ענקיים יעודדו את תרבות הצריכה. קובה של היום, בה תמצאו אמנם עוני, אך לא סמים ואלימות קשה, עלולה גם להיות מושפעת מתעשיית הנשק של שכנתה. אנו יכולים רק לקוות שלפחות המוזיקה הקובנית והריקודים החושניים לא יתחלפו בשירי היפ-הופ אמריקאיים של ריהאנה וטיילור סוויפט.
אנשים עם מזג חם ומסביר פנים
אך תרבות היא לא רק חומרית, היא גם ערכית. בעורקיהם של אנשי קובה זורם דמם של צ'ה גווארה ופידל קסטרו. הם האחראים על המהפכה הקובנית שהתרחשה במהלך שנות ה-50, זו שהצליחה להבריח מהמדינה עם הזנב בין הרגליים את פולחנסיו בטיסטה, ששלט ביד רמה והיה בקשרים טובים עם ארה"ב. מאז, תחת לחצים וסנקציות קשים ומתמשכים מצד ארה"ב שרד המשטר הקומוניסטי בהנהגתו של פידל.
ב-2008, עקב מצבו הבריאותי הרעוע, מונה ראול קסטרו, אחיו של פידל, לנשיא המדינה. המפלגה הקומוניסטית שולטת במדינה באמצעות שורה של מנגנונים בעיתונות ובתקשורת וחופש הביטוי וההתארגנות מוגבל. עם זאת, קיימות בה תשתיות ציבוריות ומערכות רווחה, חינוך ובריאות מסובסדות, והיא אחת המדינות בה שיעור יודעי קרוא וכתוב הוא מן הגבוהים בעולם.
למרות הגבלות החופש, תושבי קובה מאופיינים במזג רגוע, חם ומסביר פנים. הם אנשים גאים, צנועים, וכמובן מלאי שמחת חיים. כניסת התרבות המערבית הדמוקרטית לקובה יכולה אולי לשחרר אותה מעט מהמגבלות הנוקשות, אך גם עלולה לפורר את הערכים הסוציאליסטיים המאפיינים אותה, ולהזרים דם חדש קפיטליסטי.
יש הטוענים כי ללא המהפכה הקובנית בראשות קסטרו, הייתה קובה הופכת לשטח חסות של ארצות הברית, בדומה לפורטו ריקו. האם תרחיש זה יקרה, וקובה תהפוך להיות סתם עוד אחד מהאיים המתויירים שנמצאים באזור, בהם אפשר לפגוש רק חופים יפים, קוקטיילים, שמשיות ועצי דקלים? זאת רק ימים יגידו. כשיוקם סניף המקדולנד'ס הראשון ברחובות הוונה, אולי יהיה זה הסימן לתחילת הסוף של התרבות הקובנית.
אז איפה מטיילים בקובה?
אסף שקד, מדריך פגסוס, מספר כי מומלץ לעשות טיול מרתק בעקבות המהפכנים, אותו כדאי להתחיל במזרח קובה, ברכס הרי הסיירה מאסטרה, שאליו הגיע בשנת 1956 פידל קסטרו ואנשיו, וממנו יצאו והשתלטו על קובה כולה. לרכס ניתן לעלות ברגל או על סוסים לטיול של יום או יומיים. משם אפשר להמשיך למחוזות היסטוריים מהפכניים נוספים באזור העיר ביאמו – "עיר המורדים", שם המהפכה החלה. "בכל המחוזות הללו יש מונומנטים היסטוריים ואנדרטאות של גדולי האומה, וכמובן כיכרות מהפכה, שמקורם בקומוניזם הסובייטי, ומומלץ במיוחד להגיע לשם ביום הפועלים שלהם", מסביר שקד. "אחרי המהפכה הסובייטית כבר לא ניתן למצוא אותם, אבל בקובה הם כמעט בכל מקום".
לא כדאי לפספס גם את האנדרטה של המהפכן צ'ה גווארה בסנטה קלרה, את מבצר מונקדה, עליו ניסה קסטרו להשתלט, ונמצא בסנטדיאגו דה קובה, לבקר בהוונה במוזיאון המהפכה, ששימש כמשכנם של נשיאי קובה עד 1959 ובו ניתן לראות את "ספינת גרנמה", הספינה שפידל רכש במקסיקו ב-1956 ואיתה הפליג הפלגה היסטורית לקובה. מומלץ לבקר גם במוזיאונים בטרינידד, עיר שמשנה את פניה ובה רואים דווקא השפעה קפיטליסטית, והיא גם יקרה יותר.
אפשר לישון אצלך בבית?
הלינה המומלצת ביותר בקובה היא בבתים פרטיים של קובנים, אותם הם משכירים לתיירים, ועל אותו עיקרון מתבססת חווית האוכל. תיירים שמעוניינים בחוויה אותנטית ובלתי רגילה, חייבים לאכול במסעדה פרטית שתושבים קובנים פותחים בביתם באישור הממשלה. לדברי שקד, "אתה מגיע לבית, ומצד ימין האבא רואה טלוויזיה, האימא עושה כביסה והילדים משחקים על השטיח, ואתה יושב שם ומסתכל בתפריט. מדובר בחוויה אותנטית מומלצת שכמעט ולא תמצאו באף מדינה".
עוד מוסיף שקד כי "מומלץ לבוא פתוחים. להיכנס לחנויות הקובניות הקטנות, לדבר עם האנשים המקומיים, לשבת על ספסל בפארק ולדבר עם הילדים, ואפילו להיכנס לבתים ולדפוק על דלתות, כי לא נועלים דלתות בקובה, דבר שלא קיים במערב. החופשה האולטימטיבית היא מצד אחד קוקטייל ביד ומצד שני להכיר מקרוב את העם הקובני וההיסטוריה שלו", מסכם שקד.
לכתבות נוספות על טיולים מאורגנים: לחצו
לפנייה לכתב/ת 
