יוזמה ברשת: "די לאפליה במסיבות הגאות"
לאנשי קבוצת BodyPride נמאס להרגיש שאינם רצויים במסיבות להט"ביות רק בגלל שהגוף שלהם לא מציית לחוקי היופי המדומיינים, והם קוראים למפיקי ומארגני המסיבות הגאות: "קבלו גם אותנו - שמנים, רזים, קווירים ומבוגרים, ואפשרו גם לנו ליהנות במסיבות שלכם"
כמה פעמים עמדתם מול המראה רגע לפני מסיבה והרגשתם לא מספיק טובים? כמה פעמים חשבתם שמי שרוקד לידכם הוא יפה מכם, מוצלח מכם ומושך מכם? האם התחושות האלו משקפות את האמת הכואבת? פרסומות בטלוויזיה, עולם התקשורת וכן, גם הזמנות למסיבות, מציבים בפנינו דימויי גוף של אנשים לא אמיתיים שגורמים לנו להרגיש רע לגבי עצמנו.
עוד בנושא:
צפו: למה אנחנו שונאים כל כך את הגוף שלנו?
80% מהרווקים משקרים לגבי הגובה שלהם
זאת הסיבה שהביאה את קבוצת BodyPride להתייצב מנגד ולהוביל חזית קשוחה נגד דימויי הגוף בקהילה הגאה, ולהעמיד לצד המאבק הגאה לשחרור ולשוויון זכויות, גם מאבק לשחרור כבילתם של הגאים למודל גופני מדומיין. במכתב שנשלח היום למפיקי מסיבות גאות ברחבי הארץ ומתפרסם כאן לראשונה, פונים הבליינים הלהט"בים למפיקי המסיבות ומבקשים: קבלו גם אותנו - רזים, שמנים, קווירים, מבוגרים – אנשים אמיתיים כפי שאנחנו, ואפשרו גם לנו ליהנות במסיבות שלכם.
"הרוב הגדול של הגברים המיוצגים על הזמנות (וירטואליות ונייר) למסיבות, הינם גברים שריריים וחטובים", הם כותבים ומוסיפים: "לצידם, אפשר לכלול ייצוגים נוספים של גברים שמנים, מלאים, שעירים, מבוגרים ורבים אחרים שמייצגים את המגוון התרבותי והגופני של הקהילה הגאה". במסגרת קמפיין הקבוצה, העלו פעילים רבים בקהילת הלהט"ב פוסטים בפייסבוק המתארים את חוויותיהם הקשות רגע לפני היציאה למועדון וכיצד הפך הבילוי ממהנה לכובל ומדכא, ולצערי כבליין וגם כמי ששותף להפקת מסיבה גאה בעצמו, אני יכול רק להזדהות.
בראיון ל-ynet מתן אלדר (29), מיוזמי הקמפיין, מספר: "הייתי שמנה. הייתי גם רזה. קצת חטובה. וקצת רופסת. קצת מלאה. וגם קצת רגילה. הייתי על פני כל הרצף בשנים האחרונות. לעיתים הרגשתי טוב עם עצמי יותר ולעיתים פחות. ניתן לנחש איפה הרגשתי הכי לא בנוח. חגגתי במסיבות רק כשהרגשתי מספיק בטוח שאני באמת "דומה" למי שעלול להיות שם במסיבה, או מזכיר את מי שמזמין אותי לשם. תמיד חושש שיגידו לי: 'אתה? אתה לא שייך'".
גם מאור (29) חווה חוויה דומה: "התחלתי להרגיש פחות ופחות נוח במסיבות בחודשים האחרונים. חוויית יציאה יכולה להיות אכזרית מאוד. מעבר לניכור, כל הזמן הרגשתי שיפוטיות, ולא רציתי להיות במקומות שבהם איני עומד באמות המידה הקפדניות. אם אני כבר יוצא, זה למסיבות נשים, למסיבות קוויריות או למסיבות מחוץ לתל אביב, אבל גם שם לא תמיד התחושה הזאת נעלמת. זה מצב ממש לא סביר, כי עם התחושות שאני מתאר מזדהים הרבה מחבריי, ולפי התגובות לפוסטים שלנו עוד מאות אחרים".
"חיי לילה גאים מבחינתי חייבים להכיל את כל חברות וחברי הקהילה, וזה רחוק מלהיות המצב כיום. כגבר לא שרירי במיוחד ושעיר מהממוצע, הסטנדרטים הנוקשים פשוט מקיאים אותי החוצה. זה כמו מסיבה למוזמנים בלבד, שיכולה לשמש תירוץ בעבור הבעלים לא להכניס ערבים, אתיופים או מזרחים. כאן זה נעשה בצורה פחות ברורה, אבל ברור שיש כאן היררכיה, ויש מי שמוזמן למסיבות האלה יותר ממני. אני לא אוהב להגיע למקומות שאני לא מרגיש רצוי בהם".
