בית ספר לשופטים
האם דור העתיד של שופטי הכדורגל בישראל נמצא בכיתה י"א 12 בתיכון אורט קריית־ביאליק? הכירו את ארבעת הנערים שבסך הכל חיפשו עבודה, התאהבו במשרוקית ולא מתביישים לחלום בגדול
שלושה מהם - הרוש, מערבי ושמואל - שופטים בליגות הנערים והילדים, ואילו הרביעי שבחבורה, בלטה, שופט גם בליגות הנוער ובליגה ג' לבוגרים. כולם, אגב, משתייכים לתוכנית טו"ב (טכנאים ובגרות) ואמורים לסיים את לימודיהם עם תעודת בגרות ותואר הנדסאי אלקטרוניקה.
אדריכל המהלך, ומי שחיבר בין הארבעה לשיפוט, היה לא אחר מאשר מחנך הכיתה, שמעון הלפרין. "הכל התחיל מזה שהמחנך שלנו רצה לסדר לכמה תלמידים עבודה", מספר מערבי, "בסוף יצא שהלכנו לשם לא רק בגלל הכסף, אלא בגלל אהבה לאתגר לשמש כשופטי כדורגל".
ומה בכל זאת חיבר אתכם לרעיון להפוך לשופטים?
שמואל: "בהתחלה לא התלהבתי מהרעיון והסתכלתי עליו רק כדרך טובה להרוויח כסף מבלי לפגוע בלימודים, אבל עם הזמן פשוט התמכרתי לזה".
הרוש: "מגיל צעיר מאוד, כשצפיתי במשחקי הכדורגל בטלוויזיה, השופטים תמיד תפסו לי את העין. גיליתי התלהבות מהשליטה והאחריות שלהם על המגרש ושאפתי מתישהו להיות בכובע שלהם".
בלטה: "מאז ומעולם הדמות של השופט תפסה אצלי מקום חשוב. פשוט חיכיתי שיגיע היום שאהיה חלק מזה".
מערבי: "תמיד אהבתי כדורגל ופשוט התחברתי לתפקיד השופט".
"קללות? ידעתי לאיזה עולם אני נכנס"
כשופטים צעירים, כיצד אתם מתמודדים עם כל הביקורות והקללות של הקהל ביציעים?
שמואל: "למדתי להתמודד עם זה. הרי ברור שלא משנה מה תשרוק, תמיד יהיה למישהו מה להגיד ‑ אם זה השחקנים, המאמנים או האוהדים. אני מודע לכך שהקללות מהיציעים נועדו כדי להפעיל לחץ, אז למדתי להתעלם. אני עומד אך ורק במבחן התוצאה ובשביל זה יש את מבקר השופטים שכבר יעיר לי במידת הצורך".
הרוש: "ידעתי לאיזה עולם אני נכנס ולמדתי לספוג ולחיות עם הביקורות ‑ זה חלק בלתי נפרד מתפקיד השופט. מצד שני, יש גם צדדים חיוביים בביקורת, אם היא עניינית, מקצועית ולא אינטרסנטית. לגבי הקללות אני פשוט לא מגיב ומשתדל להיות מרוכז אך ורק במשחק".
בלטה: "אין לי בעיה לספוג ביקורת מכל הגורמים שמסביב. למדתי להקשיב ואם יש צורך גם לתקן. לשמחתי, יש גם ביקורות טובות שנותנות לי מוטיבציה להמשיך ולהשתפר. לקללות אני לא מתייחס ולא נותן להן להשפיע עליי, גם אם טעיתי".
מערבי: "ברגע שהמשחק מתחיל אני נכנס לעולם אחר, מתעלם מכל מה שקורה מסביב ומתעסק רק בשיפוט".
איך הגיבו ההורים והחברים להחלטה שלכם להיות שופטי כדורגל?
הרוש: "ההורים מאוד מפרגנים וגאים בי, מסיעים אותי לכל מגרש וגם מבינים שהשיפוט הוסיף הרבה לביטחון העצמי ולאחריות שמוטלת עליי. במגרש עצמו הם לא מגיבים לכל פרובוקציה והם מבינים שהתבגרתי. בנוסף, אני מקבל תמיכה מאוד גדולה מהנהלת בית הספר ומצוות המורים, שמאוד מסייעים במידת הצורך".
בלטה: "ההורים שלי לא מגיעים למשחקים, אבל חלק מהחברים כן. הם מדברים איתי על ההחלטות שקיבלתי במשחק ויש כאלה שמעבירים ביקורת, אבל רק בצורה עניינית ומקצועית".
המודל: אלון יפת
הארבעה, ללא יוצא מן הכלל, רואים בשיפוט כקריירה עתידית ושואפים להגיע לרמות הגבוהות ביותר. "מדובר בחלק בלתי נפרד מחיי ואני רואה את עצמי ממשיך לעלות בסולם הדרגות", מכריז שמואל. הרוש לעומתו, נותר עם הרגליים על הקרקע: "כרגע אני רואה בשיפוט כתחביב וכסוג של עבודה, אבל אשמח להתקדם כמה שיותר".
כששואלים אותם איזה שופט מהווה עבורם מודל לחיקוי, לשלושה מארבעת הנערים יש תשובה חד־משמעית ‑ אלון יפת. "הוא צנוע ויודע לשלוט בעניינים", מסביר בלטה. להרוש יש גישה אחרת: "אין לי מישהו ספציפי שאני מעדיף. כמי שנמצא רק בתחילת הדרך, אני מנסה לקחת וללמוד משהו מכל שופט".
איזה משחק הייתם רוצים לשפוט?
שמואל: "בית"ר ירושלים מול בני־סכנין. משחק ענק שמהווה אתגר גדול לכל שופט".
בלטה: "מכבי ת"א מול מכבי חיפה".
מערבי: "הקלאסיקו ‑ ברצלונה נגד ריאל מדריד. זו ההצגה הכי גדולה בעולם".
הרוש: "בארסה מול ריאל".
לסיום, נחזור לאיש שהחל את הכל ‑ המחנך שמעון הלפרין. "כמורה ומחנך חשוב לי להעניק לתלמידים שלי ידע בכל מקצועות הלימוד, אבל מעבר לכך לא פחות חשוב להעניק להם ערכים של כבוד הדדי וביטחון עצמי רב", הוא מבהיר.
"כחובב ספורט וכמי שעסק בעבר בתחום, מצאתי לנכון שהשיפוט מאפשר לתלמידים לעסוק בספורט שאותו הם אוהבים. לצורך זה יצרתי קשר עם נציג איגוד השופטים ומכאן הדרך הייתה קצרה".
לפנייה לכתב/ת 
