מטונה ועד גידי גוב: האלבומים שיעשו חג שמח
גידי גוב מגיש את עצמו בגרסה החשופה, דודו טסה והכוויתים מייצרים רגעי קסם בלתי נשכחים וטונה בהיפ הופ ישראלי-אישי ומאוד מרגש. שי להב עושה לכם קצת סדר בהיצע החג המוזיקלי, שנשמע מוצלח מתמיד
אני לא זוכר היצע חג מוצלח כזה כבר הרבה שנים. זאת לא רק האיכות המוזיקלית, שפשוט הולכת ומשתפרת כל הזמן (אנחנו חיים בזמנים נהדרים, מבלי ממש להבין את זה). זו גם לא רק הכמות המדהימה, של אלבומים חדשים מכל סוגי הז'אנרים המוזיקליים, אלא ההתאמה לקונספט של "מתנת חג".
לא חוכמה להוציא אלבום חדש לקראת ראש השנה, כשאין בו שום מימד חגיגי או אירוע. הוא יכול היה לצאת בכל מועד אחר, ולא לנסות ולגרד את תלושי החג, או את כספי המתנות, שממילא לא יוצאו עליו. אבל השנה מתמודדים כמה וכמה אלבומים על משבצת מתנת החג הקלאסית. האוסף של ריטה, החדש של גידי גוב מזה עשור, החדש של נורית גלרון ואלבום ההופעה החיה של פוליקר ושלומי שבת.
גם אלבומים "צעירים" שיש סביבם בשורה או דיבור נכנסו לזירה, כמו אלה של טונה ונצ'י נץ', אלבומי הבכורה של עדן בן זקן ודאנה איבגי, "Habibgalbi" של A-WA, היציאה הבין דורית של דודו טסה והכווייתים ועוד ועוד. אפילו בשוק אלבומי הילדים יש מתמודד חגיגי, בדמות "ילדי בית העץ" של האחים יאיא ורן כהן אהרונוב, בביצוע נבחרת כוכבים כמו מוקי, אברהם טל וקרולינה. בקיצור - חג שמח באמת. מתוך הרשימה הארוכה הזאת בחרתי את חמשת האלבומים הכי מומלצים שלי, תוך דגש על גיוון מוזיקלי. זה לגמרי לא אומר שאין יציאות משובחות גם מחוץ לטופ-5.
תמר אייזנמן - "לימבו"
כל כך הרבה זמן חיכיתי לאלבום טוב באמת של האייזנמנית. ושל רוקרית ישראלית בכלל. הרי הכישרון היה שם מהרגע הראשון. וגם הכריזמה. והמראה הנכון. אבל לקח לה הרבה זמן, לאייזנמן, לפרוע את השטרות. אני מודה שהמעבר שלה לעברית באלבום הזה - גם אם הוא זמני - הקל עליי את מלאכת החיבוב. אבל זה הרבה יותר מזה.
בתוך דור מבולבל שמקדש את האלטרנטיבה, ורואה בלהיט מונח כמעט מגונה - אייזנמן באה לכבוש. לייצר המנונים. חמושה בביטחון עצמי מענג, היא לא מתביישת לעצב לחנים קליטים וריפים מנצחים של גיטרה. אולי זה חינוך מבית האולפנה של דני סנדרסון שבצילה היא חוסה כבר שנים. לא כל הרצועות כאן שומרות על אותה רמה, אבל האזנה רציפה מעלה חיוך, ורושמת ציון גבוה במיוחד במדד ההנאה. "לימבו" הפותח, "רצה" המקסים ו"תם" המרגש עם רונה קינן הם רגעי השיא. אבל יש עוד רבים אחרים.
שמעון בוסקילה - "למה לי"
מה זה בעצם? אלבום "מזרחי"? שלמה ארצי סטייל? שיבה לשורשים המרוקאיים בהפקה "מערבית"? לא ברור. וזה מה שיפה. כי זה כבר לא חשוב יותר. אולי אני מעמיס קצת יותר מדי על הכתפיים של שמעון בוסקילה, אבל בעיניי - הוא הוא המכנה המשותף של המוזיקה הישראלית נכון לעכשיו. באופן הכי טבעי, והכי נטול תסביכים וקיטלוגים, הוא יצר אלבום מקסים שיש בו הכל-מהכל. שירים אישיים מרגשים, כמו "עכשיו אני חוזר", שבו הוא שב לבוסקילה הצעיר, שאיבד את אמו; מקצבים מרוקאיים אסליים, כמו ב"למה לי למה לך", עם הטקסט הממזרי של יוסי גיספן; מלודרמות גדולות מהחיים כמו "השיר שלא העזתי לשיר"; ושת"פים לא צפויים, כמו זה עם יהודה פוליקר ב"אנחנו לא מלאכים".
