המחנות הנשכחים בקצה המגף: סיפורם האופטימי של ניצולי השואה בדרום איטליה
בניגוד לרוב מחנות העקורים, היהודים שהגיעו אחרי המלחמה למחוז פוליה שוכנו בווילות, רחצו בים ושיחקו כדורגל. שלוש ישראליות שנולדו שם חזרו למקום במסגרת הסרט "אור בקצה המגף". צפו באיטלקים הקשישים שבוכים מהתרגשות כשהם נזכרים בשכניהם היהודים
בניגוד לניצולים שנשארו במרכז אירופה, ולמעשה המשיכו להתגורר במבנים של המחנות הנאציים, מחנות העקורים בקצה איטליה הורכבו לעיתים מווילות מפוארות, במרחק השלכת אבן מחופי ים, כשמסביב אוכלוסייה אוהדת באופן מפתיע. הסיפור של המחנות הללו - טיפה של אופטימיות ותקווה בתוך אוקיינוס של רשע וסבל - מתועד בסרט חדש בשם "אור בקצה המגף" שכתבה וביימה פרופ' יעל קציר.
הסרט - שאותו הפיקה קציר עם גדי קסטל וברונו לנדסברג - מתמקד בסיפוריהם של מחנות עקורים בכמה עיירות בדרום איטליה. הוא מלווה שלוש נשים ישראליות שנולדו אז בבית החולים בעיירה סנטה מריה דה לאוקה, ועלו לישראל עם הוריהן כשהיו תינוקות, ומתעד את מסע חזרתן בעקבות שורשיהן.
בעיקר נסוב הסרט על היחסים יוצאי הדופן בין הפליטים היהודים לבין האיטלקים המקומיים, שזמן לא רב קודם לכן היו בני בריתם של הנאצים. "זה סיפור אנושי ומשפחתי", אומרת בסרט סילביה ג'ודלי, ראש מינהלת התרבות במחוז פוליה. "הרעיון של תקווה שאנחנו משדרים ביומיום הוא הניצחון הסופי על כל סוג של גזענות. זה שיעור גדול שמקורו בפיסת האדמה הזו".
עוגות איטלקיות לשבת
ב-1945 הגיעה המלחמה לקצה אבל הדרך של ניצולי השואה לשיקום הייתה ארוכה. מצבם הגופני היה שביר, בתיהם נהרסו, רכושם נגזל, והם חיפשו בהצלחה מועטה בלבד קרובי משפחה ומכרים ששרדו גם הם. בנוסף הם המשיכו לסבול מאנטישמיות, במיוחד בפולין. כדי לפתור את בעיית הפליטים הקימו בנות הברית מחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. על אדמת איטליה, בשנים 1951-1945, שהו כ-70 אלף פליטים יהודים בכ-35 מחנות עקורים. כ-50 אלף מהם עלו בסופו של דבר לישראל.
קטע מהסרט "אור בקצה המגף":
על פי הסרט, בעוד פליטים יהודים רבים בגרמניה נשארו מוקפים בגדרות תיל ובזיכרונותיהם הקשים, את היהודים בדרום איטליה שיכנו בבתי קיט שהוחרמו על ידי בנות הברית ונמסרו לארגוני הסיוע. הם השתכנו אמנם בצפיפות (על פי אחד מהם, "עשרה בכל חדר ועשרה במסדרון"), אבל גם שיחקו כדורגל והלכו לרחוץ ברצועת החוף היפיפייה.
חלק מהתמונות משם נראות כאילו לקוחות מסרט תדמית של חופשה ולא סרט שמתאר חייהם של ניצולים. היהודים נטמעו בחיי המקומיים, עבדו וסחרו איתם, התאהבו ואף נישאו שם. "האיטלקיות נהגו להביא לנו עוגות לשבת", מספרת אחת הניצולות בסרט. אחר מוסיף שבזמן הבציר, כאות הכרת תודה למקומיים, היהודים התנדבו לסייע להם. כשהמצב הכלכלי החמיר סייעו היהודים למקומיים בלחם שקיבלו מארגוני הסיוע.
שידוכים ואהבות
את תחילת המסע יזמה שונמית (שוני) ליפשיץ, אחת משלוש הנשים המתועדות בסרט. הוריה, ילדיה פולין, הצליחו לברוח ליערות במהלך מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה חזרו לביתם וגילו שנותרו לבד. הם נדדו דרך האלפים לכיוון איטליה במטרה לעלות לישראל, אבל לא קיבלו היתר עלייה והובאו סנטה מריה דה לאוקה, שם נולדה שוני.
