"טרנספורטר": לא מוצלח, גם על המסך הגדול
עלילה חסרת היגיון, פרסומות למכוניות אירופיות, ופאות בלונדיניות ממלאות את "טרנספורטר: סכנה מיידית", שיכול היה להישאר על המסך הקטן, ולהמשיך שם את חוסר ההצלחה שלו
בין 2002 ל-2008 כיכב ג'ייסון סטיית'ם בשלושת סרטי סדרת טרנספורטר ("המשלח"). הפקה של חברת אירופה קורפ המובלת ע"י הבימאי והמפיק הפורה לוק בסון. כנהוג, בלא מעט מסרטי האולפן, הדגש הוא על סרטי אקשן יעילים, מהירים, ברוטלים ומסוגננים אך ללא חותם אישי. הטרילוגיה הראשונה התבססה על עבודתם של הבמאים לואיס לטרייה ואוליביה מגאטון והתסריטאים לוק בסון ו-רוברט מארק קאמן.
הטרילוגיה המקורית נוהלה מתוך מודעות למגבלותיה. כל סרט הופק בתקציב נמוך יחסית של כ-30 מליון דולר, והרווחים הכפילו את ההשקעה בטווח הנע בין פי 2.5 ל-3. אפיק השקעה סולידי. סדרת הסרטים עם סטיית'ם הגיעה לקיצה, אך נדמה כי נדרשת נאיביות כדי לחשוב שזו תהיה אחריתה של הדמות של פרנק מרטין "המשלח" - מכונת הנהיגה המחוספסת בעלת כללי היסוד שאינם ניתנים לשינוי אך תמיד מופרים ("לא ניתן לשנות עסקה לאחר שנעשתה" "בלי שמות" ו"לעולם לא לפתוח את החבילה").
בין 2012-14 היה ניסיון לפתח את "הטרנספורטר" לסדרת טלוויזיה עם שחקן חדש בתפקיד מרטין (כריס ואנס). שתי עונות שודרו מבלי לזכות להצלחה יוצאת דופן. את סטיית'ם, בעל הקריירה הקולנועית המתפתחת (סגנו של סטאלון בטרילוגיית "הבלתי נשכחים", הרע בפרק השביעי של סדרת העל "מהיר ועצבני"), לא ניתן להביא למסך הקטן, אך כעת מתברר שלא ניתן גם להחזיר אותו להמשך הסדרה הקולנועית.
הסיבה היא, כמובן, כסף. בסון המפיק מקפיד להשאיר גם את הפרק הנוכחי בתקציב של כ-30 מליון דולר, דבר שהיה מאלץ את סטיית'ם לחתום על חוזה לשלושה סרטים במחיר אותו הוא מקבל היום על סרט בודד. לכן, במקום פרק רביעי, "טרנספורטר: סכנה מיידית" ("The Transporter Refueled") הוא איתחול של הסדרה.
להפקה הובאו במאי חדש - קמיל דלמאר, שהיה עורך בסרטי האקשן של האולפן, וב-2014 שודרג לעמדת במאי ("שכונות הפשע"). לבסון צורפו שני תסריטאים חדשים (אדם קופר ו-ביל קולג') - ואת סטיית'ם מחליף אד סקריין (Skrein). בעלי הזיכרון הצילומי יזהו את סקריין כמי שגילם את דמותו של דאריו נהאריס בעונה השלישית של "משחקי הכס" (הוא הוחלף ע"י מישייל הוזמן החל מהעונה הרביעית).
ריי סטיבנסון מגלם בסרט את פרנק מרטין האב, סוכן בשירותים החשאיים הבריטים שיוצא בתחילת הסרט לפנסיה, לאחר קריירה שלמה בה דילג בין המקומות המסוכנים בעולם כשהוא מתחזה לסוכן מכירות של מים מינרלים. הכוונה היא ליצור סוג של דינאמיקה קומית בין האב והבן, שניהם מודעים היטב לאופי המסוכן של עיסוקו של האחר, ושניהם הופכים להיות חלק מהפעילות המשותפת במהלך העלילה (כולל סצנה שיכולה להיחשב לסוג של הומאז' לפעילויות האב-בן המקובלות במשפחת גולן).
העלילה, כמקובל בסדרות אלו, היא לא מלאכת מחשבת של היגיון צרוף. יפהפייה בשם אנה (לואן צ'באנול) שוכרת את שירותיו של מרטין כדי שימש כנהג מילוט בשוד בנק. זוהי הפרה ברורה של ההסכם ביניהם, אך מרטין לא יכול לסרב מכיוון שאביו, הסוכן החשאי בדימוס, נחטף ע"י אחת השותפות של אנה (זו הפעם הראשונה מבין שתיים שבהן הוא ייחטף במהלך הסרט). מרטין נאלץ להבריח אותה ושתיים משותפותיה, כולן לבושות לבן ופאות בלונדיניות, במרדף מבוים היטב ברחובות מונאקו.
המרדף המשמעותי הראשון של הסרט מגלה כי הדבר המהותי בסדרה לא השתנה: היא עדיין נראית כמו פרסומת לרכבים אירופיים - או, באופן ספציפי ובולט במיוחד- לאאודי. כמו כן בולט האופן הלא סביר שבו המכוניות היקרות לא סופגות חבלות ושריטות בעוד המכוניות הפושטיות מתרסקות. ככה עובד מוח של מפיק זהיר.
יש לומר כי עד 20 הדקות האחרונות נדמה כי הסרט מצליח, באופן מפתיע במידת סבירותו, לספק סוג של בידור לא מחייב. בנות, מכוניות, קצת הומור (לא ממש מצחיק) וכו'. במערכה האחרונה העסק קצת מתרופף ומגיע לסיום שמנסה להכניס טון קודר ומורכב יותר באופן לא מוצלח ומיותר לחלוטין. אמנם סדרת הטלוויזיה של הטרנספורטר לא ממש הצליחה, אבל הסרט הזה יכול למצוא את מקומו הטבעי על המסך הקטן.
