"בכל מקום שהוא לא ישראל, אהיה זרה"

אחרי יותר מעשור בפרנקפורט חוזרת הרקדנית והכוריאוגרפית מאי זרחי ליצור בישראל. בסוף השבוע הקרוב תעלה בבכורה את "כן", דואט אינטימי שיצרה בשיתוף עם אמנית הקול והמוזיקאית מיכל אופנהיים. את העבודה החדשה שמתקיימת בפרוזדור, מרחב מעבר, כניסה לקפיטריה שהיא חלל לא חלל באגף החדש של מוזיאון תל אביב, תחשוף בסוף השבוע בפסטיבל צוללן. בעבודה של זרחי, כמו בפסטיבל בו תוצג, יש פתיחת שיח מחולי חדש והרהור על ההגדרות הרווחות של מרכז ושוליים. גבולות היצירה מטושטשים. מי מוביל - הקול או התנועה? מי מובל – התנועה או הקול? תנועה, פיסול בגוף, אמנות מיצג וקול - הכל מתמזג ומשתרג, נשזר והופך למשהו חדש, אחר.

אחת מתמזגת בשנייה(צילום: תמי פורת )

לקח זמן לעבודה "לרקום גוף" כשבחודשים האחרונים אספו השתיים אוצר מילים ורגעים משותפים בתהליך יצירה אינטנסיבי. "זה מפגש של שני עולמות, קולי-מוזיקלי ועולם של גוף ותנועה, כשהכוונה היתה לחוות את העולם המוכר דרך המדיום האחר. ללמוד אחת מהשנייה", אומרת זרחי. "ההתמזגות נוצרת דרך שיח, קשב, שימוש בשפה האחרת כדי לאפשר התמזגות, לעתים להיעלם זו בזו ולעתים לייצר משהו שלישי שהוא לא אף אחת מאתנו. התמזגות זמנית".

המפגש בין השתיים היה מקרי. זרחי הגיעה לפסטיבל במרכז כלים בבת ים שבו הופיעה אופנהיים עם "מעגל הסירנות", הרכב אקפלה נשי. "הן שרו מוזיקה קדושה אקספרימנטאלית שריגשה אותי מאוד. זה היה כבר אחרי שכתבתי את הקונספט ליצירה חדשה שהיה לי ברור שאני לא רוצה לעשות לבד".

"בואו נעצור שנייה ונקשיב. נשוחח. נייצר מקום לעדינות וכנות"(צילום: תמי פורת )

אחרי שביררה מי עומד מאחורי ההרכב, פנתה לאופנהיים וקבעה פגישה. "הרגשתי שאנחנו מתעניינות בנושאים דומים מזוויות כניסה שונות דרך מדיומים אחרים. באופן מאוד לא אופייני לי הזמנתי את מיכל להיכנס איתי לסטודיו ותוך חצי שעה בערך הבנו שיש חיבור חזק מאוד בין שתינו ושאנחנו רוצות לעבוד ביחד".

לא אופייני לך להזמין אנשים לעבודה בסטודיו?

"לא אופייני לי לעבוד עם אנשים שאני לא מכירה באופן אישי וזמן מה. זה יוצא דופן. אבל התהליך שעברנו הוכיח לשתינו בכל פעם מחדש שתחושת הבטן הראשונית היתה נכונה. שנקודות ההשקה והחיבור בינינו אכן קיימות".

העבודה תוצג בחלל ביניים, מקום שהוא בין לבין, למה דווקא שם?

"מתוך רצון לממש אפשרות קיום של אי באמצע בלגן, באמצע מקום שנראה הכי לא קשור לשקט. אני אומרת בואו נעצור שנייה ונייצר לנו מקום להקשבה, לשיחה פוטנציאלית, מקום לעדינות ולכנות. החלל הזה, שבין אולם אסיה והגלריה, הוא קפיטריה שלא ממש מצליחה לייצר תחושה של פסק זמן. מעבר לכך יורדים אליה בדרגנועי ענק שזה ההיפך מהעלייה לבמת התיאטרון, הבמה שבאופן מסורתי מתנשאת מעל למקום ישיבתו של הקהל. זה עניין אותי. טרנספורמציה היא קו שעובר לכל אורכה של העבודה מבחינת חומרים תנועתיים וקוליים ולכן האפשרות לעשות טרנספורמציה לחלל הקפיטריה, האפשרות להפוך את המקום הזה לאי של התאספות, מאוד מדברת אליי".

