התשוקה להסתגר - השיח החיסוני-רפואי שולט
בישראל יש אתוס המעודד כל קבוצה "לחסן" את ילדיה לא רק מנגיפים וזיהומים ביולוגיים, אלא גם חברתיים-תרבותיים, גדושת חרדה מ-"האחר" ומלאת תשוקה להתבודד ולהסתגר
ההתנגדות העזה לשילובם של תומכת סרבנות או פעיל נגד הכיבוש בבתי ספר הנה עדות נוספת למגמת ההיבדלות ההולכת ומתהווה בחברה הישראלית. רבים מלמדים בשנים האחרונות על כך שיותר ויותר קבוצות נכנסות ל-"מרכז" הישראלי ומזכירים את החרדים המשתלבים אט אט בזירה האקדמית והצבאית, את הדתיים-לאומיים שכבר הפכו בני בית במגרש הצבאי, מנופפים בשלל יוזמות תרבותיות של שיח חילוני-דתי, יהודי-ערבי וכדומה.
עוד דעות ב-ynet:
חזות לימודי המתמטיקה וחזיון העתיד
למה החינוך החקלאי חשוב בימינו?
גל הירש - האדם הנכון במקום הנכון
אך יוזמות והתפתחויות אלו אינן כור היתוך. השתייכותם של חרדים וחילונים לאותו זירה - תהיה הצבאית או האקדמית - כלל אינה מתכון להיתוך תרבותי הדדי. באותו אופן ישראל, מרגע היווסדה, הייתה אמורה לפתוח תהליכי היחשפות, קרבה והשתלבות בין העולם היהודי לערבי, שהרי היא הפכה לחלק מהמזרח התיכון. בפועל קרה ההיפך. מה שנראה בשנים האחרונות כהשתלבות, היתוך ורב תרבותיות, הנו למעשה מיסוד של בדלנות, מגזריות ועיסוק מעמיק ואובססיבי בסוגיות של גבולות: מי לנו? מי לצרינו?
ודווקא משום שיכולת ההפרדה הגיאוגרפית הולכת ונעלמת, ושהיכולת של אוכלוסיות לתקצב את בניהן מבלי לשלחן למרחבים "האחרים" (צבא, תעסוקה, השכלה גבוהה) אינה קיימת עוד - הרי שהקבוצות השונות רק מחריפות את תביעתן למסד הסדרים, חיסונים, ובידולים עזים מאי פעם. כל אלה גורמים לכל קבוצה וקבוצה לעסוק באופן אובססיבי בשאלת "טוהר המחנה" ו-"חיסון" ילדיה מפני מי שחלילה עלול לזהמו. ההבנה כי מגרשים מסוימים – כמו מערכת החינוך - נועדו דווקא להרחבת אופקים, היחשפות בפני תפיסות רבות, הטמעת פלורליזם ואינטלקטואליזם - נדחית לטובת יצירת חומות בצורות מפני "האויבים מבית" שיש להרחיק תוך הגדרת הצורך להתחסן מפניהם במונחים מעולם הבריאות.
גברים חרדים יגיעו לאקדמיה או לבקו"ם רק לאחר שיובטח להם שבאותו יום המרחב יטוהר מנוכחות נשים; ציונים-דתיים יגיעו ליחידות מעורבות חמושים באידיאולוגיה של מלחמת תרבות שעליהם לחולל, נתמכים במוסדות (ישיבות הסדר, מכינות) המפקחים על גבולות היטמעותם; בחברה הדתית יש השוקלים ברצינות 'טיפולי המרה' להומואים ולסביות, במקביל לטקסטים דומינאנטיים הרואים בעולם החילוני כזה שהגיע לחולי בשל שהרעיל עצמו ברכיבי הגלובליזציה, הליברליזם והפמיניזם.
מי שלא זיהה את מחלות הכיבוש המרעיל אותנו מבפנים הורחק מזה שנים מעצרת הזיכרון ליצחק רבין ולאחרונה מעצרות ההזדהות עם הקהילה הגאה לאחר הרצח במצעד הגאווה בירושלים. זאת בעידוד כמה מבכירי סופרי ישראל שהבהירו שהמתנחלים הם המחלה ולכן לא יכולים להיות חלק מהתרופה, וכי יש להתייחס למפעלם ההתיישבותי כאל גידול ממאיר שעדיף לכרות טרם ירעיל את הגוף. גם שרת התרבות הגדירה את העובדים הזרים בדרום תל אביב במונחים של מחלקה למחלות זיהומיות.
נכון, חלק מההתרחשויות מתקיימות במערכת החינוך הממלכתית. אך נגיד ושר החינוך יוציא חוזר מנכ"ל שיחייב את כל מורי ישראל, בשבוע הראשון ללימודים, ללמד פרק בהלכות סבלנות וסובלנות. על חשיבות שמיעת האחר, על הבנת תופעת הסרבנות הצבאית שלהזכיר - הוא עצמו הצהיר ערב בחירות 2013 שאם היה מתבקש לפנות התנחלות – היה הופך שותף לה, על הזכות למשפחה באשר היא משפחה, כל אחד ואחת לפי נטיותיו ונטיותיה המגדריות - מה הדבר יועיל? הרי החל
מן השנה הקודמת יותר מ-50% אחוז מילדי ישראל מצויים במערכות חינוך חוץ-ממלכתיות, אינם חשופים לתכניות הליבה - על כל המשמעויות ארוכות הטווח בהקשר האידיאולוגי, התעסוקתי והאזרחי. וכל זאת במימונם של כלל אזרחי ישראל.
על כן אין לתהות על הסערה שבבתי הספר המעוניינים לדחות את תומכת הסרבנים או את פעיל השמאל. מדובר במי שמיישמים את האתוס הרפואי-אזרחי הישראלי המובהק של ימים אלו שמקורו בראשית ההפרדה בין זרמי חינוך שונים המעניקים תוקף חוקי לכך שילד ערבי יופרד מיהודי, חילוני מדתי ומחרדי והילך. זהו אתוס המעודד כל קבוצה 'לחסן' את ילדיה לא רק מנגיפים וזיהומים ביולוגיים אלא גם חברתיים-תרבותיים, גדושת חרדה מ-"האחר" ומלאת תשוקה להתבודד ולהסתגר.
פרופ' אודי לבל, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באויברסיטת אריאל, עוסק בפסיכולוגיה וסוציולוגיה פוליטית
לפנייה לכתב/ת 
