למה במכבי ת"א כן ובנבחרת ישראל לא?
שישה שחקני הרכב של אלי גוטמן מגיעים מהטרבליסטית, שהרשימה בעלייה לליגת האלופות. אז מדוע התלכיד הצהוב לא מספק את הסחורה כשהוא לובש כחול-לבן?
כלל לא פשוט לעבור שלושה סיבובי מוקדמות, בשניים מהם מכבי כלל לא הייתה מדורגת. נוסף על כך, בסיבוב הפלייאוף, מזכ"ל אופ"א, ג'יאני אינפנטינו, שלף את הסיוט הכי גדול של האוהדים בצהוב - האלופה השווייצרית, באזל. אחרי כל זה ועם הרבה אופי, מחויבות, קצת מזל ובעיקר ערן זהבי אחד, סלבישה יוקאנוביץ' והשחקנים שלו חגגו עד אמצע הלילה. ומיץ' גולדהאר חגג כל הדרך לבנק.
המשפט המפורסם של יו"ר ההתאחדות לשעבר, אבי לוזון על הליגה השישית באירופה, כנראה מעולם לא התקרב למציאות. ובכל זאת, אין ספק שהעבודה השקטה שעושים אצל הצהובים, אולי מרחיקה אותה משאר קבוצות ליגת העל, אבל מקרבת אותה לרמות הגבוהות ביותר ולשאיפות (גם אם מוגזמות ולא ריאליסטיות) של אבי לוזון.
ברור שאפשר לומר שזו בעיה של מאמן. הכי קל להאשים אדם ספציפי בכשלונות, ואלי גוטמן הוא האיש שמנווט את הספינה בכחול-לבן. גם לפני הניצחון על בוסניה, עלו הטענות על הזימונים התמוהים, בלשון המעטה של גוטמן (איתי שכטר, אייל משומר או גילי ורמוט למשל), אבל לאף אחד אין טענות כשהתוצאות מגיעות.
השאלות עולות כשגארת' בייל וארון ראמזי מבטלים את הגנת הנבחרת וכשערן זהבי פתאום נעלם לחלוטין ובכלל לא נוגע בכדור. "למה שמת אותו בהרכב?", "למה לא זימנת אותו?", "הוא מקבל דקות רק כי הוא שחקן שלך" ועוד שלל ביקורות.
אז כן, יכול מאוד להיות שהשיטה בה המאמן הלאומי מרכיב את שחקני מכבי בהרכב מעט שונה מזו של יוקאנוביץ' ואולי זהבי לא בדיוק רגיל לעמדה בה הוא מוצב בנבחרת. ולמרות כל התירוצים, כשב-11 של גוטמן עולים לפחות 5 שחקנים של האלופה (עומרי בן הרוש/אבי ריקן, איתן טיבי, טל בן חיים הבלם, ערן זהבי וטל בן חיים החלוץ), ו-3 נוספים נמצאים בסגל הנוכחי (אלי דסה, גילי ורמוט ובן הרוש/ריקן), קשה להבין איך התלכיד הצהוב לא מספק את הסחורה גם כשהוא לובש כחול-לבן.
נתחיל עם ערן זהבי. מתחילת העונה הוא כבש 13 שערים ב-10 משחקים במדי מכבי, 35 בעונה שעברה, 34 לפני שנתיים ו-8 נוספים בחצי העונה הראשונה שלו בקבוצה. בסך הכל 90 שערים ב-122 הופעות מאז ינואר 2013. המאזן בנבחרת? חושך מוחלט. 26 הופעות ו-3 שערים לרפואה. אחד מהם היה בהפסד 3:1 לרוסיה לפני שנתיים עמוק בתוך תוספת הזמן, אחד במשחק ידידות מול הונדורס והשלישי בניצחון הענק על בוסניה, שנתן לנו את האמונה (המופרכת לחלוטין) שהפעם זה יהיה שונה.
למעשה, רק לשער אחד שכבש זהבי במדי הנבחרת באמת הייתה משמעות, בניגוד ליכולת שלו במכבי לכבוש את כל השערים החשובים, להיות תמיד בזמן הנכון ובמקום הנכון ולעשות את ההבדל בין עוד שלב בתים בליגה האירופית או עוד אליפות מקומית לבין הבמה המרכזית - ליגת האלופות.
רק השבוע גוטמן אמר: "ערן זהבי יטביע את חותמו על הקמפיין הנוכחי". הוא לא יעשה זאת אם יכבוש צמד מול אנדורה או שער חסר משמעות בהפסד 2:1 לוויילס. השינוי צריך להגיע קודם כל ממנו ובמעמדים החשובים. זהבי חייב להפוך את ההצהרה של גוטמן למציאות, בדיוק כמו שהוא עושה בכל משחק במדים הצהובים.