קרבה שמייצרת תחושה ממשית של הגוף והאנושיות שלנו(צילום: תמי פורת )

קהל הצופים יבנה בעצמו את המרחב סביב השתיים. כסאות הקפטריה יסמנו את החלל החדש. "הכוונה היא לייצר קרבה כדי שתהיה לקהל תחושה ממשית של הגוף והאנושיות שלנו.אני חושבת שברגע שאנחנו לא מרגישים את משקלו ואנושיותו של "האחר", האדם שמולנו, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות אלימים, אגרסיביים או פשוט לא רגישים. עם כל האמצעים הטכנולוגיים שמקיפים אותנו והתקשורת שמנותקת מנוכחות פיזית, תחושת משקל הגוף זה משהו שהולך ונעלם. מעבר לזה אני מוצאת שהרבה פעמים רקדנים עסוקים בלהציג, באופן לא מודע אולי, גוף אחר מהגוף האמיתי שלהם. אני מתכוונת לסגנון, הבעות, טכניקה שלפעמים מסווים את הגוף ומסתירים את האדם שמתחת לכל אלה. פה רציתי להראות את הגופים שלנו כפי שהם. זה אנחנו. באותו האופן הקרבה הזו מאפשרת לנו לראות כל צופה בגופו/ה כמות שהוא/היא".

זו הפעם השנייה שיצירה של זרחי מוצגת במוזיאון. קדמה לה "הקו האדום", שיצרה במשותף עם פבריס מצליח ויאניס מנדפוניס, שהכירה במהלך עבודתה עם הכוריאוגרף בילי פורסיית. על אף שמדובר בשתי עבודות שונות בתכלית, הקו המחבר הוא דיאלוג בין אמנויות שונות, חיפוש אחרי הקשר רחב וחקירה. "אני חושבת שאף פעם לא הייתי 'כבולה' בכבלי המדיום המחולי-פיזי בלבד. אני לא מרגישה שיש באמת הפרדה בין תחומים. זה נשמע אולי פשטני, אבל במהות הכל קשור. אולם התיאטרון הפך למקום בעייתי ליוצרי אמנות ניסיונית שאליה אני משתייכת. היום כמעט בלתי אפשרי מבחינה תקציבית לעבוד בחלל התיאטרון עד למופע. זה יוצר תופעה מוזרה של Copy Paste - העבודה שעשית בסטודיו מודבקת לחלל התיאטרוני מבלי שיש לה את הזמן להתרגל, לגדול ולהתפתח בתוכו. זה עושה לי אלרגיה. מבחינה לוגיסטית כמובן שהיה הרבה יותר פשוט לעבוד במוזיאון מאשר בתיאטרון ובסופו של דבר, הדברים התמזגו והעבודה צמחה לתוך החלל המוזיאלי הספציפי שבו אנחנו עובדות".

קרבה לקהל באמצעות מה שמכונה "שבירת הקיר הרביעי" ויצירת חלל אינטימי מרתקת ומפחידה אותה. "אין דבר יפה יותר מלהתקרב אל האדם דרך הפרט שהוא ולזכות להתבונן בו בפרטניותו. להיכנס לחלל עבודה בין אם מדובר ברקדן, מוזיקאי או צייר, זה משהו שמקרב להוויה של האמנות שלו בעיניי, כך שהקרבה הזו היא גם הזמנה להיכנס לחלל העבודה המטפורי שלנו. קרבה מפחידה אותי ובו זמנית מרגשת ומפעילה אותי. החוויה שחוויתי כששמעתי את מיכל עם מעגל הסירנות היתה כל כך אפקטיבית, בין השאר בזכות הקרבה הזאת – הפשטות של שיתוף בחלל, הכרה בזה שאנחנו נמצאים באותו המקום".

