לורד פונטלרוי הקטן: קאמבק למאה קודמת
פלפולי לשון גבוהים, סיפור דרמטי על גבול הטלנובלה, חיי האצולה לעומת שכונת עוני ודמויות מעט שטוחות - אבל לצד כל אלו עלילת "לורד פונטלרוי הקטן" תעורר בכם השתאות, התרגשות והזדהות אמיתית, כמו שרק קלאסיקה לילדים מהמאה התשע-עשרה יכולה לעשות
"אני שמח שרוזנים הם אנשים אמיצים", אומר סדריק בן השבע. "זה יתרון גדול - להיות אמיץ. פעם הייתי די פחדן - פחדתי מהחושך, אתה יודע, אבל כשחשבתי על החיילים במהפכה ועל ג'ורג' וושינגטון, זה עזר לי להתגבר". לא בדיוק ניסוח שהיה עובר כיום את משטרת האמינות של הדמויות הספרותיות, נכון?
סדריק, גיבור הספר "לורד פונטלרוי הקטן" מאת פרנסס הודג'סון ברנט, הוא אמנם גאון קטן, יפה תואר, שובה לב ומתוק להפליא, והתקופה שבה הוא חי היא סוף המאה התשע-עשרה, אבל האם די בכך כדי שייתפס גם היום כדמות אמינה בקרב קוראים צעירים שחיתוך הדיבור הזה רחוק מהם כמו אנגליה מארצות הברית?
במידה רבה - כן. הדמות של סדריק, על כל פלפולי הלשון שלו והניסוחים הגבוהים, משכנעת. היא משכנעת משום שלכל אורך הדרך הודג'סון ברנט לא שכחה לרגע שהוא גם ילד. כאמור, ילד מחונן למדי, נכדו של רוזן אנגלי מכובד, אבל עדיין ילד. לכן, אם נסתכל מקרוב, נראה שמעבר לברק של הניסוח יש גם התבוננות ילדית, נאיבית; ביטוי אנושי ישיר שאינו נתון בסד הפוליטקלי קורקט, הנימוסים או ההסתרה שמאפיינים את שיח המבוגרים.
אילולא היה סדריק דמות אמינה ומשכנעת - כמו חבריו למאה התשע-עשרה, אוליבר טוויסט או הקלברי פין, למשל, על אף השוני הברור בין הדמויות - כנראה שהמפגש של ילדים וילדות עם "לורד פונטלרוי הקטן", שתורגם מחדש ויפה מאוד על ידי רנה ורבין, בסדרת "הרפתקה" של הוצאת אוקיינוס ומודן, היה נגמר בכישלון. ובאמת, מה לנו ולסיפור דרמטי, על גבול הטלנובלה, רווי בניסוחים גבהיי מצח שנמסרים על ידי רוזנים אנגלים, ואמירות פוליטיות נוקבות מפיו של זבן דעתן משכונת עוני בארצות הברית? כלום.
ובכל זאת, הכלום הזה הופך למשהו, משהו בעל ערך, שכן ספרות היא שער למחוזות שאיננו מכירים, שהשפה בהם שונה משפתינו, שהליכותיהם של האנשים אותם היא מחייה זרות לנו. אנו מקבלים זאת בספרות למבוגרים, אז מדוע שלא נקבל זאת בספרות הילדים והנוער?
ילדים הרבה יותר תמימים ופתוחים לקבל את מה ששונה מהמוכר להם. זה מעניין אותם, מגרה את הסקרנות ומלהיב. המבוגר המקריא יצטרך וודאי להסביר לא מעט ממה שכתבה הודג'סון ברנט, או שהילד הקורא בעצמו ישאל שאלות (ואולי גם לא, וזה בסדר אם לא יבין הכל) - אבל ההנאה מסיפור המעשה תישמר, כי "לורד פונטלרוי הקטן" הוא ספר מענג ומהנה מאוד.
ומדוע זה כך? כיוון שכבר בספרה הראשון לילדים, שפורסם בשנת 1886, לאחר שהודפס כסיפור בהמשכים במגזין סנט ניקולאס, מניחה הסופרת את היסודות ליצירתה הענפה לילדים; יצירה שכוללת את "נסיכה קטנה" האהוב וכמובן - "סוד הגן הנעלם", מהקלאסיקות הגדולות של ספרות הילדים של המערב. בשלושת הספרים הללו (כולם ראו אור בתרגום מחודש בסדרת "הרפתקה") נמצא שני מוטיבים חוזרים מרכזיים: דמות של ילד/ה גיבור/ה העובר תהליך של שינוי והתפקחות, ומהווה מודל עבור הקוראים הצעירים. וגם - מעבר דרמטי לאנגליה.
