מצעד האיוולת שבפעולות חד-צדדיות
תוכנית ההתנתקות נולדה בזמן של אי אמון ישראלי-פלסטיני. היא נהגתה ויושמה באופן חד-צדדי וללא כל התחייבות פלסטינית להתייחס לצרכים הביטחוניים של ישראל או לשיפור התנאים הסוציו-כלכליים בעזה. מה הלקח?
בימים אלו אנו מציינים עשור להתנתקות מעזה, אירוע שמעט מאוד ישראלים מתכוונים לחגוג. לפני עשר שנים, לעומת זאת, הציבור הישראלי ברובו בירך על תוכנית ההתנתקות. ישראלים שמחו להיפטר מעזה. הפינוי של ההתנחלויות בעזה וארבע התנחלויות בצפון השומרון התרחש ללא תקריות מיוחדות. החששות מאירועי מחאה גדולים בהיקפם ומהתקוממויות אזרחיות לא התממשו. באופן דומה, היציאה של ישראל מעזה זכתה לתמיכה בינלאומית רחבה ונתפשה בשעתו כזרז חשוב להחייאת תהליך השלום המדשדש. הפינוי של התנחלויות ישראליות והעברת השליטה בעזה לידיים פלסטיניות נתפס כצעד בונה אמון, כזה שיאפשר לפלסטינים לבנות מוסדות לממשל עצמי ולהראות שהם אכן שותף אמין לשלום.
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
עשר שנים מאוחר יותר, קשה למצוא תומכים בישראל למהלך ההתנתקות. מבקריו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון ראו במהלך מלכתחילה איוולת אסטרטגית שתפורש על ידי הפלסטינים והעולם הערבי כסימן ברור לחולשה ישראלית. בעיניהם נתפשה תוכנית ההתנתקות ככזו שרק תחליש את ההרתעה הישראלית והביטחון הישראלי, ותחזק את הקול הסרבני בקרב הפלסטינים.
ההתנתקות ביססה את שיח ה"אין שותף לשלום"
ההיסטוריה של עשר השנים האחרונות ידועה ואין צורך לחזור עליה. על אף התקוות, ההתנתקות מעזה נתפסת על פי רוב כטעות אסטרטגית קטסטרופלית. גם חוסר הנכונות של המנהיגות הפלסטינית לתמוך בפומבי בתוכנית ההתנתקות, ולבלום התקפות על ישראל בחודשים שלאחר הנסיגה, פורשו בקלות רבה מדי כהוכחה לחוסר התוחלת הפוליטית שלה ולחוסר ההיתכנות של תהליך השלום. ההתנתקות מעזה ביססה עוד יותר את שיח ה"אין שותף לשלום".
אבל במבט לאחור, חשוב גם לזכור את הסביבה האסטרטגית שבה נהגתה תוכנית ההתנתקות והאופן שבו בוצעה הנסיגה הישראלית. מרכיב קריטי בתוכנית ההתנתקות - וזה האחראי למרבית ההשלכות השליליות - היה החד-צדדיות שבה. שרון הצדיק את הגישה החד-צדדית באי-אמון האישי שרחש כלפי מנהיג הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת והיעדר הביטחון ביכולת של המנהיגות הפלסטינית לבלום טרור ולהתחייב בתום לב למשא ומתן.
עבור שרון, ישראל הייתה יכולה להרוויח מעט מאוד ממשא ומתן עם הפלסטינים. אימוץ גישה חד-צדדית היה אמור לאפשר לישראל לשלוט בסדר היום ולהשיג יעדים אסטרטגיים בקלות רבה יותר מאשר דרך משא ומתן דו-צדדי.
תומכי תוכנית ההתנתקות של ישראל ראו במהלכו של שרון צעד בונה אמון חשוב ביחסי ישראל והפלסטינים. אבל הפלסטינים לא היו צד בעניין, לא בתהליך ולא בתוצאתו. ישראל לא הייתה מעוניינת בפיתוח אסטרטגיה פוליטית שעשויה הייתה לאפשר למחמוד עבאס (אבו מאזן) לזכות באשראי פוליטי כתוצאה מהנסיגה הישראלית. ישראל עזבה את עזה ללא אקט של מסירה או טקס רשמי. הפלסטינים חגגו את יציאתה של ישראל מרצועת עזה. אבל זה היה חמאס, לא הרשות הפלסטינית, שאכן ניצל את הרגע. חמאס אימץ את הנסיגה של ישראל כניצחון שלו וכהצדקה למאבק המזוין שלו.
