לא נפסיק לריב, ולשיר: סיכום תשע"ה במוזיקה
שלום חנוך היה הסנונית הראשונה במלחמת האמנים נגד מירי רגב, גלגלצ ספגה האשמות, ה-BDS לא עצר את מתיסיהו ורובי וויליאמס מלבדר אותנו (וגם לאכזב) - ואיך אפשר בלי פאר טסי? זו היתה השנה במוזיקה הישראלית
בדברי הימים תיזכר שנת תשע"ה כאחת השנים הסוערות בתרבות הישראלית ובמוזיקה בפרט. סיכסוכים אישיים ומקצועיים, עליות מטאוריות, נפילות כואבות ואפילו מלחמת תרבות אחת, שהאירה את פני עולם המוזיקה כפני הארץ כולה: קשה, משוסעת, לא תמיד צודקת אבל תמיד מעניינת. חזרנו אחורה אל הסיפורים הבולטים שעשו את השנה במוזיקה הישראלית, כדי לנתח, להבין, ללמוד מטעויות עבר ולהסיק מסקנות לשנה הבאה.
שלום חנוך נגד מירי רגב
אחד הסיפורים הבולטים בתרבות הישראלית השנה כמעט ונכתב מראש על ידי ראש הממשלה. לאחר שנבחר שוב, תפר בנימין נתניהו (בגסות, יש לציין) את אחת הממשלות התמוהות בתולדות ישראל, כשהוא דואג לקשר בין שרים ממפלגתו לבין תפקידים שלא בדיוק תאמו את מידותיהם. סביר להניח שנתניהו ידע שהחיבור 'מירי רגב-תיק התרבות' יביא ללא מעט הרמות גבה. אבל התגובה שהמתינה לשרה הנכנסת היתה קיצונית, קשה ויש שיאמרו גם מעט חסרת פרופורציה.
אבל מי שבאמת ירה את יריית הפתיחה במלחמת האמנים נגד מירי רגב היה שלום חנוך, שהכריז בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי יגיב בצורה חריפה אם ייתנו לפוליטיקאים לנאום לפני מופע הפתיחה שלו בפסטיבל ישראל. "לא אשלים עם העובדה שעל הבמה שלי יעלה פוליטיקאי, מכל צד או מפלגה, ויבקש לנצל אותה להאדרת כוחו או להעברת מסרים. לזה אני כאמן לא הסכמתי מעולם ואלא אסכים גם היום", אמר אז המוזיקאי המוערך.
רגב, מצידה, לא נתנה לאיומים למנוע ממנה מלנאום בטקס. בתגובה לקריאות בוז שקיבלו את פניה מעל במת הפסטיבל, אמרה "אני שרת התרבות והספורט של כולם, אני אוהבת את שלום חנוך". והוסיפה כי היא מצפה "שבשם אותו פלורליזם שמאפשר חופש אומנות - יכבדו כאן גם השקפות עולם אחרות".
ועוד בשמו, הוסיפה השרה גם פנייה אישית לשלום חנוך: "כולכם ערים לשיח הציבורי ביממה האחרונה. אני מעריכה את כל האמנים כאן ואותך, שלום חנוך. עם זאת, חשוב לי להדגיש כי בשם אותו פלורליזם, המעניק לכם את החופש ליצור, לכתוב ולהביא לידי ביטוי את יצירותיכם, הייתי מצפה שהעיקרון הזה יישמר ויכובד גם כשמדובר בהשקפות עולם שונות. יש מקום לכולם - לחילוני, לדתי, לאשכנזי ולספרדי, לימין ולשמאל, ליהודי ולערבי. אני מתכוונת להביא לידי ביטוי את הרב-גוניות של החברה הישראלית בכל מקום במדינת ישראל". בסוף הערב עבר ללא תקלות, מה שלא ניתן לומר על "נאום הבהמות" של עודד קוטלר.
