דסה: "ב-90 אחוז מהמשחקים חוויתי גזענות"
מגנה של מכבי ת"א לא מפחד לדבר על התופעה שהשתלטה על הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות, ומספר על החיים הלא פשוטים שעבר: "מהיום הראשון העברתי את המשכורת שהרווחתי למשפחה", והרגע הגדול בקריירה. ראיון
לפני שבע שנים בדיוק נאלץ אלי דסה לעזוב את מכבי ת"א. הסיבה: בקשה שלו לקבל מימון בסך 60 שקלים לחודש עבור רכישת כרטיסיות כדי להגיע מנס־ציונה לאימוני קבוצת הנערים בקריית־שלום לא נענתה.
חודש לאחור, הבוס החדש של מכבי ת"א, מיץ' גולדהאר חתם על עסקה ששוויה העתידי עשוי להגיע ל־900 אלף יורו (600 אלף דמי העברה פלוס מענקים שיכולים לטפס ל־300 אלף) - הרבה יותר מאותה בקשה צנועה למימון חודשי לכרטיסיות עבור הנער האתיופי משכונת רמת בן־צבי.
שלשום הגיע עוד ציון דרך בסיפור של דסה (22) כשעלה בהתרגשות למשחק הנבחרת החשוב מול וויילס והיה אחד המצטיינים במגרש. אבל מעבר לאצטדיון הנוצץ בקרדיף והחוזה החלומי במכבי ת"א, הצד של מאחורי הקלעים בסיפור של המגן הוא לא פחות ממדהים ומעורר השראה. לא רבים יודעים שרק לפני שנתיים הכדורגלן הצעיר עוד עבר בין סופרמרקטים שונים בניסיון למצוא לעצמו מקום עבודה בין האימונים. ככה זה כשמגיל 17 אתה צריך להחזיק את הבית לבדך.
אחרי שהוריו התגרשו, דסה הצעיר תפס פיקוד ולקח את כל הבית על הכתפיים שלו. בין היתר הוא בחר להסדיר את הליך הגירושין המורכב, כשהוא נותר קרוב מאוד לאמו חרות, ובשלב מסוים ניתק קשר עם האב. עם משכורת חייל, 4,200 שקלים שהועברו ישירות לקופת המשפחה, הוא שמר על בית מתפקד והרגיש מחויב למצוא לעצמו פרנסה נוספת בשעות שאחרי האימונים. כל זאת עד שחבריו בבית"ר ירושלים הסבירו לו שזה לא ייראה מקצועני והוא ויתר על החיפושים והתרכז בכדורגל.
עד היום דסה הוא המפרנס העיקרי במשפחה שכוללת את אמו שעובדת כסייעת גננת ושלושה אחים: האחות הבכורה מיכל (23), אור (16) שמשחק בנוער של מכבי ת"א וישחק גם הוא בשלב הבתים של ליגת האלופות לצעירים, ולירוי (7). "מהיום הראשון שהיה לי חוזה בבית"ר העברתי את כל הכסף למשפחה שלי", מספר דסה. "מאז ומעולם, כל שקל שקיבלתי, העברתי לעזרה לבית. אני המפרנס היחיד בבית ובחמש־שש השנים האחרונות כל הבית עליי".
איך זה בא לידי ביטוי?
"כל מה שאתה חושב. תשלומים לבתי ספר עבור האחים שלי, טיולים שלהם, חשבונות חשמל, מים, ארנונה, הכל. כשעזבתי את הבית בגיל צעיר לפנימייה של בית"ר ירושלים, לאמא שלי היה קשה. אנחנו מאוד קשורים האחד לשנייה. אמרתי שאני מבטיח לעשות את הכל שיהיה לכולנו חיים טובים יותר ושאני מבטיח שה יקרה כמה שיותר מהר, שמח שעמדתי בזה".
למעשה הקרבת עצמך לטובת המשפחה.