הרשות ירשה שיירים של מדינה
הפלסטינים גם לא ראו יתרונות מיידיים בתקופה שלאחר ההתנתקות. אחת המטרות המוצהרות של ישראל בתוכנית ההתנתקות הייתה להעביר אחריות לרווחה בעזה לידי הפלסטינים. אבל בשל החששות הביטחוניים שלה, ישראל לא הייתה מוכנה לוותר על שליטה במעטפת החיצונית של עזה, ובכלל זה בנמלי הים, במרחב האווירי, והכי קריטי, במעבר של אנשים וסחורות. כתוצאה מכך, הפיתוח הכלכלי של עזה שלאחר ההתנתקות נשאר תלוי בהחלטות ישראליות. מעבר רפיח נסגר באופן מיידי ונותר סגור במשך שלושה חודשים, והסחר דרך ישראל נעצר כליל.
הרשות הפלסטינית ירשה למעשה שיירים של מדינה, שגבולותיה עדיין נשלטים על ידי ישראל.
מעטים בישראל ובקהילה הבינלאומית היו מוכנים לאתגר את הממד החד-צדדי של תוכנית ההתנתקות. אף שרבים גילו ספקות בנוגע לכוונותיו של שרון, היו חשדניים בנוגע לתוכניות פוסט-ההתנתקות שלו ומודאגים מההדרה של הרשות הפלסטינית מהתהליך, הם גם היו משוכנעים בחשיבות שביישום תוכנית ההתנתקות.
אף ראש ממשלה ישראלי קודם לכן לא הפגין לא את התעוזה להביע בפומבי את הצורך בפינוי התנחלויות ולא את החזון ליזום תוכנית למטרה זו. הבחירה הייתה פשוטה וברורה - בין הדרישה שישראל תדבר עם הפלסטינים ובין הקבלה של שלילת הזכויות של הפלסטינים על ידי ישראל תוך הבטחת הנסיגה מעזה. הקהילה הבינלאומית בחרה בנסיגה חד-צדדית על פני תהליך המבוסס על משא ומתן.
לא הספיק בשביל לעשות שלום
הציפייה שהנסיגה הישראלית מעזה תוביל לשינוי יסודי ביחסים בין ישראל לבין הפלסטינים התבססה ברובה על משאלת לב. הנסיגה המתוכננת של ישראל מעזה נראתה, באופן תמים למדי, כתנאי מספק לקידום תהליך השלום, שיספק זרז לשינוי שלא ניתן יהיה לעצור. עם סיומה של הנסיגה הישראלית, נוצר ריק דיפלומטי חדש, שבמהרה התמלא באלימות וחוסר שקט.
תוכנית ההתנתקות נולדה בזמן של היעדר אמון בין ישראל לבין הפלסטינים. היא נהגתה ויושמה באופן חד-צדדי, וללא כל התחייבות פלסטינית להתייחס לצרכים הביטחוניים של ישראל או לשפר את התנאים הסוציו-אקונומיים בעזה. תוכנית ההתנתקות לא הצליחה להתגבר על המתחים הפוליטיים שהיו (ועדיין) קיימים מלכתחילה. לא ישראל ולא הפלסטינים היו יכולים או מוכנים לקחת את הסיכונים ולנצל את האופטימיות הזמנית שליוותה את הנסיגה הישראלית באוגוסט 2005.
ההתנתקות מעזה הייתה, אם כן, פחות טעות קטסטרופלית מאשר עוד "הזדמנות שהוחמצה", ברפרטואר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחת מני רבות.
הרעיון של תוכנית ההתנתקות שאב את שורשיו מהדרישה ההולכת וגוברת בישראל להפרדה פיזית מהפלסטינים. ההודעה של שרון על תוכנית ההתנתקות, והתמיכה הרחבה בקרב הציבור הישראלי בזמנו, הייתה למעשה הכרה מצד ישראל שהכיבוש הישראלי בעזה ובגדה המערבית כבר אינו בר קיימא. אבל הניסיון שנצבר בהתנתקות מעזה הוא תזכורת חשובה לכך שיצירת התנאים לשלום ולתהליך יעיל של בניית שלום מצריכה דו-שיח והסכמה. גם אם אמצעים חד-צדדיים נראים בטווח הקצר מושכים, הרי שתחבולות פוליטיות לא יכולות ולא צריכות להוות תחליף למשא ומתן הפלסטיניים.
ג'ואל פטרס הוא פרופסור לממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת וירג'יניה טק ועמית מחקר במכון ליאונרד דיוויס לחקר היחסים הבינלאומיים
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
