החיים, המוות והשואה: אברהם סוצקבר
בארץ הוא זכור כ"משורר שואה", אך שיריו של אברהם סוצקבר מהווים ז'אנר נפרד במסורת שירת יידיש. על יצירתו של המשורר שהעיד במשפטי נירנברג, שאף לביטוי השירי המושלם וחזר תמיד לביוגרפי, בעקבות ספר חדש על חייו
"משורר יידיש צריך להביא בשירתו את היופי המרפא, שנותן כוח לחיות. יופי שהוא בעת ובעונה אחת אהבה לכל מה שאמתי ונעלה, שיחד עם אהבתו האינטלקטואלית של שפינוזה לאלוהים הוא עצמו האהבה האינטלקטואלית לאדם, ליהודי ולעם היהודי".
כך אמר המשורר אברהם סוצקבר בהרצאתו שהתקיימה ב"ספריה העממית היהודית", מונטריאול, מאי 1959. ההרצאה "חיי ושירתי", שעד כה ניתן היה רק להאזין להקלטה שלה ביידיש, מופיעה כעת לראשונה בעברית בספר "חרוזים שחורים" שאותו ערך ותרגם בני מר (הקיבוץ המאוחד).
סוצקבר נחשב לאחד המשוררים הגדולים שחיו בארץ, אך שמו מוכר לקהל קוראי שירה מצומצם יחסית. לפי פרופסור נוברשטרן, אשר פרסם ביבליוגרפיה על סוצקבר ומאמרים על יצירתו, הוא נמשך לסוצקבר בשל "הווירטואוזיות הלשונית והשילוב בין הממד המטאפיזי בשירתו, לבין ההצמדות לקרקע המאוד דשנה של המציאות התרבותית שממנה צמחה השירה הזאת. זה מתבטא קודם כל על ידי הגמישות הלשונית האינסופית שלו".
הוא נולד ב-1913 בעיירה סמרגון (אז ליטא, היום בלארוס). כשהיה בן שנתיים נדד עם הוריו בזמן מלחמת העולם הראשונה יחד עם משפחות יהודיות רבות לסיביר, שם התמקמה המשפחה בעיר אומסק. סמרגון, מקום היוולדו נשרף עד כלות על ידי הצבא הרוסי. אביו נפטר בסיביר וב-1920, כאשר סוצקבר היה בן שבע, שבה אמו עם שלושת ילדיה לליטא, הפעם לווילנה.
באחת מהפואמות של סוצקבר - "סיביר" מ-1937 - מתאר הוא בין היתר את ילדותו אפופת השלג: "בְּשֶׁלֶג־יַהֲלוֹם, בִּשְׁלַל כְּחֻלָּיו,/ אֲנִי כּוֹתֵב בָּרוּחַ כְּמוֹ בְּעֵט,/ תּוֹעֶה לָרֶדֶת מַטָּה עַד אֶל שְׁלַב/ יַלְדוּת הַשֶּׁלֶג. לֹא רָאִיתִי אֶת/ הַלֹּבֶן כֹּה צָלוּל וְכֹה מֵאִיר,/ צְלָלִים מִתְבּוֹדְדִים בְּנִשְׁמָתִי".
את שיריו הראשונים כתב סוצקבר בגיל 13, תחילה בעברית ואחר כך ביידיש. אולם, לפי דבריו, לא היתה לו,לסוצקבר, "שום ידיעה על אמנות השירה, על חוקי השירה, על מקצב, תמונות ומיזוג צלילים". אט אט הוא נכנס ל"ים האדיר" של שירת היידיש, שבה "לכל גל יש ניגון משלו", שקד ולמד אותה עד שלמד אפילו יידיש עתיקה.
בבגרותו, היה חלק מ"יונג וילנה" ("יונג ווילנע"), קבוצה של סופרי וציירים צעירים שפעלה בעיר מ-1927 עד פרוץ המלחמה. עליהם אמר סוצקבר בהרצאה מ- 1956: "מעטים נשארו בחיים מתוך קבוצת הסופרים והאמנים ההיא. הם התפזרו בעולם כשברים של יהלום". את ההרצאה, הקיימת בספר, הקדיש לתיאור חברי הקבוצה שלא שרדו את השואה.
סוצקבר עבר את המלחמה בגטו וילנה ואחר כך כפרטיזן ביערות. לכל אורך התקופה לא חדל לכתוב. בימי בגטו וילנה, בזמן ששכב במסתור, כתב בפיסת פחם על גופו הערום של יהודי מת שהיה מוטל לצדו. ביערות, חרט עם נוצה של תרנגולת. בגטו ערך ערבים ספרותיים ואף שירו "ילד קבר" זכה בתחרות ספרותית.