אבל כשאני אומר "לא צפויים", אני בדיוק לוקה בחטא החלוקה למגירות. הרי כשבוסקילה השיק את האלבום המעולה הזה בהיכל התרבות, הוא אירח את מתי כספי ואת דיקלה. וזה עבר בשיא הטבעיות. והרי לעיבודים המוזיקלים באלבום אחראים שמות כמו יעקב למאי, שמגיע מהצד ה"מזרחי", לצד אנשים כמו שמוליק נויפלד, שמגיע מהרוק והפופ. אבל נעזוב לרגע את הסוציולוגיה. מעבר לכל, ב"למה לי" אנחנו פוגשים מלחין ומבצע בשיא כושרו. זה רק האלבום השלישי של שמעון בוסקילה, והגיע הזמן שהוא יתפוס את המקום המרכזי שראוי לו במוזיקה הישראלית.
גידי גוב - "אם היינו"
את הביקורת המלאה על האלבום כבר קראתם כאן. ועדיין, צריך להגיד עוד כמה מילים על האלבום היפה והנוגה כל כך הזה. בשמיעה ראשונה, "אם היינו" עלול להסתמן כשעמומון. מרבית השירים שקטים, מינוריים. יופיים נחשף רק בהאזנות הבאות. זוכרים? כמו פעם. צריך לסובב את התקליט כמה וכמה פעמים, עד שהקסם צובר תאוצה וממלא את החדר.
סוגיה מאתגרת אחרת היא קולו של גוב עצמו. בהחלטה מודעת, הוא מוגש לכם כאן בגרסתו החשופה, הטבעית ונטולת הפילטרים האולפניים. זה קול צרוד, לפעמים כמעט חרוך. סימני הזמן ניכרים בו היטב ולכן הוא גם לא שווה לכל נפש. לטעמי, זה בדיוק סוד קסמו של האלבום הזה. שירים כל כך אישיים, המבטאים את עולמו של אדם מבוגר שכבר חווה כמעט הכל, חייבים להיות מוגשים באופן הכי אמיתי ומחוספס. ולכן, "אם היינו" הוא לא אלבום כיפי. והוא לא יעשה לכם שמח, באופן השטוח של המילה. אבל אם תתמסרו אליו, תוכלו להרגיש קתרזיס שכבר שכחתם שמוזיקה ישראלית מיינסטרימית יכולה לספק.
דודו טסה והכוויתים - "עלא שו'אטי"
פרק נוסף בעלילות החיבור בין דודו טסה וקרובי משפחתו האחים סאלח ודאוד אל כוויתי. ותשמעו, איזה פרק מפואר שזה. מלאכת ההיתוך הזו, של שירים עירקיים שנוצרו בין שנות ה-20 וה-60 של המאה הקודמת, עם ביצועים קוליים חדשים, סאונד משופץ ועיבודים מודרניים - מייצרת רגעי קסם בלתי נשכחים. כמעט כל רצועה היא יהלום וקשה לשים אצבע על רגע בולט.
ועדיין, הגילוי המחודש של נינט טייב כזמרת על ב"דיוב ותפטר", הרגש הטהור של "סאיב יא גלבי סאיב" והביצוע קורע הלב של אסמעילפאדל ב"גלבי ח'לס" נוצצים במיוחד. מזרח תיכון ישן, שנותן תקווה - גם אם מוזיקלית בלבד - למזרח תיכון חדש. האלבום הזה הוא מלאכת מחשבת של עבודה קבוצתית (ראוי לציון מיוחד ניר מימון, ששותף לדודו טסה בעיבודים ובהפקה המוזיקלית). ובכל זאת, חייבים להוסיף מילה על טסה עצמו, שהוא תופעה ייחודית. הבחור פשוט משתבח מאלבום לאלבום. והוא כבר מזמן אחד היוצרים הכי חשובים שפועלים כאן.
טונה - "גם זה יעבור"
איזה סטארט אפ מטורף. היפ הופ שנעשה בגובה העיניים. בלי טיפה של "אני הכי גדול על המיקרופון". מי שנכווה מגל ההיפ הופ הישראלי של לפני עשור, עוד בטוח שמדובר בחיקוי חיוור - לפרקים מגוחך - של אמריקנה, עם כובעי קסקט, שרשראות וקלישאות סקסיסטיות מטופשות. היו אז גם הרבה רגעים יפים, אבל המכלול נשמע מלאכותי. וונאבי. והנה, בשנים האחרונות מגיע גל אחר לגמרי של היפ הופ עברי. צנוע, חכם, מגוון מוזיקלית. עם שמות חדשים לגמרי כמו עידו מימון, רביד פלוטניק (נצ'ינצ') ואיתי זבולון, הוא טונה.
טונה - "גם זה יעבור"
אלבום הבכורה שלו מציע טקסטים חכמים, עם אפיל חברתי רחב ("רוק 30"), הפקה מוזיקלית מגוונת שבורחת מבנאליה (ניר דנן ויקיר בן טוב) והרבה מאד התלהבות. נהדר לשמוע איך היפ הופ ישראלי יכול גם להיות אישי מאוד ומרגש. וכשהוא כזה, הוא גם נשמע פתאום כמו הדבר הכי טבעי בשטח. הרי בדיבורים תמיד היינו אלופים.
