החדש של גידי גוב: כמו שקיעה נוגה
אסף אמדורסקי, יהלי סובול ועוד רבים וטובים תרמו את חלקם ל"אם היינו". ולמרות כל המגוון, מהדהד אלבומו החדש והמלנכולי של גידי גוב בצליל אחיד ויפה יפה, של געגוע והשלמה עם משהו שהיה והתכלה
ההישג הכי גדול של "אם היינו", אלבומו החדש והיפה עד מאד של גידי גוב, הוא בכך שהוא נשמע אחיד. כמעט אלבום קונפסט. וזה הישג עצום, כשמדובר ב-12 שירים, שכמעט כל אחד מהם נוצר בידי כותבים ומלחינים שונים. איתי פרל, אסף אמדורסקי, דורי מנור, יהלי סובול, חמי רודנר, יוני רכטר, רונה קינן, נתן אלתרמן, חיים גורי, שילה פרבר ועוד אחרים. ובכל זאת - היצירה בכללותה מהדהדת בצליל אחד, שכאילו נכתב בידי גידי גוב עצמו. צליל שניתן להגדיר בשתי מילים, גידי גוביות בעליל: שקיעה נוגה.
להישג הזה אחראים יובל שפריר וערן ויץ, שהפיקו את האלבום מוזיקלית ועיצבו את הטון המלנכולי-בלוזי-אקוסטי שלו. ואחראית גם בחירת השירים, שאני בטוח שהיתה קפדנית מאד.
זה מתחיל בטקסטים. גם אם מדובר בשיר ישן של אלתרמן, או בשיר חדש של יהלי סובול - הרוח השורה מעל כל המילים היא שילוב של עצב דק, געגוע והשלמה. "אל תבכי את העבר", כתב אלתרמן ב"ערב סתיו יפה", "נרו יחיד כה נרפה. אם לא היתה זו אהבה, היה זה ערב סתיו יפה". "יום אחד בשמש, ליד נהר כחול", עונה-מהדהד יהלי סובול ב"יום אחד בשמש", "ראיתי את הדלת, עכשיו אני רחוק". וכך זה נמשך.
"אני מושך מכחול על העולם", כתבה רונה קינן ב"אני אומר מילה", "והוא דוהה אל תוך הבד ונעלם. אני רואה את הציור ומצטער, שלא יכולתי לבקש עוד זמן". "איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו?", שואל דורי מנור ב"פרימה" הנהדר. "איך יכול אדם להאמין שהוא לבד? אדם נפרם מילדותו כמו חוט מתוך מרבד". ועוד עצבות. ועוד זיכרון דוהה. ועוד השלמה עם פגעי הזמן. וגם אתנחתא אופטימית, המדברת בשבחיה של "אהבה מאוחרת" (מילים ולחן: חמי רודנר).
עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:
החדש של הקליק: הולכים נגד הפסקול
דודו אהרון נשמע מעולה, וזה לא מספיק
ועדיין, כל הנחלים זורמים לים, וכל השירים מתנקזים אל תוך הרצועה האחרונה באלבום, הקרוייה - לא פלא - "סוף העולם". "השאר כבר עניין לספרים שכבר לא יראו אור", כתב נתן זך, "כי האור כבר כבה זה שנים ורק ים שחור ורותח וגאה, התעבה כמו חמר וגלש".
גם הלחנים משרתים את קונספציית השקיעה הנוגה. חלקם יפים, אחדים נהדרים ממש. ציינתי לעצמי בעיקר את "אם היינו", של אסף אמדורסקי, את "פרימה" שהלחין עומר קליין ואת השיר היפה ביותר באלבום לטעמי, "חיוכה המסויים", שהלחינו אשר ביטנסקי וערן ויץ למילותיו של חיים גורי. שיר שמתחיל בסנדלים תנ"כיות ומסתיים במצעים סתורים ובחיוכה המסויים, שלא יוצא לי מהראש כבר ימים ארוכים.
והכל, כאמור, בתוך מרקחת מוזיקלית אחידה ויפה, מינימליסטית למדי, שמבליטה את הגיטרה הבלוזית הנהדרת של יניב דדון ואת כלי ההקשה של יובל שפריר. גוב עצמו נשמע מצויין, וניכר בו שהוא מרגיש שייך בתוך כל בית ופזמון.
לא צריך כמעט להסביר מדוע. ולמה העיסוק הזה, בתכנים של עצב, געגוע וציפייה לסוף הבלתי נמנע, הולמים את הביוגרפיה שלו, המוכרת כמעט לכל ישראלי. ובכל זאת. הפרידה בטרם עת מאשתו ענת; הגיל המתקדם והבריאות המתערערת; הפרידה מחברים וותיקים; והאהבה החדשה שבטח קראתם עליה בטורי הרכילות. כולם מופיעים פה בבירור, מבלי לנקוב במילה אחת מפורשת.
ועדיין, קשה שלא להרהר מה לאלבום היפה והנוגה הזה, שמתגלגל לו לאט, ועצוב ומורכב אל עבר סופו, ולמציאות הנוכחית של ישראל באוגוסט 2015. סביבה רותחת, מתלהמת, קצרת רוח החוגגת את הרגע. והתשובה היא - שאין לו דבר. לפרקים הוא נשמע כמעט תלוש מסביבתו.
ואולי לא, בעצם. אולי המלנכוליה, ושירי הפרידה, הגעגוע וההשלמה עם הסוף, הם לא רק אישיים. אולי "אם היינו" הוא למעשה אלבום פרידה מתרבות והווייה ישראלית, חלקה אמיתית וחלקה מדומיינת, לא משנה - שכבר אינה עוד. פרידה מארץ שגידי גוב היה אחד מגיבוריה המרכזיים.
עטיפת האלבום, שממנה נעדרת לחלוטין תמונתו של גוב עצמו, מציגה ספק ציור ספק צילום אבסטרקטי בגווני כחול, תכלת ולבן. בצידה הפנימי מוצג תצלום מטושטש במכוון של שדה חיטה מישראל של פעם. הסאבטקסט ברור: ההיה או חלמתי חלום. ולאן נעלמה אותה "ארץ תכלת לבנה", כפי שנקרא השיר הפותח, שכתב והלחין איתי פרל. "עוד מעט תעלה השמש", שר שם גידי גוב, "ובבת אחת כל שירי האמש יתנגנו, ואת לא תוכלי שלא לבכות".