פואמה אחרת, "כל נדרי", ייתכן והצילה את חייו, שכן היא הוברחה מגטו וילנה, התגלגלה למוסקבה וזכתה להתפעלות רבה כל כך, עד שמטוס מיוחד נשלח לשלוף את סוצקבר ואשתו מיערות ליטא והביא אותם למוסקבה ב-1944. לישראל הגיע הזוג ב-1947 והתיישב בתל אביב.
בשל עדותו במשפטי נירנברג, ושיריו הרבים מתקופת המלחמה, סוצקבר מוכר בארץ בעיקר כ"משורר שואה". ולמרות שבמהלך חייו תורגם לעברית לא מעט, אפילו בידי טובי המשוררים כגון נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, אביגדור המאירי, רפאל אליעז ועוד, נדמה שקורפוס גדול של שיריו לא קיבל מקהל הקוראים את תשומת הלב הראויה.
"הספרות של אברהם סוצקבר מפריכה את כל אותן קלישאות על ספרות יידיש", מספר בני מר, עורך הספר. "השירה שלו היא שירה גדולה, שהקריאה בה עוברת משיא לשיא, ונוגעת כמעט תמיד בשאלות החיים והמוות אלה הן השאלות החוזרות ונשנות, לא רק בשירת השואה שלו; למשל, בשיר שכתב בזקנתו, בתל אביב, משקיף המשורר בן ה-77 מחלון דירתו, ורואה את האיִן: "לֹא־כְלוּם תּוֹקֵף אוֹתִי בְּסַכִּינוֹ הָאֵימְתָנִי".
סוצקבר נחשב למשורר שקשה מאוד לתרגם את שירתו. למרות שנכנס תחת הקטגוריה של משורר מודרניסט, הוא היה מושפע מאוד מהשירה הרומנטית הפולנית. פרופסור נוברשטרן מגדיר אותו כ"משורר רומנטי מאוחר מאוד-מאוד, מפוקח ומאוד מריר, שמשלב גם את האמונה בכוח השירה וגם הידיעה על גבולות השירה לעומת מציאות מאוד אכזרית".
בשונה מחבריו ב"יונג וילה", וכנגד הרוח המודרניסטית, סוצקבר תמיד כתב שירה במשקל וחרוז. "שירתו התעצבה אחרי תקופת השיא של השירה המודרניסטית - בניו יורק, בוורשה ובמוסקבה - שירה בחרוז ובמשקל חופשי, שהושפעה מט"ס אליוט, מיאקובסקי וכו'", מסביר מר.
"צורות מהפכניות אלה יצקו לשירת יידיש של שנות ה-20 וה-30 תכנים רדיקליים. שירתו של סוצקבר, בעלת הצורה הקלאסיציסטית, היתה יוצאת דופן בשירת יידיש של הזמן, ועוררה תחילה תגובות ביקורתיות. ידידו המשורר שמרקה קצ'רגינסקי, חבר לתנועת "יונג ווילנע" טען, למשל, שהוא כותב שירת בדולח בדור של שירת פלדה. אפשר לומר שסוצקבר ניסח לו נוסח משלו במסורת שירת יידיש - קלאסיקה מודרניסטית".
חוקרת היידיש, ד"ר מרים טרין, נוגעת באלמנט נוסף שהופך את שירתו למורכבת לתרגום, והוא חשיבותה של היידיש וחיפושו אחר המילה המדויקת ביותר. "אצל סוצקבר קיימת הכמיהה לתפוס את היופי שבעולם במילה השירית. הוא חיפש כל חייו את המילה, ושאף למצוא בשירתו את הביטוי ליופי שהרגיש עם כל איבריו", היא מסבירה.
"בהתאם לכך שירתו עוברת דרך חושים רבים - לא רק דרך השפה או העין, אלא גם דרך הצליל ואפילו הראייה. הוא רצה להעלות את שפת יידיש למרומים, להעניק לה מעמד אסתטי עליון, וכל חייו עבד על חידוש השפה. היידיש שלו יפהפיה, מכילה לא מעט נאולוגיזמים מקוריים מאוד. יחד עם זאת הוא ידע שזה בלתי-אפשרי לתפוס את מלוא היופי דרך השירה, וזה מעניק לשירתו רבד רציני ועמוק, אך לא טרגי - כי הוא לא התייאש, והמשיך לשאוף לביטוי השירי המושלם".