הצוות המסייע שלו בנבחרת לא נופל ואף בעמדות מסוימות עולה על זה שנמצא במכבי ת"א (אם זה תומר חמד או מואנס דאבור שיעלו במקום בן-בסט או ביברס נאתכו, וניר ביטון במקום איגיבור ומיטרוביץ'). רק להזכיר, במפגש בבלומפילד מול באזל, שהסתיים בתיקו 1:1 ובעצם נתן את האות לחגיגות, שיחקו שמונה שחקנים ישראלים בהרכב האלופה. כולם אגב, מלבד יובל שפונגין וגל אלברמן (שהספיק להודיע על פרישה מהנבחרת), נמצאים בסגל הלאומי.
אם בחוליית ההתקפה והקישור של הנבחרת יש רק שני שחקנים בטוחים, בהגנה הסיפור שונה לחלוטין. כנראה שלא היה מאושר מאלי גוטמן כשטל בן חיים חזר למועדון בו גדל אחרי 11 שנים באירופה. ביחד עם טיבי, השניים הם עמודי התווך של החולייה האחורית בכחול-לבן. הפציעה של רמי גרשון והניתוח שייאלץ לעבור בעקבותיה, פתחו את הדלת גם לבן הרוש ולמרות ההתעקשות הלא מוסברת על אייל משומר, אולי עכשיו, כשהמגן הימני כלל לא מקבל דקות במכבי חיפה, ירכיב גוטמן את הרכש מבית"ר ירושלים, אלי דסה.
אם כך תראה ההגנה של מכבי ת"א, כלומר של הנבחרת, התיאום בין השחקנים אמור להיות מושלם. לא יתקבלו שום תירוצים ואולי סוף סוף נראה קצת פחות טעויות וקצת יותר תוצאות. ובכל זאת, לא כדאי לבנות על הסיטואציה שטיבי ישתק את בייל ויעלים אותו לחלוטין, או שבן חיים יעלה לכדור קרן בדקה ה-78 וינגח פנימה את ה-0:2 בקארדיף. בשביל להבין למה, כדאי להסתכל קצת אחורה.
0:3 על יונייטד, 1:1 מול קפריסין
בעונת 2002/03 מכבי חיפה עשתה היסטוריה כשהפכה לקבוצה הישראלית הראשונה אי פעם שרושמת הופעה בשלב הבתים של ליגת האלופות. המאמן דאז, יצחק שום, החזיק בסגל מרשים שכלל את ג'ובאני רוסו, ננאד פראליה, ריימונדס ז'וטאוטאס וכמובן איגביני יעקובו, אבל גם קאדר ישראלי שלמעשה היה השלד של הנבחרת הלאומית. דודו אוואט עמד בין הקורות, אלון חרזי, אריק בנאדו ואדורם קייסי היו בהגנה וגם וואליד באדיר ומיכאל זנדברג, שהיו באנקרים ב-11 של המאמן הלאומי, אברהם גרנט.
בזמן שהאוהדים הירוקים ראו את חיפה מדהימה את מנצ'סטר יונייטד ואולימפיאקוס באצטדיון ה-GSP הזכור לטובה והייתה רחוקה פנדל מוחמץ של אבישי ז'אנו (מול באייר לברקוזן, שעונה לפני כן סיימה כסגנית אלופת אירופה), מהעפלה סנסציונית לשמינית הגמר, הנבחרת הלאומית חרקה עם תוצאות תיקו מול קפריסין (1:1) ואפילו מלטה (2:2) ולא הצליחה למצוא את השער במשחק החשוב ביותר של הקמפיין, מול סלובניה, שהסתיים בתיקו 0:0 מרגיז.
למרבה ההפתעה (או אולי לא), בעונות האחרות בהן הגיעו קבוצות ישראליות לשלב הבתים של ליגת האלופות והצליחו באופן יחסי (מכבי ת"א ב-04/05 והפועל ת"א ב-10/11), שלד הנבחרת דווקא נבנה רובו ככולו על ליגיונרים וגם אז לא סיפק את הסחורה.
האמת היא שאין מתכון מדויק להצלחה. יכול מאוד להיות שביום ראשון בערב שוב נתפוס את הראש ונאמר לעצמנו ש"זה היה כל כך קרוב" ו"היינו צריכים לעשות יותר", אבל אם אי פעם הייתה לנו הזדמנות אמיתית להפוך חלומות למציאות, זה עכשיו. מכבי "זהבי" ת"א ושות' צריכים להביא את ההצלחה של המועדון שמתבסס על הישראלים הטובים ביותר אל הנבחרת, שמורכבת מהישראלים הטובים ביותר.
לפנייה לכתב/ת 
