ריו בשער: הכירו את נבחרת הכדורשער
הן לא רואות, אבל הן שומעות, מרגישות, תומכות ‑ ומנצחות. שחקניות נבחרת הכדורשער של ישראל חולמות על מדליה במשחקים הפראלימפיים
בעיצומו של המשחק החשוב ביותר בחייה, אלהאם מחמיד (25), קפטנית נבחרת הכדורשער של ישראל, חשה שהיא מאבדת שליטה. מבלי שיכולה הייתה לעצור בעדן, הדמעות החלו לזלוג על לחייה.
היה זה רגע לאחר שספגה שער במשחק המכריע מול קנדה על הכרטיס לאולימפיאדת ריו. חברותיה לקבוצה, לקויות ראייה שבכל מקרה מחויבות לחבוש כיסוי עיניים במהלך המשחק, לא יכלו לראות אותה, אבל הן שמעו והרגישו. "הבנות תמכו בי כל הזמן, לא הפסיקו להגיד לי שהן איתי", נזכרת מחמיד במה שהגדירה כחוויה הקשה ביותר שעברה בקריירה שלה.
הסוף, למרבה השמחה, היה מתוק. הנבחרת ניצחה את הקנדיות בהארכה, העפילה לגמר משחקי העולם לעיוורים בסיאול (ולאחר מכן זכתה במדליית הזהב), וחשוב מכך ‑ קבעה את הקריטריון למשחקים הפראלימפיים לראשונה בתולדותיה. "הייתי ממש בהלם בסיום", משחזרת מחמיד, "אני זוכרת שאריאל (פוארטו, עוזר המאמן – א.ד.) משך אותי וכולם קפצו עליי וחיבקו אותי".
אווירת האחווה וההדדיות הזו באה לידי ביטוי לא רק ברגע השיא של הנבחרת, אלא גם ביומיום. כשאחת הבנות, ירדן אדיקה (16), נאלצת לעזוב את האימון מוקדם יותר, היא לא יוצאת מהאולם לפני שכל אחת מהשחקניות נפרדת ממנה בחיבוק ובנשיקה.
"כשהצטרפתי לקח לי הרבה זמן להתחבר לבנות ולהרגיש חלק מהנבחרת, אבל הטורנירים שבהם כולם כל הזמן ביחד עזרו לי בכך", מספרת אדיקה, "הבנות כל הזמן הזמינו אותי להיות איתן, דאגו שאני בסדר ושאלו אם אני צריכה משהו. הן לרגע לא התרחקו ממני בגלל שאני חדשה או צעירה יותר. היינו יחד כמעט 24 שעות וזה מה שעשה את הנבחרת הזו למה שהיא".
"באמצעות הבנות הבנו שהצד החברתי-רגשי הוא לפעמים חשוב יותר מהצד המקצועי", מסביר מאמן הנבחרת, רז שוהם. "בהרבה טורנירים היינו עסוקים בצילום ובצפייה בווידאו של היריבות, בסיאול שיחררנו הכל. היינו עם הבנות המון בחדר, נתנו את כל כולנו לתוך השיחות איתן, הפעלנו הרבה אנרגיות וזה סחט מאיתנו המון, אבל בסופו של דבר הנבחרת הייתה מחוברת. בשיחה האחרונה אלהאם אמרה לנו שבמקום מחנה אימונים הן רוצות לצאת עם הצוות המקצועי לשישי־שבת בלי כדורשער. בעבר דבר כזה היה נראה לי הזוי, היום זה נראה לי חשוב יותר ממחנה אימונים".
"לא נתנו שקט אחת לשנייה בקטע טוב", נזכרת שחקנית הנבחרת גל חמרני (23) בחוויות מסיאול. "נפתחנו זו כלפי זו, החל ממשחקי אמת או חובה דרך סתם שטויות כמו 'יאללה קומי, תקפצי על רגל אחת ותזרקי מדינות שמתחילות באות ה'', ועד לרגעים רציניים, חמש בנות שנזרקות על מיטה אחת ומגיעות לשיחות עומק על בן זוג או על חוויה לא נעימה שהייתה לאחת מהן במשחק".
שילוב של באולינג וכדוריד
כדורשער הוא משחק שהומצא במיוחד עבור לקויי ראייה בסיומה של מלחמת העולם השנייה. בכל קבוצה שלושה שחקנים על המגרש, והמטרה היא לגלגל את הכדור אל תוך השער של הקבוצה היריבה ‑ מעין שילוב של באולינג וכדוריד. בתוך הכדור ישנם פעמונים כדי שהשחקנים יוכלו לשמוע אותו. לצוות המקצועי אסור לדבר עם השחקנים במהלך המשחק, אך מנגד תקשורת בין הספורטאים עצמם מותרת.