לגבי התרגום של כל זה לעברית מציין מר כי במהלך עשרות השנים של תרגום שירת סוצקבר לעברית אפשר לראות מגמה והיפוכה. "תחילה, כראוי לשירה גבוהה ועל פי הנורמות המקובלות אז בתרגום, הוגבהה הלשון של סוצקבר במתכוון בתרגומה לעברית. כך נראתה ספרות ובעברית מליצית ועמומה, בניגוד למקור ביידיש, המצטיין בצלילותו.
"בעקבות מהפכת המשקל והחרוז בשירה העברית, תורגמו רבים משיריו של סוצקבר תוך ויתור על היסודות ה'אנכרוניסטיים' הללו, בטשטוש המשקל והחרוז". על תרגומו שלו הוא מציין" בין התזה לאנטי-תזה, השתדלתי ליצור מעין סינתיזה: לתרגם את סוצקבר בעברית 'טבעית', אבל בשמירה על הצורות שבמקור".
מה מתוך הקורפוס של הספר הכי נהנית לתרגם?
"נהניתי מאוד לתרגם את ההרצאה 'חיי ושירתי', שיש בה כמעט הכל בעיני: גם סיפורים, גם הרהורים וגם תובנות ספרותיות נהדרות, המבהירות ומאירות ומסבירות שירה בכלל ואת שירתו בפרט. אבל במיוחד התרגשתי בימים (הרבים) שתרגמתי את השיר 'אמי', שיר אהבה לאמו, ריינה סוצקבר, שנרצחה בפונאר. המשורר מלא אשמה, ומזדהה עם אמו עד כדי כך שהוא לובש את כותנתה המחוררת בקליעים. קשה לדבר על הנאות בתרגום שיר קשה כל כך, אבל פעמים אחדות בכיתי במהלך תרגומו, וזו היתה חוויה מזככת".
עד למותו בינואר 2010, כתב סוצקבר אך ורק ביידיש. אין ספק שזו אחת הסיבות שלמרות שחי בארץ 60 שנה, ולמרות היותו אחד המשוררים היהודים הגדולים של המאה ה-20, ספריו כמעט ואינם קיימים בארון ספרי השירה הישראלי. נדמה שדבקותו ביידיש דווקא בנופי ארץ ישראל הפכה אותו לזר בסביבתו, גולה מבחירה, ה"מסרב" להתמסר לעברית.
"מרתק לגלות את המבט של סוצקבר על ישראל: מבט זר וקרוב בעת ובעונה אחת,
לא מנוכס ולא מגויס. בשיר "השלג על החרמון", המופיע בקובץ, הוא מתבונן בשלג על פסגת החרמון ומוצא בו את הבקתה שבה גדל בסיביר, את היהודים שנפלו בשלג בפונאר, ציפור החרמון עוברת בין מזרח אירופה לישראל וגם בין הזמנים ומאחדת אותם. בסוף השיר סוצקבר מבקש מהציפור הזאת תְּנִי לִי שֶׁלֶג מִשָּׁם בְּכָנָף עֲדִינָה, / וְהַנּוֹף הֶחָדָשׁ יִהְיֶה לִי יָקָר. / כִּי בְּלִי שֶׁלֶג – כֹּה קַר בְּשַׁרְבֵי הַמְּדִינָה. זה בעיני המקף המחבר את ישראל למרחבים של העבר ושל ארץ-יידיש בפרט ושל העולם היהודי הרחב בכלל".
כפי שמעידה כותרת המשנה של "חרוזים שחורים" - "אוטוביוגרפיה מדומיינת: שירים, סיפורים ושיחות": הספר הוא מעין ביוגרפיה שירית- סיפורית, שאותה יצר בני מר משיריו וכתביו השונים של סוצקבר כגון סיפורים, מכתמים והרצאות. כלומר, השירים מסודרים לא לפי זמן הכתיבה שלהם אלא לפי התקופה המתוארת בהם. כמו כן הספר מציג שירה לצד פרוזה.
על המהלך הלא "טבעי" הזה אומר מר כי יש משהו סיפורי ברבים מאוד מהשירים והספורים של סוצקבר, והסיפור הביוגרפי שבהם בולט מאוד. "מאז תחילת דרכו משתקף סיפור חייו בשירתו. יתרה מכך, הביוגרפיה של סוצקבר אכן יוצאת דופן מכל בחינה. היא מקיפה כמעט את כל המאה ה-20. אבל, כשחושבים על זה, למעשה, זו ביוגרפיה של חלק נכבד מהעם הזה, של מה שנחשב 'שואה ותקומה'. מאחר שהמוטיב הזה בולט כל כך, בחרתי לסדר את השירים והסיפורים בסדר ביוגרפי. מובן אפוא שזה יצור כלאיים ואינו עונה על שום הגדרה של ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה. סוצקבר עוד מחכה לביוגרף נועז".
