לא לפחד מהפחד: הדרך הארוכה שלי לחצי מרתון

להתחיל הכל מהתחלה זה קשה יותר מההתחלה עצמה. ממש כמו לידה שנייה שכבר יודעים למה לחכות, מכירים את הכאבים והקשיים ואיתם גם מגיעים הפחדים שהרבה יותר מוחשיים מהפעם הראשונה.

עוד על ריצה:

להפוך מבטטת כורסה לחובבי ריצה ב-6 שבועות

לרוץ נכון: איך בונים תוכנית אימונים לשיפור הריצה

אחת ולתמיד: האם ריצה הורסת את הברכיים?

אז חזרתי לרוץ אחרי תקופה ארוכה של מנוחה שדי נכפתה עלי. אני רצה כבר כמעט שלוש שנים. ההתחלה הייתה מהוססת ואיטית כי מה לי ולריצה? זה ספורט של אנשים חזקים ונחושים, ואני אמנם כל חיי עשיתי ספורט אבל בערך כמו כל בחורה ממוצעת – קצת אירובי, קצת חיטוב ובעיקר קצת מכל דבר.

עד שיום אחד ראיתי הודעה בפייסבוק על פתיחת קבוצת ריצה ליד הבית שלי והחלטתי שהגיע הזמן לנסות. מחודש לחודש מצאתי את עצמי כובשת עוד ועוד יעד. אמנם לא היה קל אבל אפשר לומר שהתמכרתי והייתי מהמעצבנים האלה שמעלים תמונות מחויכות ב-6 בבוקר וכותבים "היה קשה אבל שווה, אפשר להתחיל את היום!".

(צילום: ג'ורג' גינסברג )

בשלב מסוים התחלתי להתאמן לחצי מרתון, דבר שבכלל לא מובן מבחינתי אבל הקפתי את עצמי בקבוצת חברות ועבדנו (כן, זו לגמרי עבודה) לפי תוכנית מסודרת. הכול היה מצוין עד שפתאום עברתי ניתוח אפנדיציט בהול שהגיע משום מקום, ואם זה לא מספיק, אחרי התאוששות ארוכה חזרתי לרוץ ונפלתי על הפנים, נפילה ששיתקה אותי די הרבה זמן.

ומה אם שוב משהו יתפקשש?

כשסיימתי לסמן וי על כל הדרמות הרפואיות עברתי עבודה ועברנו דירה למקום חדש ולא מוכר, כך שאפשר להגדיר את השנה כעמוסה, מפתיעה ומתישה. אבל למרות הכול החלום עדיין נשאר תקוע בראש ומסרב לצאת.

הרבה אנשים המליצו לי לעזוב את התוכניות הגרנדיוזיות ולומר תודה על היכולת לרוץ. בשלב מסוים חשבתי לרגע שאולי הם צודקים אבל משהו בי לא נרגע, הלב אמר שאני חייבת לסמן וי על המטרה הזו. היא הרי הייתה כל כך מוחשית, כל כך קרובה, ופתאום ברגע הפכה להיות רחוקה, מאתגרת ובעיקר מפחידה, כי יש אפשרות גם שלא אצליח ויש משהו מפחיד בכישלון בפעם השנייה. פעם ראשונה זה חוסר מזל, אבל מה זה פעם שנייה?

לכן החלטתי שלמרות כל העומס, צריך לעשות עם זה משהו. אני והחששות נרשמנו לקבוצת ריצה חדשה והחלטנו ללכת על זה או יותר נכון לרוץ על זה בכל הכוח - בשיא החום, בשיא החופש הגדול ובשיא ההתאוששות ממעבר הדירה. הבנתי שכל שבוע שאני דוחה את החזרה לשגרת ריצה, ככה החלום מתרחק.

(צילום: ג'ורג' גינסברג )

בשיעור השני הודעתי לרון המאמן שאני רוצה להתאמן לחצי מרתון תל אביב שיתקיים בפברואר. אמרתי את זה בשקט, קצת מהוססת, קצת נבוכה, אבל הוא ענה לי בלי למצמץ בכלל – "בפברואר? ברור. האמת היא שאני לא רוצה ללחוץ עלייך אבל בנובמבר יש חצי מרתון נהדר בעמק החולה, את יכולה להתאמן אליו".

ובאותו רגע המוח שלי עבד כבר שעות נוספות - בנובמבר אני מחליפה קידומת, מתנה מושלמת! והוא גם אמר שאין אף עלייה במסלול ושמזג האוויר אידיאלי. אפשר לבקש יותר מזה? אחרי ההתלהבות כמובן הגיע גם הצד השני - "איך תצליחי תוך שלושה חודשים לרוץ כל כך הרבה? ואם יתחיל לכאוב הגב? ואם הברך תעשה בעיות? ואם יקרה משהו? ולמה את צריכה להעמיס על עצמך יותר מדי?".

לא יוצאת בהצהרות גדולות

אחרי ויכוח פנימי ועצבני שהתנהל במוח שלי, הודעתי למאמן שחצי מרתון בנובמבר קצת גדול עלי אבל בפברואר בהחלט אפשרי. בסוף סיכמנו שאני אתחיל להתאמן, אראה איך אני מרגישה ועם הזמן נחליט.

הפעם אני לא יוצאת בהצהרות גדולות. יודעת שכל כך הרבה דברים יכולים לקרות. אז כן, אני עדיין מדמיינת את הרגע המושלם הזה שאני חוצה את קו הסיום, והאמת היא שאני חושבת עליו כמעט כל יום, אבל לצערי למדתי שלא תמיד מחשבה יוצרת מציאות.

אני אעשה הכול כדי שהרגע הזה יקרה ובעיקר מקווה שלא יהיו הפתעות נוספות בדרך. נראה לי שאני תרמתי את חלקי בסעיף הדרמות בשנה החולפת שרק חיזק את הרצון להגיע לקו הסיום שכרגע נראה לי אפשרי אבל בכלל לא פשוט.

אם נמשיך בקו הקלישאות, מאמצת בחום את מילותיו של שלמה ארצי - "ולא לפחד מהפחד". מבטיחה לעדכן בקרוב ולהשתדל להיות אמיצה או לפחות נחושה.

ביגוד ונעליים: נייקי