הקטר החרדי עזב את התחנה
כניסת החרדים לממשלה ותפקודם כשרים היא חלק מתהליך רחב יותר של השתלבות החרדים, הכולל בצורה מתבקשת גם נטילת אחריות של הפוליטיקאים החרדים על החברה הישראלית כולה, למשל במסגרת מערכת הבריאות
מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל אישרה את כהונתו של ח"כ הרב יעקב ליצמן כשר הבריאות לאחר 63 שנים שבהם לא כיהן בממשלה שר חרדי אשכנזי. בלי להקל ראש בחשיבות ההחלטה, צריך לראות אותה בפרופורציה הנכונה: צעד סמלי שמבטא שינוי שמתרחש זה מכבר בחברה החרדית ובמערכת הפוליטית החרדית. הללו נמצאות בתהליך מתקדם של שילוב בכלל החברה הישראלית, תוך שמירה על מאפייניהן הייחודיים.
עוד דעות ב-ynet:
מינוי הירש - סתימת הגולל על המשטרה שדנינו השאיר
כך נמגר את האלימות בכדורגל הישראלי
הפלסטינים ימשיכו לאכול את הפרי המורעל
שני צעדים להוספת כוח אדם איכותי להיי-טק
תהליכי השילוב והבידול של החרדים בישראל השפיעו מאז ומעולם על התנהגות הפוליטיקאים החרדים וניתן לחלקם לשלוש תקופות. בהקשר זה, ראוי לציין את התמיכה בהקמת המדינה וההשתתפות בממשלות הראשונות שלה שנבעו מהתרוממות הרוח שחווה הציבור החרדי עם הקמת המדינה היהודית לאחר השואה.
עם תום מלחמת העצמאות, החלה ההתגוששות בין מפלגת השלטון למנהיגות החרדית בייחוד בעניין גיוס בנות לשירות הלאומי, סוגיה שבגינה פרשה אגודת ישראל מן הממשלה בשנת 1952. אז החלה התקופה הראשונה, תקופת "ההתבצרות התרבותית" שהביאה להסתגרות חברתית, חינוכית וגיאוגרפית ובניית חומות הפרדה. התקופה השנייה, החלה במהפך הפוליטי של 1977 שבישר לכאורה פיצול של התהליך הפוליטי והחברתי. בעוד שהבידול החברתי ו"חברת הלומדים" הגיעו לשיאם, שבו הפוליטיקאים החרדים לקואליציה, אך סירבו ליטול תפקידים בממשלה.
שיבה היסטורית זו לא נבעה מתהליכי התקרבות לחברה הכללית אלא מצורך כלכלי דוחק. עם זאת, בניגוד לנהוג לחשוב, ההחלטה שלא ליטול תפקידי שרים, מקורה לא רק באידיאולוגיה, אלא גם בשיקולים כלכליים. אגודת ישראל על ארבעת חברי הכנסת שלה הייתה עשויה לקבל תפקיד זוטר של שר, אך כתחליף משודרג זכתה בראשות ועדת הכספים.
בשנות השמונים ניהל ח"כ אברהם שפירא, שכונה "המנכ"ל של המדינה", את הוועדה כאיש עסקים ממולח ומיומן. הוא סייע לקידום התוכנית הכלכלית שהצילה את המשק אך במקביל דאג להזרמת תקציבים לאברכים ולמוסדות הדת והחינוך החרדים. בשנת 1984 מונה ח"כ מנחם פרוש לראשונה לכהונת סגן שר העבודה והרווחה, ולאחר התרגיל המסריח בשנת 1990, המוח היהודי רקח את הפטנט של סגן שר ללא שר בפועל מעליו - ללכת עם, אך בלי להצהיר.
השילוב של בידול חברתי כמעט מוחלט ושל מעורבות פוליטית גבוהה לא החזיק מעמד לאורך זמן. במבט היסטורי מתברר שבסוף שנות התשעים התחילה התקופה השלישית ביחסי החרדים והמדינה, שבה אנו נמצאים בימים אלו. שורשיה נעוצים בעובדה, כי למרות התמיכה המדינתית הגוברת, העוני בחברה החרדית התרחב והגיע לשיאו בעקבות התוכנית הכלכלית של שנת 2003. מאז ניכר שטף של יוזמות לשילוב כלכלי של האוכלוסייה החרדית במשק באמצעות מסלולים בצבא, באקדמיה ובמרכזי השמה. שיעורי התעסוקה שזינקו בלמעלה מ-30% בתוך עשור והנמכת המחיצות בין הציבור החרדי לציבור החילוני הינם תוצר לוואי בלתי נמנע של תהליך זה.
ומה מקומם של הפוליטיקאים החרדים? בתחילה הם העדיפו וחלקם עודם מעדיפים להישאר בעמדת המתנה כדי לראות לאן נוטה הרוח. אך בשנים האחרונות נושבת מהכיוון של חלקם, כמו ליצמן וגפני, רוח חדשה
התומכת באופן ברור בקידום תעסוקת חרדים. במילים אחרות, קטר ההשתלבות החרדית במשק יצא לדרכו וסחף אחריו את הפוליטיקאים החרדים עד כדי כך, שבהסכם הקואליציוני האחרון יהדות התורה קיבעה לראשונה הבטחות להרחבת מסלולי התעסוקה לחרדים.
כניסת החרדים לממשלה ותפקודם כשרים היא חלק מתהליך רחב יותר של השתלבות החרדים, הכולל בצורה מתבקשת גם נטילת אחריות של הפוליטיקאים החרדים על החברה הישראלית כולה, למשל במסגרת מערכת הבריאות. ההחלטה האחרונה של מועצת גדולי התורה בהקשר זה הינה כמעט מובנת מאליה. וכעת, על שאר מרכיבי הציבור הישראלי לתת רוח גבית לתהליך חשוב זה של נטילת האחריות החרדית לניהול המשותף של הממלכה הישראלית. שותפות זו נושאת עימה בשורה חדשה וחשיבות אסטרטגית עבור המשך קיומה של החברה הישראלית.
ד"ר גלעד מלאך, ראש התכנית לחרדים בישראל במכון הישראלי לדמוקרטיה
לפנייה לכתב/ת 