"מסיבות שישי נועדו שירימו בהן, לא שיורידו בהן את הביטחון", טוען ערן דיעי. "יחצנים ובעלי ליינים יקרים, אני מבין שהגוף (המהמם, באמת!) שלכם ושל דוגמנים אחרים משמש אתכם כאמצעי פרסום ושזה נורא קל להשתמש בגוף חטוב וחלק (או שרירי ושעיר במקומות הנכונים, בהתאמה ל"תוכן" הליין), אבל לי זה מוציא את החשק להגיע לחגוג איתכם".
נדב (נדיוש) ענתבי, דמות מוכרת בקהילה הגאה ואחד ממייסדי הקבוצה, מבין לגמרי את מה שדישי טוען, וכך הוא כותב: "אני הומו, שמן ונשי. למרות שלסטרייטים רבים לא קל לעכל הומו שהא גם שמן ובנוסף לכל גם נשי, כל היציאות שלי מהארון בפניי סטרייטים היו נפלאות, מעצימות וחיוביות – כמו שיציאות מהארון צריכות להיות. אבל, הייתה גם יציאה אחת מהארון שכאבה לי במיוחד, והיא משאירה פצע פתוח שממאן להגליד עד היום - בגיל 19, כמה חודשים אחרי יציאתי מהארון בפני חבריי, ואחרי לבטים רבים, החלטנו אני וחבריי לצאת ביחד לליין ה״פופ רינג״ האגדי במועדון התיאטרון".
"ללכת למסיבת גייז בפעם הראשונה זה לצאת מהארון - לצאת מהארון בפני מי שאמורה להיות הקהילה שלך, מי שאמורה להיות המשפחה המובחרת (family of choice) שלך, הבית השני שלך. וכמו לפני כל יציאה מהארון, הרבה סרטים רצים בראש: מה יגידו? מה יחשבו עליי?האם יסתכלו עליי? האם ארגיש שזו הקהילה שלי? והכי חשוב - האם מישהו יתחיל איתי?".
"לבסוף נכנסתי למועדון. המון אורות, מוזיקה כיפית, מלא הומואים רוקדים... אבל אף אחד לא רוקד איתי. אני מסתכל מסביב ולא רואה אף אחד שנראה כמוני. אנשים מסתכלים עלי, בוחנים ומיד עוברים הלאה. אף לא אחד מתחיל איתי. על הבמה מופיעים כמה רקדנים שריריים, כל העיניים נשואות אליהם, אבל העיניים שלי מושפלות למטה. אני לא מרגישה שייכת, אני לא מרגישה רצויה, אני לא מרגישה נחשקת, ואני לא מרגישה חלק מהכיף. לא כך צריך להרגיש הבית השני שלי כהומו. לא כך אמורה לנהוג המשפחה המובחרת שלי".
"אני רוצה בית שבו אני מרגישה מיוצגת, נחשקת, שייכת, רצויה ואהובה. אני רוצה להיות חלק ממשפחה שמכבדת אותי, את גופי השמן, את נשיותי המתפרצת. אני רוצה להוריד חולצה במסיבה ולהרגיש שיש גם מקום לגוף שלי – כי אני סקסי, אני מושך ואני הורס. אני רוצה לקבל הזמנה למסיבה ולהרגיש שגם הומו שמן ונשי כמוני מוזמן למסיבה הזאת. אני רוצה שבהזמנה יופיעו גם בחורים שדומים לי. כך, ארגיש שזו הקהילה שלי, הבית שלי ואוכל להרים במסיבות ביחד עם כל חבריי וחברותיי לקהילה".
קבוצת הפעילים מבקשת לשמור על קו אסרטיבי אך הם אינם תוקפים את מארגני המסיבות, ומציינים במכתבם: "הקמפיין לא מופנה נגדכם/ן, מפיקי הליינים, בעלי מקומות הבילוי ומובילי דעת הקהל בקהילה הגאה. להיפך - אנחנו בעד סצינה להט"בית משגשגת וחיי לילה מרימים, אבל לצערנו, לא כל הקהילה מרגישה בנוח להיות חלק מזה".
"והרי בכל אירוע או מסיבה גאה יש שני צדדים לפחות: המפיקים והבליינים. הבליינים משלמים את מיטב כספם כדי להרים במסיבה, לראות ולהיראות ובעיקר כדי להרגיש חלק ממשהו גדול יותר - להרגיש שייכים. פה נעוצה האחריות המלאה שלכם/ן כמפיקים. לטעמנו, זה גם האינטרס הכלכלי שלכם/ן - לגרום לכל בליין ובליינית פוטנציאליים, ללא קשר למראה או גוף, להרגיש שייך ומוזמן למסיבה או לאירוע".
באמריקה המצב זהה. צפו בוידאו בלוגר אמריקאי מדבר על התופעה
לפנייה לכתב/ת 
