חיים החקלאי ממטולה נכנע: "אם אמשיך לעבוד - אפסיד הכול"
לפני כ-120 שנה רכש סבו של חיים הוד (פיין) קרקעות במטולה. צוואתו לבני המשפחה הייתה שלא למכור את הקרקע. הבעיות הכלכליות הכריעו את חיים וכעת הוא מציע את המטעים למכירה. "אני לא יכול להפר את הצוואה, אבל לא יכול להמשיך יותר"
איכר קשוח עומד ובוכה באמצע מטע תפוחים, 50 מטר מגבול הלבנון. לפני כ-120 שנה רכש סבו קרקעות חקלאיות ליד מטולה והצוואה שלו לצאצאיו הייתה שלא למכור את הקרקע. כעת נמצא הנכד, חיים הוד (פיין) בפני מצב בלתי אפשרי. "אני לא יכול להפר את הצוואה, אבל לא יכול להמשיך יותר. אם אמשיך לעבד את האדמות - אני עלול להפסיד הכול", הוא אומר בכאב עצום. והוד לא לבד: מאות חקלאים במטולה, יסוד המעלה וראש פינה נאלצים להפסיק לעבד את המטעים והשדות שלהם בגלל בעיות כלכליות. חלקם אפילו נאלצו למכור את אדמתם.
הוד הוא דור שלישי לחיים ויוכבד פיין, ממייסדי המושבה מטולה שהוקמה ב-1896. הסב רכש את האדמה ונטע בה את המטעים הראשונים. 11 בניו התפזרו וברחבי הצפון והיו למייסדים גם הם, של מושבים וקיבוצים ברחבי הצפון. הבן שלום נשאר במושבה ואת השטחים הוריש לו אביו עוד בחייו. הצוואה נמסרה בעל פה לבני המשפחה במשך הדורות מאז: "בני, אני מוריש לך את המשק בחיי, כדי שתדע לשמור עליו אחרי מותי. יהיו לך קשיים רבים, אך אתה תדע לעמוד בהם ולהתגבר. אל תעזוב ואל תמכור את המשק, גם אני לא הזנחתי בימים הקשים ביותר. זכור, המשק הוא קן המשפחה כולה". "אתה מבין", אומר חיים הנכד, "הוא הצליח לשמור על הקרקע ואני לא מצליח. איך זה יכול להיות?".
בני הזוג סיפרו כי חלק גדול מהבעיה הוא מחיר המים, שעלה פי שלושה בשלוש השנים האחרונות, המחיר הנמוך שמקבל החקלאי עבור הפרי ופערי התיווך. "הממשלה רוצה להוריד את יוקר המחיה ותולה את הכל בחקלאי", אמר חיים. "גידול ק"ג תפוחים עולה לחקלאי שני שקלים, אבל במקרה הטוב אני מקבל 1.5. עוד שני שקלים עולה הטיפול בבית האריזה וההובלה, אז הגענו לארבעה שקלים, ואז מגיעות רשתות השיווק וגוזרות קופון של 100 אחוז. מישהו ראה תפוחים בפחות מ-8 או 10 שקל בזמן האחרון? אנשים קונים תפוחים וחושבים שאני מתעשר מזה".
חיים מסתובב בין עצי התפוחים כמו בחלום רע. הוא לא מאמין שבעוד כמה שבועות כבר לא יגיע לכאן, לגזום, לרסס, לקטוף. בשבועות האחרונים הוא גילה את הסטודנטים מפרויקט "קטיף ישראלי" שבאים לעבוד בחקלאות והחל להעסיקם. בכביש הסמוך, מעבר לגבול, חולפים כלי רכב לבנונים ומשאיות של האו"ם. "תראה את זה", הוא אומר. "זה לא צה"ל ששומר פה על היישובים, אלה אנחנו. אתה יודע כמה פעמים תפסנו מישהו שחצה את הגבול והזעקנו את צה"ל? אנחנו פה בקו הראשון".
בשבוע שעבר, לאחר שכבר נאלץ לקחת הלוואה כדי לשלם את חשבון המים של חודש יולי, הרים חיים ידיים. הוא החליט להפסיק לעבד את המטעים והציע אותם לחכירה. למכור את הקרקע הוא לא מעז. בני המשפחה הודיעו לארבעת ילדיהם, שאינם מתגוררים בצפון, כי אין להם סיבה לחזור להתגורר במושבה ולעבד את האדמות. "אני חושבת על הבן שלי, למה שיעבוד מהבוקר עד הלילה, ישבור את עצמו ועוד יפסיד? עדיף שיישאר בתל אביב", אומרת מרים.
"חקלאי אחר חקלאי קורסים"
אתמול, תחת הכותרת החלום ושברו, כתבה מרים מכתב לראש הממשלה ולנשיא המדינה, בתקווה שעוד ניתן יהיה לשנות את רוע הגזירה, אם לא עבור משפחתה, אז עבור חקלאים אחרים. "חקלאי אחרי חקלאי קורסים במדינה ועכשיו זה הגיע גם לחיימק'ה הוד. אישי היקר הוא איכר ותיק ממטולה שהגיע להחלטה הכואבת, וזהו צעד הנובע ממשבר עמוק. אם אדם כזה - אחרי דורות של חקלאים - נוטש את אדמתו, פירושו של הצעד הוא שלא נותר לנו עוד מקום לחלום. זהו משבר אמון מוחלט בין החקלאים-האיכרים-ההתיישבות העובדת ובין מדינה שאינה מעוניינת עוד בשמירה על ערכים, שהציונות היא מילה שאינה שגורה בפי מנהיגיה. זה החלום ושברו", כתבה מרים.
לדברי בני הזוג, שורה של פעולות
יכולה להחזיר את הגלגל לאחור: קביעת מחיר מינימום שישולם לחקלאי עבור התוצרת; הגבלת הייבוא וחיוב הקמעונאים להציג סחורה ישראלית בנפרד מהייבוא, "על מנת שהצרכן יוכל לבחור"; וצמצום פערי התיווך, מה שיביא להפחתת מחירי התוצרת המקומית לצרכן. אם לא יינקטו הצעדים האלה, הם מזהירים, תקרוס החקלאות בישראל בתוך זמן קצר מאוד. "בשנה הבאה כבר ניאלץ לאכול פירות מתוך צלופן", מזהירה מרים. "אני לא בנאדם שמאמין בהפגנות ושביתות", אומר חיים. "אבל אני מאמין שאם מישהו יראה את המטעים מתייבשים בזה אחר זה כי החקלאים לא יכולים להמשיך לעבד אותם – אולי זה יזיז למישהו בחלונות הגבוהים".
הוד הוא לא החקלאי היחיד שנקלע לקשיים והמצב במטולה ובשאר המושבות בגליל – יסוד המעלה וראש פינה – לא פחות קשה. במטולה נותרו רק כ-35 משקים חקלאיים, ביסוד המעלה נותרו כ-65 חקלאים מתוך 130 שהיו פעילים לפני כעשור. בראש פינה נמכרו קרקעות לערבים, כאשר המימון – כך אומרים החקלאים, מגיע מערב הסעודית וכוויית. "ידיים זרות רוכשות את אדמת המולדת, עליה נלחמו דורות של איכרים", כתבה מרים הוד לנשיא ולראש הממשלה. "האם מישהו שאינו שייח' ערבי מכווית או סעודיה יהיה מעוניין לרכוש או לשכור את האדמה שלנו? האם מישהו מעוניין כיום להיות חקלאי? על האדמה הזו אי אפשר לבנות. זו אינה אדמת נדל"ן".
לפנייה לכתב/ת 