מאיה בוסקילה נלחמת בגלגלצ
כבר שנים שמאיה בוסקילה מרגישה מקופחת. מי שפרצה לחיינו לפני עשור עם הלהיט "לילה סתווי" עברה לא מעט מאז, כולל פרידות מתוקשרות מסוכנים, השתתפות בריאליטי, כמעט חתונות, לידה ושלל הרפתקאות מעולם הרכילות. מוזיקלית, אעאפס, לא הוציאה הבוסקילה סינגלים מצליחים מדי וזו - כפי שטענה הזמרת - אשמתה של תחנת הרדיו הפופולארית ביותר בישראל.
"יש לי משהו שנורא חשוב לי לומר", פתחה בוסקילה את מה שהיה לנאום "אני מאשימה" קשה כנגד גלגלצ, בו נכנסה חזיתית במהלך הופעתה במי שלטענתה שמו להם למטרה להשמיד לה את הקריירה. "כולם שואלים אותי ברחוב במשך שלוש שנים 'לאן נעלמת? לא נעלמתי, תחנה אחת מנסה להעלים אותי. זה לא יצליח להם. אני כאן. אני קיימת. אני הולכת להישאר ואני הולכת לעשות מהפיכה שעוד הרבה ידברו עליה.
"אני לא אוהבת שמאיימים עלי, זו תחנה של בריונים ואני עם בריונים יודעת להתעסק היטב", המשיכה בוסקילה בהאשמותיה. "אם יש פה מישהו מגלגלצ ששומע אותי - יש פה המון זמרות שרוצות להשמיע את הקול שלהן, זמרות שהיו זמרות השנה אצלכם". הנאום של בוסקילה הכה גלים והסתיים בפגישה עם שרת התרבות מירי רגב, שהתגלגלה לסולחה בדמות שיר בהשתתפות השרה, שגם הוא לא הושמע יותר מדי בגלגלצ. כפיים.
גלגלצ עוברת מתיחת פנים
אגב גלגלצ, המגמה של התחנה המואזנת ביותר במדינה לפנות לאזורי השוליים שהחלה עוד בסוף השנה שעברה, רק החריפה בזו הנוכחית - כשאל הפלייליסט הנכסף נכנסו שמות כמו ניצן חורש, קותימאן, האיינג'לסי, קין והבל ואחרים. מינויו למנהל התחנה של נדב רביד, איש רדיו "הקצה" ואדם המזוהה עם מוזיקת אינדי הרבה יותר מעם קרן פלס, הפתיע רבים. פתאום התברר כי דווקא הוא נמצא תואם את רוחה של התחנה, שבעבר הואשמה כי שמה לה למטרה לנמנם את אזרחי ישראל.
נכון להיום, קונספט "סופשבוע רגוע" עדיין קיים אך בעיקר בשמו, שכן סופי השבוע של גלגלצ כבר אינם רגועים כשהיו. גם רשימת השידור הידועה לשמצה התמלאה באנגלית ובשמות שעד לפני מספר שנים היו נחלתם הכמעט בלעדית של תל אביביים מעודכנים. על פי נתוני ההאזנה, לא נראה שהתחנה נפגעה משינוי הפאזה.
פאר טסי ואליעד נחום פורצים בענק
עד לפני מספר חודשים פאר טסי היה זמר די אנונימי. גם זכיות בתחרויות זמר שונות או ניסיונות לקדם אותו כ"הדבר הבא" לא זיכו אותו בחשיפה. כל שהוא היה צריך זה להיט גדול אחד - או במקרה של "דרך השלום", להיט ענק אחד - שיהפוך אותו לאחד השמות החמים בזמר הים תיכוני ובמוזיקה הישראלית בכלל.
"דרך השלום" שכתב והלחין אבי אוחיון הוא לא פחות משיר הלל לתל אביביות, זו הקלילה של הסטוצים ופחות זו המעיקה של הרכבת הקלה. הוא קליט, משעשע, נדבק ומכיל אלמנטים של להיט מיידי עם פוטנציאל להפוך לקלאסיקת פופ. מואדר על ידי קהל עממי ומתנשא כאחד, "דרך השלום" הוא ללא ספק שיר השנה החולפת. אפילו שלומי שבן, ירמי קפלן וחמי רודנר העניקו לו גרסה משלהם, ימים ספורים אחרי שלהקת הבקסטריט בויז, לא פחות, רקדה לצליליו במהלך מסיבה בישראל. ועכשיו לפחות יש לנו המנון סטוצים להתנחם בו.