הודג'סון ברנט עצמה נולדה באנגליה, התייתמה מאביה כשהיתה בת 4, ובגיל 15 עברה עם משפחתה לארצות הברית. שנים לאחר מכן היא תשוב לאנגליה ותשהה שם למעלה מעשור. דמויות הילדים הגיבורים שלה כולם יתומים (מאב, מאם או משני ההורים), וכולם עוברים לאנגליה, ומעבר זה מהווה לא רק פתיח לעלילה דרמטית אלא גם לזרז עבור הסופרת לתאר התפתחות נפשית ופסיכולוגית של הילדים הגיבורים, הנתקלים בקשיים רבים ובדמויות סמכותיות של המבוגרים האחראיים עליהם.
הם מוצאים כוחות בעצמם, מתפתחים ומתבגרים, אבל שומרים על טוב לבם, האופטימיות שלהם והראייה הייחודית. אלו עומדים בניגוד לאופי הקשה של המבוגרים, וכאנטיתזה לעולם המבוגרים בכללותו. המפגש הטעון בין עולם הילדות לעולם הבגרות העסיק מאוד את הודג'סון ברנט, והיא היטיבה לבטא אותו בכל ספריה.
סדריק - שלחזותו היפה ולתלתליו הזהובים היתה השפעה רבה גם מבחינה אופנתית באותם ימים - דומה יותר לשרה, גיבורת "נסיכה קטנה" (גם בגיל וגם באופי). מרי, גיבורת "סוד הגן הנעלם", היא ילדה מפונקת ונודניקית, שדמותה מתפתחת ומשתנה לאור הקורות אותה בעקבות גילוי הגן הסודי, והיא שונה מסדריק, שאופיו נוח ונעים והוא מיטיב להתנסח. זה אמנם הופך את מרי לדמות מורכבת בהרבה ומעניינת פי כמה, אבל עדיין יש משהו כה שובה לב בסדריק (כמו גם בשרה), שאנו נסחפים אחריו בהכנעה גמורה.
סדריק הוא נצר לשושלת רוזנים אנגליים. אביו התחתן עם אישה אמריקנית פשוטה והקשר עם הסב
הרוזן נותק, כיון שהאחרון שנא אמריקנים וחשב שאמו של סדריק היא רודפת בצע. ההפך הוא הנכון, אמו של סדריק היא אישה עדינה, אדיבה ומסורה מאוד לבנה (ובאמת יש משהו שטוח מדי בדמותה, שכן על אף שאנו מחבבים אותה היא נותרת חד-ממדית לאורך הסיפור, ויש בכך החמצה גדולה). אביו של סדריק מת, והרוזן שלח את מיופה כוחו כדי להביא אליו לאנגליה את סדריק על מנת שיחנך אותו להיות רוזן בבוא היום.
סדריק ואמו עוזבים את חייהם הפשוטים והנעימים בשכונה הענייה ואת כל חבריהם, ומגיעים לעולם שונה לחלוטין, הן מבחינת הקודים התרבותיים והחברתיים והן מבחינת הסביבה עצמה. מיותר לציין שהרוזן הוא אדם קשה עורף, עקשן, שמרן ומלא בדעות קדומות. אבל בעקבות אירועים דרמטיים שונים ומשונים, ולאור חיבתו לסדריק שובה הלב, הוא מתרכך, וסדריק (כמו פוליאנה) מלמד אותו דברים שרק ילדים יכולים עדיין להאמין בהם - להיות רחום, עדין, ולהשתמש בכוח שיש לו לטובה.
"לורד פונטלרוי הקטן" הוא אמנם לא יצירה מעולה כמו שני ספריה המוכרים יותר של הודג'סון ברנט; הדמויות שבו קצת יותר שטוחות וצפויות, והעלילה הדרמטית גדושה מדי בעניינים מעייפים משהו, אבל זאת נמצא בספר הזה את מה שהופך את ספריה למעניינים גם היום: דמות גיבור משכנעת, המפגש המסעיר בין ילדים ומבוגרים ושלל ניסוחים נהדרים.
"לורד פונטלרוי הקטן", מאת פרנסיס הודגסון ברנט. מאנגלית: רנה ורבין. הוצאת "אוקיינוס" ו"מודן".