"יש שחקנים שכל שקל שהם מרוויחים זה נטו עבורם, אצלי קודם המשפחה. ההצלחה בשנתיים האחרונות לא תשנה אותי. יותר נכון לומר שזה יקל עליי. לשחקן קשה ללכת עם מטענים כאלו. לפעמים לעלות למשחק בידיעה שעיקלו לך משהו בבית, שפתאום ניתקו לאחים ולאמא שלך את החשמל בבית, אתה מרגיש שהכל עליך ואני רק ילד בן עשרים. ביקשתי עזרה מבית"ר ולא היה מי שידבר איתי, זה שבר אותי. הייתי כבוי, בלי חשק, אבל אז אמרתי לעצמי שעם כל הכבוד, יש דברים קשים יותר ואני חייב לעזור לעצמי".
איך אביך משתלב בחיים שלך, איפה הוא גר למשל?
"לא ממש יודע. מדי פעם אנחנו בקשר, אבל עכשיו כשהגעתי למקומות הגבוהים התחושה שלי שהוא לא ממש מרגיש בנוח ולכן לא יוצר קשר. לאורך זמן הוא מתעניין ומתקשר מדי פעם, אבל הקשר לא מצליח להתחדש או להתחזק".
אתה מרגיש שהמצב הקשה גרם לך להתבגר ולהתחשל?
"לגמרי, גם במשחק. כשיש משחק קשה, זה לא קשה לי, זה רק כדורגל. אני יודע שיש אנשים בחוץ שאין להם מה לאכול. היו לי הרבה רגעי משבר וקשיים בחיים, והתשובה שלי הייתה ללכת למגרש ולעשות עוד אימון ומשחק טוב. היה לי ברור שדרך הקריירה שלי אוכל לעזור למשפחה, בלי טובות מאנשים. תמיד אמרתי לעצמי שאפתור את הבעיות שלי לבד.
"בחיים המשפחה שלי לא ראתה אותי נשבר, אבל כל הקשיים האלו שייכים לעבר. היום אני יכול להרשות לעצמי. האחים שלי ידעו שאעשה בשבילם הכל. גם ברגעים הקשים ביותר של המשפחה, המפלט היה לשבת בבית הצנוע שלנו ולראות אותי משחק, שעה וחצי של בריחה מהמציאות. ידעתי שאמא והאחים שלי מסתכלים עליי בטלוויזיה, והיה לי חשוב שיהיה להם נוח, כי משחק לא טוב שלי יכול היה לשבור אותם ולא רציתי שזה יקרה. המשפחה שלי מעולם לא הכבידה עליי, רק הקלה עליי. התחננתי במשך שנתיים לאמא שלי שתיקח ממני את הכסף. אחרי מה שעברתי, ההצלחה היא סיפוק הרבה יותר גדול. כיף לי לראות את החיוך של המשפחה והכבוד כלפיה ברחוב, בבנק, בעירייה. פתאום כל החיים השתנו".
בשנים האלה נאלצת לוותר על דברים?
"תמיד. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות דברים, לצאת לחופשות, היה לי יותר חשוב שהאחים שלי יעלו לגן או לבית הספר ויהיה להם הכל. הפסדתי הרבה דברים, כל ההנאות שהיו לשחקן כדורגל, אפילו ברמה של לקנות בגד לטובת האחים שלי, לשלם חשבונות במקום חופשות בקיץ. בקיץ הזה הייתה הפעם הראשונה שטסתי לחופשה באיביזה עם שלומי אזולאי".
לאורך כל הראיון, דסה מזכיר לא אחת את משפחת קהת. רועי שמשחק באוסטריה וינה שיחק איתו בנערים במכבי, והאב אורן שהחליט לאמץ אותו. "סוג של אימצו אותי, אני חייב להם את מרבית הקריירה שלי. ישנתי אצלם, הם עזרו לי בנסיעות, במסעדות, הם אנשים מדהימים".