באשר לאליעד נחום? ובכן, הילד מ"שמש" התבגר והיה למוזיקאי אהוד השנה בזכות "מתוק כשמר לי", שזה בערך השיר היחיד שאפשר לחשוב עליו שמרפרר למופאסה מ"מלך האריות".
מושיק עפיה מנצח ולא רואה שקל
ויש כאלו שחוו שנה פחות מוצלחת. תשע"ה היתה השנה בה מושיק עפיה חזר לתודעה, לא מעט ובעיקר בשל זכייתו בתכנית "האח הגדול VIP". אבל מסתבר שגם החזרה לתודעה ולבמות היא אינה ערובה לממון רב. פחות משבוע בטרם זכייתו, למדנו כולנו כי שכרו של עפיה על השתתפותו בריאליטי הוקפא, וזאת בעקבות אישור בקשה שהגיש המנהל המיוחד בתיק פשיטת הרגל שלו מן השנה שעברה.
"החובות הכניסו אותי למצב כלכלי ונפשי קשה ולמעשה הנני מחוסר כל", טען אז עפיה בבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי בלוד, לאחר שצבר חובות של כ-2 מיליון שקלים. "כל החסכונות שצברתי במשך כל חיי וחסכונות הוריי ירדו לטמיון. איני מסוגל להחזיר את הסכומים הגבוהים שהולכים וגדלים כתוצאה מהצמדות וריביות". גם את הג'יפ שהיה אמור להתניע אחרי שהוכרז כזוכה הגדול של הבית, הוא לא ראה. וכך, גם על הניצחון הגדול של עפיה העיב צלה הגדול של הכלכלה הישראלית.
כולם רבים עם כולם
איש להקת כוורת אפרים שמיר שולח את אסף אטדגי לעשות בגרות (ומוסיף "יא ערס"). אטדגי, מצידו, ממליץ לשמיר "להפסיק את הטיפול הקונבנציונלי ולעבור לאלטרנטיבי - טיפול במכות חשמל". בזמן אחר ובאותו מקום (כלומר בפייסבוק), ה"צל" פונה לשותפו לשעבר סאבלימינל לאחר ראיון שהעניק למוסף "7 לילות" של ל"ידיעות אחרונות", ותוקף אותו בטענה כי הוא "מרגיש גדול בזה שאתה מקטין אותי? זה רק מקטין אותך יותר!".
גם סאבלימינל לא נשאר חייב ועונה: "זה שאני ואתה יודעים את האמת וכבר הספקנו לפתוח פרק חדש, זה לא אומר שהקהל יודע את זה. הם בחיים לא שמעו כל מה שנאמר בפרטי ומבחינתם כל החרא והשקרים שאמרו עלי נכונים. מי שאוהב אותך עד היום חושב שאני ממש נוכל חרא, כולל חברים טובים שלך". אפילו פאר טסי שחגג את פריצתו השנה, לא יכול היה שלא להתכסח, ואז להתפייס, עם אמרגנו לשעבר הרצל משה. כן, תשע"ה ידעה כמה מריבות ענק ומילים קשות, אבל כשהפוליטיקאים שלך מתנהגים כמו בשוק - אתה באמת לא יכול לצפות שהמוזיקאים יתנהגו בהתאם.
.
הזמרות נעדרות ממפת הפסטיבלים
הטבלה לא משקרת. פסטיבלי המוזיקה שהתקיימו השנה בישראל (והיו לא מעט כאלה) התהדרו בליין אפ מרשים ברוב המקרים, אך נטול אסטרוגן באופן כמעט מחשיד. שוב ושוב חזרו אותם השמות הגבריים הרגילים - מעידן רייכל דרך אביתר בנאי ועד מוש בן ארי, כשפה ושם השתחלו להם שמות כמו שרית חדד, קורין אלאל ולא הרבה יותר מזה.