נבחרת הנשים הישראלית הוקמה ב-2005 ומאז 2008, כשהחלה לקבל רוח גבית מ"אתנה", הגוף לקידום ספורט נשים בישראל, ההעפלה לאולימפיאדת ריו הוצבה כמטרה. עכשיו היעד הושג, וישראל תהיה אחת מעשר נבחרות במשחקים הפראלימפיים. ברזיל העפילה אוטומטית כמארחת, כמו גם שלוש הנבחרות שדורגו ראשונות באליפות העולם 2014: ארה"ב, רוסיה וטורקיה.
הנבחרת הנוכחית, הכוללת מלבד מחמיד, חמרני ואדיקה גם את ליהיא בן־דוד (20) ורוני אוחיון (16), הצליחה להגשים את החזון, אבל לבנות אין כל כוונה להסתפק בכך. "אני פריקית של אולימפיאדות", מתוודה אוחיון, "נורא בא לי להיות שם כבר ולעמוד על הפודיום כמובן, אני אדם מאוד תחרותי". "מדליית זהב היא לגמרי ריאלית, זה אפשרי וזה צריך לקרות", אומרת חמרני בביטחון ורק מחמיד, אולי מתוקף היותה המבוגר־האחראי בקרב הנבחרת, מנסה להישאר על הקרקע לעת עתה: "אני מעדיפה להגיע עם פחות ציפיות ופשוט להיות ממוקדת מאוד. מי שעובד קשה ומצטיין מבחינה חברתית ומקצועית, יהיה בטופ".
כספורטאיות הן זוכות לתמיכה רבה ממספר מסגרות, ביניהן בית חינוך לעיוורים, בית הלוחם ת"א וההתאחדות לספורט הנכים. אך נושא אחד עדיין כואב להן ‑ היחס של המדינה ללקויי ראייה. "יש התקדמות בנושא, אבל היא לא מספיקה", פוסקת אוחיון, "מרתיח אותי שאני עומדת מול כביש סואן ואין לי איך לחצות אותו כי אני מפחדת. אני עושה על החיים ועל המוות וחוצה. יש אמנם הרבה אנשים שעוזרים, אבל יש גם כאלה שמתחמקים. אנשים לפעמים מדברים איתנו בקול מאוד רם כאילו אנחנו חירשים. אין מספיק מודעות לנושא".
"כשהייתי מציגה את עצמי למורה בבית הספר הרגשתי שמבחינתה אני לא רק לקוית ראייה אלא גם מפגרת", מספרת בצער חמרני, "ברוך השם אני אחת שיודעת לדבר, ניסיתי להסביר למורה שתדבר איתי בגובה העיניים, ולמרות זאת זה לא עזר".
"יש הרבה ילדים שמאבדים ראייה בגיל ההתבגרות ומתביישים בזה", מוסיף פוארטו, "חשוב לנו להגיע אליהם בשלב מוקדם כדי שנוכל לעבוד איתם ולתת להם מסגרת בה ירגישו כשווים בין שווים".
"הספורט הזה שינה את חיי. הוא הפך אותם מחיים בקבר לחיים אמיתיים, יפים ושמחים יותר", מחזקת מחמיד את דבריו של פוארטו, "חשוב לי מאוד שהוא יגיע גם למגזר הערבי. אני מסתכלת על ילדים במגזר היהודי ורואה כמה משקיעים שם, אבל קח לדוגמה את הכתבה שאתה כותב עכשיו בעברית, סביר להניח שילד בכיתה ט' במגזר הערבי לא יקרא אותה. המידע לא מגיע לשם כמו שצריך. אנחנו חיים פה במדינה אחת וגם לצעירים במגזר מגיע לקחת חלק בספורט הזה. באום אל פאחם גאים בי מאוד על השתייכותי לנבחרת ישראל".
"כבר עכשיו התחלנו לעבוד עם ילדות בנות 12 מתוך שאיפה להכשיר אותן לאולימפיאדת 2024", אומר פוארטה. מחמיד שומעת ומיד מבהירה שאין לה שום כוונה לוותר על מקומה בנבחרת בעתיד, "אני לא הולכת מפה עד שאני מתה", היא קורצת למאמניה בחיוך.
לפנייה לכתב/ת 
