הדיון לרסן את האינטרנט: לא ריאלי ולא נכון
האינטרנט הוא מראה של פני החברה, לטוב ולרע. השיח האינטרנטי הוא שיקוף של פני החברה הישראלית על קצותיה השונים. הוא מעניק במה שווה לחכם ולטיפש; לעשיר ולעני. זוהי הדמוקרטיה האמיתית
מהפכת האינטרנט, שראשיתה מאמצע שנות ה-90' של המאה הקודמת, שינתה סדרי עולם. יש הסבורים כי השלכותיה של מהפכה זו על אורחות חיינו משולות, ללא פחות מאשר להמצאת הגלגל או לגילוי האש.
אחד ההיבטים המוחשיים והמיידים ביותר של טכנולוגיה זו, היא היכולת - כמעט חסרת התקדים - של הפרט לצרוך מידע ותוכן מבלי להיזקק למתווכים. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, המידע הפך - באמת - להיות נגיש להמונים. ההמונים לא זקוקים עוד לאצטגנינים למיניהם, ליודעי חן, לסופרים, למורים, למקורבים לשררה, לעורך הראשי, לכתב או לשאר בעלי תפקידים, שפעם, מכוח תפקידם, היו מונופול על רכישת מידע ועל הפצתו לציבור.
הדרישה הנשמעת כעת "לרסן" את השיח ברשת וחמור מכך – לאסור על שיח אנונימי, לטעמי היא חסרת בסיס מעשי וגם חסרה כל הצדקה עיונית. הדרישה הזאת עלתה בעקבות מסע ההסתה נגד הנשיא ריבלין והשיח ברשת שהפך להיות אלים יותר ויותר. אין כמעט שום דרך לפקח על שיח זה (בוודאי שלא כלפי משתתפים נבונים שיכולים בקלות יחסית להסוות את זהותם) וגם אין שום סיבה לעשות כן.
האינטרנט הוא מראה של פני החברה, לטוב ולרע. השיח האינטרנטי הוא שיקוף של פני החברה הישראלית על קצותיה השונים. הוא מעניק במה שווה לחכם ולטיפש; לעשיר ולעני; לבוגר התואר האוניברסיטאי ולזה שלא סיים את בית הספר העממי. זוהי הדמוקרטיה האמיתית. היא מאפשר לכולם בסיס שווה לשיח ולחופש דיבור. לעיתים השיח הזה, בוטה, גס, מעליב, מעצבן, חצוף ומקומם. זהו המחיר שאנו כחברה משלמים על העדר התיווך במידע.
הניסיון לאנוס את השיח הזה לתוך תבניות דיבור משול לניסיון להחזיר גז לתוך בקבוק. למעשה, זהו ניסיון בתחפושת של גורמים אינטרסנטיים שונים, לסלק מהמרחב הציבורי את אותם פרטים שעד למהפכת האינטרנט לא היו בו מעולם. נכון, שפתם לעיתים דלה ובוטה, עולם המושגים שלהם עשוי להיות צר ורדוד. הם לעולם לא יקבלו ביטוי בתקשורת הממוסדת, מכתביהם לא יופיעו בפינות עיתונות ודעתם הייתה נמוגה לתוך הריק המשמים של חוסר עניין, אלמלא האינטרנט.
הטרוניה שיש לאותם אלו כלפי אופן השיח החדש, מופנית לגורם הלא נכון. האינטרנט לא אשם בדבר. את כל חטאיה של מערכת החינוך, את אזלת היד שלה, הפערים העצומים שהם מנת חלקה, איכות ההוראה הירודה והצפיפות הבלתי נסבלת בכיתות; את כל אלו לא תפתור צנזורה על השיח. את אלו תפתור רק השקעה מאסיבית של המדינה בחינוך. כל היתר זה פשוט תירוצים.
עורך הדין צפריר הנגבי-שותף במשרד פישר בכר חן