מארגני הפסטיבלים אמרו לכם שהם לא יותר משיקוף המצב בתעשיית המוזיקה הישראלית, קרן פלס מחתה על הדרתה של החברה מירי מסיקה מהבמות ואפילו מאיה בוסקילה ניסתה לרתום את נושא הדרת הנשים לטובת מלחמתה בתחנות הרדיו. ישראל מלאה בנשים יוצרות ומבצעות, והן יותר מראויות להוביל פסטיבלים ואירועי זמר. המצב כאן לא דורש אפליה מתקנת, הוא דורש נורמליזציה.
טובים השניים?
המגמה הבולטת ביותר בשוק המוזיקה הישראלי היתה השנה שיתופי הפעולה האמנותיים. יהודה פוליקר ושלומי שבת, דני רובס ושלמה גרוניך, עומר אדם ומשה פרץ (שהבטיחו "מהפיכה", לא פחות), אביב גפן ואביתר בנאי ואפילו אתניקס ואייל גולן שהתחיל את הקריירה תחת חסותם - אמני ישראל הבינו בתשע"ה כי טובים השניים מהאחד, והקיץ החולף התמלא הופעות זוגיות, חלקן אף התגלגלו לכדי אלבומים משותפים.
מתיסיהו ורובי וויליאמס לא נכנעים ל-BDS
הקריאות לחרם תרבותי על ישראל בגין מדיניותה ביהודה, שומרון ועזה מצד ארגון ה-BDS הפרו-פלסטיני (ובואו נודה בזה - אנטי ישראלי בואכה אנטישמי) ומצד ארגונים דומים נוספים - תפסו לא מעט כותרות השנה. מי שהתעקש לנסות לייצר עוד ועוד כאלו היה רוג'ר ווטרס, חבר להקת פינק פלויד לעבר, או "שונא ישראל מוצהר" כפי שטענו הטוקבקים, ודי בצדק. המוזיקאי המשיך לפרסם מכתבים מיוח"צנים היטב לכל אמן שעשה דרכו לארץ הקודש, בהם קרא להם לבטל הופעותיהם. בין הנמענים: רובי וויליאמס, ז'לברטו ז'יל וקייטנו ולוסו ורבים נוספים. לרגעים היה נדמה שישראל אכן נתונה במצור תרבותי שמאיים לעצור את רכבת האומנים שמגיעה לכאן מדי קיץ. ככה זה עם יהודים ורכבות נעות, בולמות או קלות - לא טוב לנו איתן.
אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. בפועל, הצלחתם של מפגעי הווטרס וה-BDS התבטאה בביטולים ספורים בלבד. בין אלו ניתן למנות את לורין היל, שהיתה אמורה להופיע בישראל בתחילת הקיץ. מעט אחרי שהופץ סרטון מטעם הארגון הפרו-פלסטיני PACBI שקרא לביטול ההופעתה - הודיעה הזמרת כי לא תגיע אחרי הכל, בטענה ש"חשוב לי מאוד שהמסר שלי לא יגרום להדרה הן מהצד הפלסטיני והן מהצד הישראלי. עוד ביטל הזמר ת'רסטון מור, איש להקת סוניק יות' לשעבר, שטען כי "חרם על ישראל נחוץ לחשיפת הפרתה הברוטלית של זכויות אדם".
להוציא את השניים, יתר האמנים לא ראו סיבה להתרגש - לא מתחנוניו האופורטוניסטים של ווטרס ולא מהאיומים האלימים של ה-BDS. רובי וויליאמס, ארט גרפונקל, וואן רפאבליק, מריה קארי, סוזן וגה, ג'וליאן קזבלנקס, דמיאן מארלי, איגלז אוף דת' מטאל (שענו לווטרס ב"פאק יו" מתבקש), כריס בראון, ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוסו, סוויד, בקסטריט בויז ובקרוב גם בון ג'ובי - כולם העדיפו להגיע לישראל, להתרשם בעצמם מהאזור ולהפריד, למען השם, בין פוליטיקה לתרבות.
