הדו־פרצופיות של אלברמן / פלג בחמישי
הקשר נטש את הנבחרת "כדי לפנות במה לצעירים". במכבי ת"א הוא לא יוותר על מקומו לטובת הדור הבא, בטח לא בצ'מפיונס
המשתמט
מבוגר לנבחרת, צעיר במכבי
"לאור הפציעה הממושכת לא אוכל להמשיך בשתי המסגרות. זה הזמן לתת לשחקנים צעירים יותר להוביל" (יניב קטן מודיע על פרישה מהנבחרת, מאי 2010).
"בחרתי להקדיש את הפרק הנוכחי בקריירה למכבי ת"א, ולפנות את הבמה בנבחרת לטובת הדור הצעיר יותר" (גל אלברמן, אוגוסט 2015).
נבחרת היא לא צבא. מי שלא מעוניין להיות בה, ממש לא חייב. בדרך כלל דווקא רוצים להשתייך אליה כמקפצה לקריירה בינלאומית, אבל גם משום שייצוג לאומי מבטא פטריוטיות המעניקה לשליח האומה לא מעט כבוד. כשמישהו מוותר על כל אלה, הסיבה ברורה: פשוט כבר לא כדאי לו. זכותו כמובן, רק שלא יספר לנו שהדבר נעשה מתוך התחשבות בדור הבא. במיוחד כשאתה צעיר בן 32.
להגנתו של קטן, שהמשיך לשחק במכבי חיפה אך נזהר מפציעות בנבחרת, אפשר לומר שהוא באמת סבל מפציעה כרונית בגב. אלברמן, השבח לאל, בריא ובכושר טוב. צ'אבי, שמבוגר ממנו ביותר משלוש שנים, יכול היה לשחק בכל המסגרות ולא ביקש פטור גם כשנשלח לספסל. אלברמן קשישא כורע תחת העומס.
אז לנבחרת, שם הוא בדרך כלל שחקן ספסל, כבר לא בא לו לתרום. בטח לא כשהיא מקרטעת בטורניר מוקדמות. אילו הייתה מעפילה ליורו או למונדיאל, נראה לכם שהג'נטלמן השרמנטי היה מוותר על מקומו לטובת הצעירים? בקבוצה, לעומת זאת, רק זה חסר לו עכשיו, שייפצע ויפסיד את חוויית הצ'מפיונס. שם הוא לא מפרגן עד כדי כך לדור העתיד.
בקיצור, הבנאדם השתמט, מה שלא הפריע לכמה חנפנים בתקשורת להחמיא לו על הצעד האצילי. גם לא העובדה שאלברמן הכריז שלשום בלי בושה ש"טובת הנבחרת מעל לכל". למפגן הצביעות הצטרף אלי גוטמן. "גל הודיע לי שהחליט לפרוש מהנבחרת ולפנות את הבמה לדור הצעיר", סיפר הפטריוט הלאומי. "נהניתי לשוחח איתו, כן ירבו שחקנים כמוהו בכדורגל הישראלי".
מעניין, כי באחת משיחות המוטיבציה הפומפוזיות של בנימין זאב גוטמן, הוא אמר לשחקניו: "גם אנשים שלוקחים אליפויות צריכים לחשוב על הדבר הבא, להיות כל הזמן רעבים ולרצות עוד דברים". בהזדמנות אחרת גוטמן התחפש לסר ווינסטון צ'רצ'יל ודרש מהשחקנים "דם, יזע ודמעות". אבל כשאחד מהם ביקש ים, רוגע וגמלאות, המאמן הלאומי נהנה מהשיחה.
והכי מגוחך שאלברמן, בדיוק כמו קטן בזמנו, סיכם את הודעת ההתחמקות במילים המרגשות: "תמיד אשאר אוהד של הנבחרת". פששש, איזו לויאליות! כשבני גנץ פשט את המדים, הוא לא התחייב: "תמיד אשאר אוהד של צה"ל". אבל גל גבר. גם בלי המדים הלאומיים, אין סיכוי שהוא יעודד הערב את אנדורה.
השחצנית
יעל ארד מחמיאה לעצמה
בניגוד לספורטאי האולימפי הגדול ביותר שלנו, גל פרידמן, שעוסק באימון, יעל ארד פנתה לעסקים ולעסקנות. את מדליסט הזהב מאתונה כמעט לא תשמעו מדבר על הישגיו. מדליסטית הכסף מברצלונה הוציאה ספר דיגיטלי המתעד את מעלליה, ומאוד אוהבת לטפוח לעצמה על השכם. כיום היא עושה זאת כעסקנית בוועד האולימפי.
"אנחנו מוציאים עכשיו פרויקט יוקרתי מאוד לעתודת מאמני הישג", סיפרה השבוע על ההכנות לאולימפיאדת ריו. "זה פרויקט שאני, אני מובילה... אנחנו עושים הרבה דברים בוועד האולימפי החדש".
החדש??? מוזר. לא רק שהגברת מעורבת כבר כמה שנים טובות בפוליטיקה של הוועד "הישן", גם שם היא
הובילה את המהפך שהביא לבחירתו של הקומבינטור צבי ורשביאק. לפני שנתיים וחצי הסבירה שלא התמודדה על ראשות הוועד בעצמה, בגלל "עיסוקיה הרבים בעולם העסקים". העיקר שעכשיו זה "אני מובילה" ו"אנחנו עושים".
גם לפני כחודשיים, כשנבחרת הג'ודו חזרה עם מדליות מאליפות אירופה, ידעה חברת הוועד למי לתת קרדיט. "אנחנו מקיפים את הספורטאים באנשי צוות בכל התחומים ומטפלים בכל אחד מהם ממש כמו בילדי מבחנה", התגאתה הד"ר להפריה חוץ־גופית. "אנחנו מעסיקים 12 פסיכולוגים שעובדים איתם אישית, וזה נותן תוצאות".
גם בשבוע שעבר, כשנשאלה על אליפות העולם, בחרה וונדרוומן לדחוף את עצמה: "יש ספורטאים ואני ביניהם — כל תחרות מדליה". האמת, אגב, קצת שונה. באולימפיאדת אטלנטה, ובכמה טורנירים יוקרתיים אחרים, גיבורת ישראל ספגה לא פעם איפונים והודחה. כנראה בתקופה ההיא לא הייתה בוועד האולימפי מובילת פרויקטים כמו יעל ארד, שתטפל בספורטאים כמו בילדי מבחנה.
לפנייה לכתב/ת 