"בשנת 2000 ביקרתי את בת דודתי באיטליה וקרובת משפחה סיפרה על נופש שערכה בלאוקה", היא מספרת ל-ynet. "היא ראתה שם כתובות בעברית וגילתה על מחנה העקורים. אחרי כמה שנים נסעתי איתה לשם והוקסמתי מהמקום. התושבים לקחו אותנו לראות היכן חיו היהודים. הם סיפרו לנו על התקופה ההיא בנוסטלגיה. התקבלנו בזרועות פתוחות".
- זה מפתיע, הפאשיזם הרי שיתף פעולה עם היטלר.
"כנראה היה פער ביחס לשלטון בין הדרום לבין שאר איטליה".
הרצוג נולדה בלאוקה ב-1947 ומשפחתה עלתה לישראל בהיותה תינוקת. בדרך הם נשלחו על ידי הבריטים למחנה עקורים בקפריסין. ל-ynet היא סיפרה: "אמי לא דיברה על השואה. כשהתחלתי לראיין אותה היא תיארה את השהות בקפריסין כחוויה קשה. רק כשהיא דיברה על איטליה היו לה סיפורים נחמדים על שידוכים, אהבות, על החיים שם".
לאה כהן מספרת: "פעם מצאתי תמונה של הורי משם כשהם מחייכים ושאלתי אותם איך זה יכול להיות, הרי לפני שנה איבדתם את כל המשפחה, אז ככה מחייכים? הם הסבירו לי על איטליה. התקופה הזו הייתה בשבילם תקופה של החלמה".
מכות על כדורגל
התושבים המבוגרים של מחוז פוליה זוכרים גם היום את העקורים היהודים צועדים בלילות על החוף ושרים יחד "הבאנו שלום עליכם" כדי להעלות את המודעות למאבקם לעלות לישראל. אחד האיטלקים מספר בסרט בדמעות: "בערב הצעירים היו עושים מצעדים לאורך שפת הים ושרים את השירים שלהם. כשאני חושב על זה אני בוכה. זה כל כך מצא חן בעיני".
תושב אחר, פרנצ'סקו סיציאלינו שמו, טוען ש-90-80 אחוז מהאיטלקים עדיין היו פאשיסטים באותה תקופה, אבל איש מהם לא היה נגד יהודים. בסרט מצוין אירוע אחד, בטריקזה הסמוכה, שבו התפתחה קטטה בין מקומיים ליהודים על רקע משחק כדורגל, אולם היא הסתיימה בסולחה וארוחת "שלום".
שלוש גיבורות הסרט נפגשו במהלך ביקורן במקום עם תלמידים בבית הספר המקומי. אלו, מתברר, ביקרו באושוויץ ומכירים היטב את שואת היהודים. אחת התלמידות, אלסנדרה, מספרת להן על הדלקת נר זיכרון במחנה: "בשבילי זה היה רגע. אני חושבת שהאנשים האלו מעולם לא דמיינו שיום אחד יבוא לשם מישהו מסנטה מריה דה לאוקה ויגיד 'אני זוכר אותך ברגע כזה'".
לקראת סיום המסע מתעד הסרט טקס צנוע שערכו האיטלקים בלאוקה לליפשיץ, הרצוג וכהן. הן עצמן העניקו אקורדיון ושמלת כלה מישראל לשימוש המוזיאון המקומי, כהכרת תודה לשמלות כלה שנתנו המקומיות ליהודיות שהתחתנו בזמן שהותן במחנה.
"רצינו לספר את הסיפור של מחנות העקורים בדרום איטליה ולהראות איך ניצולי השואה התחילו מהם חיים חדשים", מסכמת הבמאית קציר. "רובם רצו לעלות לישראל, אבל מיהרו להקים משפחות מתוך רצון להמשיך בחייהם. בקצה המגף התושבים קיבלו יחס חם, מה שהיה שונה מאד מהארצות מהן הגיעו. באיזשהו אופן הם החזירו להם אמונה בבני אדם. רצינו להראות שדור הילדים שנולד שם חוזר למקום להגיד לאיטלקים תודה".
הסרט יוקרן בסינמטק בתל אביב בשלוש הקרנות: ב-25 ,26 ו-27 בספטמבר
לפנייה לכתב/ת 