וויליאמס, יוצא להקת טייק ד'את שזכה כאמור לפנייתו המפוקפקת של ווטרס, אף הצהיר בראיון ל-ynet לקראת הופעתו האולטרה-מתוקשרת כי "ישראל זו דווקא המדינה שאני הכי מצפה לה". אבל, מה לעשות, מעט אחרי הופעתו במחוזותינו, לג'וקר עצמו היו כמה דברים שליליים להגיד על הקהל הישראלי. "אני הייתי בסדר, מהקהל ציפיתי ליותר", כתב בצ'אט עם מעריצים שקיים באתר שלו, "אתם בחלק הקדמי הייתם טובים. הקהל מאחור היה בינוני". אכן דברים מבאסים, אבל לפחות על רקע מוזיקלי.
והיה גם מי שהחליט שלא להתעלם ולהשיב מלחמה ל-BDS, כמו האמן הראפ והרגאיי היהודי מתיסיהו. כזכור, במהלך החודש האחרון פורסם כי מפיקי הפסטיבל הספרדי "רוטוטום סאנספלאש" בו אמור היה הזמר להשתתף, ניסו לגרום לו להביע התנגדות למדיניותה הביטחונית של ישראל. עם סירובו הכריז הפסטיבל כי הוא מוחרם, בטענה שהוא "ציוני" ו"מצדיק את המדינה שמבצעת טיהור אתני". ימים ספורים לאחר מכן חזרו מארגני הפסטיבל מהחלטתם ופרסמו התנצלות - בעקבותיה הופיע מתיסיהו בפסטיבל כמתוכנן. במהלך ההופעה הניף קהל פרו-פלסטיני דגלי פלסטין במחאה על השתתפותו, ואילו הוא מצדו הגיב בשירת "אם אשכחך ירושלים".
אולי כאקט התרסה, אולי כניצול המומנטום והפופולריות שלו בישראל - הגיע מתיסיהו כשבוע לאחר המופע ההוא להופעה בישראל, במסגרת פסטיבל ירושלים למוזיקה מקודשת. לקראת הגעתו הצהיר כי "מוזיקה תפקידה לקרב ולבנות גשרים, לא להעמיק פערים".
"הם צעקו 'אנחנו לא רוצים אותך כאן', היו להם שלטים עם כתובות נאצה, באחד מהם היה כתוב 'נאציהו'', סיפר הזמר גם בראיון ל-ynet. 'הם ניסו להסית את תשומת לבי ולהרוס את ההופעה שלי. הרגשתי שבכל זמן נתון שמישהו יכול לזרוק בקבוק על הבמה, והם באמת עשו דברים כאלה. מישהו זרק עלי נעל, זרקו עלי בקבוקים, אבל כשהמוזיקה התחילה הרגשתי סוג מסוים של כוח, שאני ממשיך במסורת ארוכה של יהודים שיוצאים ומסכנים את עצמם בשם האמנות שלהם, בשם הפיוס".
לסיכום הפרשה, פנה מתיסיהו לאמנים הנתונים תחת לחץ לא להופיע בארץ ואמר: "תישארו חזקים ותעשו מה שאתם רוצים. אם מישהו אומר לכם להחרים את ישראל כי המדינה הזו פוגעת בפלסטינים - פשוט תעשו את שיעורי הבית שלכם, תחקרו את הקונפליקט, תחקרו את הצדדים השונים של הסכסוך ותגיעו להחלטות משלכם. לא לבוא לנגן במקום מסוים רק כי קבוצה מסוימת מפעילה עליכם לחצים ואומרת לכם איפה אתם יכולים ולא יכולים לנגן? עבורי זו הפגנת חולשה". ועם צו הפיוס והמסר החיובי של מתיסיהו תמה השנה. שתהיה שנה טובה, או לפחות מעניינת כמו זאת העברית שהסתיימה.