הצ'אנס שנתן מלמיליאן
דסה החל לשחק כדורגל בנס־ציונה, אבל בגיל 11 עבר למכבי ת"א, בה שיחק ארבע שנים יחד עם דור מיכה, רועי קהת ומאוחר יותר מואנס דאבור. "לא המשכתי במכבי בגלל עניינים שלא קשורים לעניין המקצועי, היו כל מיני דברים כספיים שלא הסתדרו, היייתי צריך עזרה בנסיעות ודברים כאלה, זה לא הסתדר ועברתי לבית"ר ירושלים. אורי מלמיליאן היה זה שהעלה אותי לבוגרים והריץ אותי בלי לחשוב בכלל אם אני יותר או פחות טוב. אורי הוא מאמן ואדם גדול. בתחילת השנה גם הפכתי לקפטן בבית"ר וחתמתי על חוזה לשלוש עונות".
למה לא המשכת?
"יש דברים שלא בשליטתי. כשמגיעה הצעה עם כל כך הרבה כסף, לבעלים ולי, אז מקבלים אותה. יש קריירה קצרה שצריך לשאוף ולהתקדם בה. הגעתי למעמד בכיר בבית"ר ולא הספקתי ליהנות ממנו יותר מדי".
מבאס מה שקורה בבית"ר?
"חד משמעית זו לא התקופה הכי קשה בבית"ר. אני יכול להזכיר לך מה שקרה עם סדאייב וקדאייב. נכון שלפעמים זה לא נראה ככה, אבל לטביב אכפת מהקבוצה. היו עליו ביקורות בשנה שעברה ובסוף הקבוצה סיימה בפליאוף העליון".
אתה רואה את היחס בבית"ר כלפי שחקני בית, וזו כבר מגמה. הרוש, קריאף, אתה.
"לא אשקר, בית"ר של השנים האחרונות היא לא בית"ר הגדולה, וגם הקהל מודע לכך. כל שחקן שעושה פריצה במועדון אוטומטית קונות אותו קבוצות אחרות. המועדון ספג מכה קשה אחרי גאידמק ולא קל לשקם אותו".
הפכת לקפטן במועדון שתופעת הגזענות מושרשת בו. מצד שני היית קורבן של גזענות מהקהלים האחרים.
"זו שאלה מורכבת ומסובכת. הכי קל להגיד 'מה אתה עושה בקבוצה כזו', אבל לא יכולתי לקחת את הרגליים ולהגיד לא משחק פה יותר. אני מגנה גזענות בכל צורה שהיא, בטח כשאני אחד שסובל ממנה".
כמה סבלת מגזענות?
"בתשעים אחוז מהמשחקים הייתה כלפיי גזענות. מה שהרגיז אותי זה שאני הייתי הבנאדם שצריך להתריע בפני השופט. היה את המקרה עם קריית־שמונה בו איימתי על השופט, שאם הוא לא יכתוב על זה בדוח, אני יורד מהמגרש".
איך אתה רואה את מחאת בני העדה האתיופית והזעם הגדול שהתפרץ בה?
"אני לא מפריד את עצמי מהם ומבין אותה לגמרי. אני חלק בלתי נפרד מזה. לא מצדיק את הפסים האלימים אליהם נגררו במהלך המחאה, אבל יש תסכול. אתה רואה אתיופים שעושים הכל לטובת המדינה, משרתים ביחידות הקרביות ביותר, הגיעו למדינה אחרי צעידה של עשרות קילומטרים, ואז הולכים ברחוב וסופגים מכות. מגיעים למועדונים ולא מכניסים אותם רק כי הם אתיופים, זה מקומם. יש בעיה בחברה הישראלית בקבלת השונה, זו גזענות לכל דבר".
למרות ריבוי כישרונות הכדורגל מבני העדה, מעטים פורצים ומחזיקים מעמד.
"הכי קל לבוא ולהגיד 'בעיית אופי' או 'הם גדלו בשכונות קשות', אבל הרי כל השחקנים הטובים בעולם גדלו בשכונות הכי קשות ובמצבים כלכליים לא נעימים. דווקא מהקושי הזה אתה אמור לצמוח. אין לי הסבר חד משמעי למה זה עוד לא קורה".
אולי אתה תשמש מודל לחיקוי.