יש פה אמנית קול שרוקדת ורקדנית ששרה. קווים, מבחינתך, נועדו לחצייה

"כנראה שכן. זה יותר להדליק פנס על הקווים הבלתי נראים שמצוירים סביב כולנו כל הזמן ואנחנו לא שואלים לגביהם שאלות. אנחנו לוקחים כמובן מאליו כל מיני דברים שהם בסופו של דבר קונסטרוקציות חברתיות, היסטוריות, לאומיות וכולי. המטרה היא לא לטשטש גבולות – אני לא זמרת ומיכל לא רקדנית. ההיררכיה בינינו ברורה, אבל דווקא דרכה אנחנו יכולות למצוא חופש ומקום לסקרנות ולהתלהב מהדשא של השכנה. יש לנו נטייה להישאר בתפקיד המיועד לנו ובהגדרות ברורות. בעיניי יש משהו מביך בהתייחסות שלא סודקת את החזית של התפקיד ומגיעה לבן אדם עצמו".

זו טריטוריה חדשה בשבילך - גם השירה וגם העבודה עם גוף שאינו מתורגל במחול

זה מרתק. אני מתה על זה שדרך העיניים של מיכל דברים שנראו לי מובנים מאליהם ושאני מתייחסת אליהם כאל חימום בלבד, מקבלים משמעות אחרת. מזה שנים אני נמשכת לעולם של הקול. גם העבודה האחרונה שלי, "1325", עסקה הרבה מאד בקול אבל לא היו בידיי את הכלים שיש לי כעת. אני מרגישה שאנחנו רוכשות ומפתחות ביחד כלים ומיומנויות שמאפשרים לנו להיות בחלל הזה שבין מוזיקה למחול, מקום ספציפי שחוגג את העושר שנוצר מהמפגש ויוצר שפה משלו".

את חיה ועובדת שנים בחו"ל עם יוצרים ענקיים כמו פורסיית ולה רואה וכיוצרת עצמאית, והנה עושה הרושם שאת חוזרת. למה?

"כי הבנתי שלא משנה כמה זמן אחיה 'שם', בכל מקום שהוא לא כאן, אהיה זרה. אין עם זה בעיה, אבל בגלל שעזבתי את הארץ בגיל צעיר, לא הייתי משוכנעת שכך באמת אני רוצה לחיות, כלומר כזרה. הייתי רוצה שאיפה שלא אבחר לחיות, זו תהיה בחירה מודעת שלי כאדם בוגר. היה לי חשוב לחזור לכאן בדצמבר האחרון ולברר מה יכולים להיות חיי כאדם בוגר בישראל. אני מקפצת בין שני המקומות – ישראל וגרמניה. יש לי רשת קשרים מקצועיים וחברתיים חזקים מאוד בגרמניה, אבל גם כאן קורה משהו חדש שמרגש אותי. אני חושבת שבתחום שלי כולם בתנועה, בכל מיני רמות, והחיים במקומות שונים הם חלק מהתנועה הזו.

חוץ מזה, אלו החודשים הראשונים שאני יוצרת עבודה בשפת האם שלי וזו חוויה חדשה. הדקויות שאליהן אני יכולה להגיע, עצם זה שאני מביעה את עצמי בשפה שלי ושכל הקונטקסט סביב העבודה הוא כאן ובעברית, משנה את האישיות של העבודה".

אפשר לעבוד עם יוצרים כמו פורסיית ולה רואה מבלי שאיכשהו הם יזלגו לתוך המחשבה, ההוויה והיצירה שלך?

"שניהם מאד משמעותיים באופן החשיבה והעבודה שלי. לא רק הם. יש עוד אחרים ואחרות. הם היו והינם המורים שלי ובשניהם, מבחינתי, מה שמשמעותי באמת הוא אופן החשיבה שלהם ויצירת קונטקסט רחב למדיום מעבר לצורניות שבאה לידי ביטוי בעבודות שלהם".

כשיותר ויותר יוצרים ישראלים עוזבים לאירופה את עושה את הדרך ההפוכה. את חושבת להשתקע

"אני לא יודעת. זו אופציה שתמיד קיימת. יש נטייה בארץ להגיד כמה קשה. זה לא שזה לא נכון, אבל בכל מקום יש קשה מסוג אחר. ובסופו של דבר את חיה את החיים שאת חיה וזה לא עומד ביחס לחיים אחרים אלא לעצמך. בסופו של דבר אנחנו לוקחים את עצמנו לכל מקום. השאלה היא מה היתרון והאם החסרונות גובים מחיר כבד מדי או לא".