סאגת רנדל: בשביל מה זה היה טוב?
מכבי ת"א לא רצתה שבראיין רנדל ילך. בראיין רנדל רצה להישאר. אז למה הם נפרדו? אלוהים יודע. עכשיו הוא חוזר אליה שוב במהלך שנראה כמו פשרה, אבל יכול להיות החשוב ביותר שקרה לגיא גודס בקיץ האחרון
כמו שהיא לא תמיד יודעת להיפרד, אלופת ישראל לשעבר הראתה שלמרות הכוונה הטובה, היא גם לא בהכרח יודעת איך לשדך את עצמה מחדש לחתן שהחליטה רק לא מזמן שהיא לא רוצה.
הציוות המחודש הזה אולי מתבקש, אבל עדיין מעלה ריחות מוזרים ונושא עמו טעם לוואי. הם יחד כי הם אוהבים אחד את השני, אולי, אבל בעיקר כי הם צריכים אחד את השני. מכבי ת"א צריכה את רנדל כמו שרנדל צריך את מכבי ת"א, והספיק להם חודש אחד לחוד כדי להבין שהם לא יכולים להתגבר על הפרידה.
הפרידה הזאת הייתה מיותרת מלכתחילה, ומה שמצחיק הוא ששני הצדדים הבינו את הטעות בזמן שעשו אותה. גיא גודס אף פעם לא רצה לוותר עליו, וגם שמעון מזרחי לא. רנדל רצה להמשיך לשחק במכבי ת"א, אך ראה איך מובילים אותו לכיוון הדלת, בלע את הרוק מהעלבון ועלה על מטוס לרוסיה בחוסר חשק עם ארשת הפנים הקפואה.
ובדיוק ברגע שצריך להחליט אם שומרים על שחקן מועיל (שהיה מנקודות האור בעונה החשוכה האחרונה שעברה על ההיכל) בשביל ההמשכיות או מוותרים עליו בשביל לשמור עוד קצת מזומנים קרוב לחזה, קרה לאותה מכבי ת"א מה שקורה לה בלא מעט קייצים. היא התבלבלה. מרוב פרמארים ורוצ'סטים (החמאה) היא שכחה מרנדל (הלחם). אז בשנייה אחת של חוסר פוקוס ומתוקף הרצון התמידי לחסוך כמה שיותר היא שיחררה אותו לדרכה, ונשכה שפתיים כשהוא הלך לחתום בקובאן.
קאמבק שמריח רע - ויכול להיות בינגו
בשלב הזה, כמו שקורה וקרה למכבי ת"א כל כך הרבה פעמים על המגרש, גלגל המזל נכנס לפעולה. קובאן לא התלהבה מהסחורה החדשה, רקחה לו בעיה מסתורית שלא קיימת (כנראה) והזמינה לו מונית כדי שתיקח אותו לטרמינל. משם זה היה רק עניין של זמן עד שמכבי תניח את ידיה על הנכס מחדש. הנכס הזה אולי פציע, ויש הטוענים שיש לו בעיות בלב, והוא לא קולע באחוזים גבוהים מחצי מרחק וגם לא משלוש (לפחות כשהיריבה היא לא אלבה ברלין), אבל בעונה האחרונה הוא עדיין היה נכס. אי אפשר לבטל את חלקו באיבוד האליפות של מכבי או במסכת הכישלונות שעברה עליה; קשה להאשים אותו בכך שלידו שיחקו בכל אותו זמן גם ג'ייק כהן ומרקז היינס.
המקריות הזאת, שבה נרקם ההסכם המחודש בין רנדל למכבי ת"א, לא תקדימית ולא מפתיעה. היא נוכחת בהיסטוריה של מכבי ת"א, מרחפת מעליה ומעצבת את גורלה שנה אחר שנה.
בקיץ 2011 היה אמור להגיע להיכל רכז בשם מייקיל טורנס. פחות מחודשיים לפני תחילת האימונים, במהלך אימון שגרתי ביום שישי ערב, הוא חטף התקף לב והתמוטט. לחלופה המהירה קראו ג'רמי פארגו, שהובא בחטף אחרי שזכה באליפות עם גלבוע/גליל ונחשב בזמנו לברירת מחדל. לא היה שחקן אחר פנוי בעמדה הזאת, בנקודת הזמן ההיא. זה נגמר בסיפור אהבה עם סוף טוב: העפלה לגמר הפיינל-פור בברצלונה וזכייה בדאבל הישראלי, בסיומה של אחת מהעונות המאלפות של מכבי בעשור האחרון. מהאירוע הכי נוראי שיכול לקרות לקבוצה בתחילת העונה מכבי עשתה נס. מהברוך היא התעשתה מהר, ובסוף גם הלכה הכי רחוק שאפשר. כי זאת מכבי.
בהקשר לכל קבוצה אחרת ניתן היה לומר בביטחון ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהסכם שנולד מתוך אילוץ. אבל כשמדובר במכבי ת"א הרבה יותר נכון להניח שהקאמבק של רנדל לישראל, במיוחד לנוכח הדיווחים המעורפלים סביב הכושר הלקוי של ויטור פבראני, יכול להוליד עתיד משמח. בסוף אנחנו עשויים לגלות בעוד כמה חודשים שעם כל הכבוד לשחקן ה-NBA שחוזר לבקר, אותו רנדל הוא בעצם הרכש הכי חשוב שמכבי ת"א עשתה הקיץ.
לפנייה לכתב/ת 