"מקווה. בשנים האחרונות אני הדמות החדשה בעדה, אחרי ברוך דגו. אני עוד צעיר, יש את התפר שאני עוד יכול ליפול איפה שנפלו בני העדה האחרים, ואני צריך להיות חזק. אני בטוח שאעמוד בזה, כי אין לי אופי של מי שמוותר או נחלש. כשיש קשיים ומכשולים אני עולה למגרש בכל הכוח".
בשלב הזה נזכר דסה ברגע מסוים, סמלי משהו, בסיום המשחק מול וויילס, שם פנה אליו כתב אנגלי בעמדת הראיונות: "הוא ניגש ושאל אותי אם שמתי לב שאני השחקן השחור היחיד בנבחרת. זה נראה לו קצת מוזר והוא התעניין איך מתייחסים אליי. אמרתי לו שזה לא מוזר, שיש הרבה שחורים בישראל, וזה שאני פה לבד, זה במקרה ושלא יטעה, כי יש הרבה שחורים בישראל, ושאנחנו חברה מאוחדת ומצוינת".
תוך שנייה הפכת לשגריר ישראל והעדה האתיופית.
"אני חושב שאם הדור הצעיר של השחקנים האתיופים יפסיק לחשוב על כמה אני נחות, שיבינו שהם כמו כל אחד אחר, הם יתקדמו. אפשר לקחת אותי כדוגמה. אני לא שונה מאף נער אתיופי שגדל בשכונת עוני. צריך להפסיק לחפש את הטובות בחברה הישראלית, כולנו שווים ביכולות שלנו, רק צריך להאמין בעצמנו".
הדף של יוקאנוביץ'
עם האמונה היוקדת הזו הגיע דסה למכבי ת"א והוא יודע שמדובר באתגר חדש ושונה לגמרי: "אם בבית"ר הגעתי לפיק מסוים, הגיע הזמן לכבוש יעד חדש. אני מתחיל כעוד שחקן בסגל של מכבי והמטרה היא להיות שחקן משמעותי וחשוב. אני בטוח ביכולת שלי לעשות את זה. בית"ר תישאר בלב, אבל אני במועדון שהגיע לליגת האלופות. ביום החתימה אמא שלי הזכירה לי שאחרי שעזבתי את מכבי בנערים, היא אמרה לי 'אל תדאג ואל תריב. תסמוך על אמא שלך שתחזור למכבי בדלת הקדמית'. זה קרה ואני הכי שמח שאני שוב פה".
המאמן סלבישה יוקאנוביץ' ביקש ממך לשפר את היכולת ההגנתית.
"הוא לא ביקש, זה ההבדל בינו למאמנים האחרים שאימנו אותי עד עכשיו. הוא לא אמר 'תשפר את ההגנה', הוא בא והראה. הכניס אותי לחדר שלו, חיכה לי שם דף מודפס עם סעיפים אחד־אחד ובהם כל הכללים של שחקן הגנה. הוא אמר לי לתלות את זה בחדר וכל יום לפני שאני הולך לישון, אני משנן את הכל".
ואיך הרגשת בלילה לפני משחק הנבחרת מול וויילס?
"מהרגע שהבנתי שאני עומד לשחק לקחתי דוגמה מהשחקן הכי טוב היום בארץ, ערן זהבי. בשקט־בשקט, אמרתי לעצמי למה לבוא מפוחד. יש לי פה מגרש, במה הכי גדולה, כולם רואים אותי, תשחק. היה לי ברור שרק אוכל להרוויח".
עשית משחק מצוין ועמדתם במבחן התוצאה, פחות בדרך.
"תוצאה מצוינת עבורנו, אני חושב שעכשיו וויילס צריכים נקודה בבוסניה, וזה יותר טוב מאשר הנקודה עצמה. אנחנו לא ברמה של בלגיה, וויילס או בוסניה. מי שיגיד אחרת, הוא שקרן. הבנתי שיש ביקורות על צורת המשחק שלנו בקרדיף, ושאנשים אמרו שככה עדיף לא להגיע ליורו. מבחינתי אם נגיע ליורו, עשינו את שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
