אז מה אם קשה לילד? שיתאמץ כדי להצליח
כולנו רוצים ילדים מוצלחים ומאושרים, אבל מה יותר חשוב לנו? גישה חינוכית אחת גורסת כי עלינו לדרוש מהילד להגיע להישגים ולדחוף אותו קדימה בכל מחיר. מנגד, יש את אלו שמעדיפים לזרום עם הילד ולהכיל אותו. ומה אתם מעדיפים?
חברה טובה שלי בכתה מהתרגשות כשבנה הבכור סיים את כיתה י"ב בהצטיינות. אי אפשר היה שלא להתרגש, כי זה לא היה ברור מאליו בכלל. שנת הלימודים עצמה הייתה סאגה ארוכה מאוד של דמעות ומריבות, ושוב בכי וצעקות, בעיקר סביב עניין שהתברר כנושא לוויכוח במשפחות רבות - בחירת ארבע או חמש יחידות במתמטיקה.
הנער התקשה לקבל ציונים טובים בחמש יחידות מתמטיקה, והביע רצון לרדת לארבע יחידות. חברתי הבינה לליבו. היא לא עמדה במראה בנה המתוסכל שבכה כמעט מדי יום בגלל החומר הנלמד וערימות התרגילים הקשים, ומצאה את עצמה בוכה יחד איתו. מתוך הזדהות עם התחושות שלו ועל מנת לחזק אותו, היא תמכה בירידה לארבע יחידות.
בעלה, איש עסקים מצליח, אמביציוזי בכל אמת מידה, לא ויתר לילד ולא הסכים בשום פנים ואופן שהילד ירד לארבע יחידות. "שוק העבודה דורש חמש יחידות מתמטיקה, זה הזמן להתאמץ, גם אם צריך סוללה של מורים פרטיים ופינוי זמן על חשבון עניינים אחרים. זה ה-Money time שיקבע את המשך החיים". מבחינתו האדם נמדד היום על פי מספר יחידות המתמטיקה שהוא למד לבגרות ועל פי מידת השקעה.
הילד סיים בהצטיינות את הבגרות בחמש יחידות מתמטיקה, אחרי השקעה רבה, וקשה לתאר את ההתרגשות הרבה שחשה כל המשפחה. האם ההצלחה שהושגה בזכות התעקשות האב מהווה הוכחה לכך שההורים צריכים להכריח את הילדים להתאמץ? האם מחובתנו לשכנע אותם כמה זה חשוב להמשך החיים, או שאנחנו צריכים להכיל את הילד, להבין את צרכיו ואת רגשותיו, למנוע ממנו תסכול ומאבקים ולהניח לו לבחור בעצמו את הדרך לחיים?
בלי פחד: כך תגרמו לילד שלכם לאהוב מתמטיקה
להתמודד עם הקושי
ההתלבטות הזו דנה בעצם בשאלה עקרונית כללית: האם ההורים צריכים להתעקש עם הילדים בכל מה שנראה מנקודת המבט שלהם חשוב לטווח הארוך ולהמשך החיים, או לזרום עם הרצון שלו לנוחות ולרגעי האושר בטווח הקצר?
במקרה זה עומדים על הפרק מצד אחד צורכי השוק במסיימי חמש יחידות מתמטיקה כתנאי כניסה למחלקות מועדפות באוניברסיטה, ומצד שני הבנת צורכי הילד, כולל הנאותיו והתחשבות באזור הנוחות שלו. הגישה המונעת מצורכי הילד מתחשבת ברצון שלו להיות עם חברה שהתאהב בה בפעם הראשונה בחייו, לשחק במשחקי המחשב שבדיוק יצאו לשוק, או סתם להיסגר בחדר ולשמוע מוזיקה כי זה טוב ונעים, במקום להשתעבד ללימודים או להתנהל ללא מחויבות שדורשת השקעה. הגישה הזו תומכת בהעצמת חוויות הילדות המאושרת כבסיס טוב לתחושה של אושר כמה שיותר.
בואו ניקח דוגמא אחרת, של ילד ביישן שמצטיין בלימודים. אם אנחנו צריכים להחליט איזה חוג לבחור לילד - האם נרשום אותו לחוג דרמה ומשחק נגד רצונו כדי שישפר את יכולות העמידה מול קהל ויפתח את הביטחון העצמי, למרות הקשיים שיהיו לו בהתמודדות, או שנעדיף לנתב את המשאבים הללו לכל מה שקשור לחוזקות שלו ולשלוח אותו לחוג שחמט למשל?
ומה עושים עם ילד שלא מצליח לרכוב על אופניים? האם לעזוב אותו לנפשו ולוותר על המיומנות הזו, כדי שהוא לא יהיה מתוסכל מהמאמץ הנדרש ממנו,
או להתמודד עם הקשיים שלו וגם שלנו, ולא לוותר עד להשגת המטרה?
"למה לא 100?"; איך לטפח הישגיות בילדים
לתת לילד לנצח במשחק?
מתחילת ההורות מלוות אותנו שתי גישות עיקריות בגישה אל הילדים – מהקצה הראשון מסגרת חינוכית קפדנית שמוכתבת לילד. מהקצה השני, הגישה הרגשית הדוגלת בהבעת אמפטיה לצורכי הילד ומכוונת את ההורים להכיל את הילד ואת רגשותיו, להבין לליבו ולנטיותיו ולזמן לו התנסויות וחוויות טובות, מסוננות מכל קושי.
אם נחשוב על כך לעומק, מראשית חיי הילדים אנחנו נתקלים בסיטואציות המעמידות אותנו בפני הבחירה בין שתי הגישות: כשהילד לא ישן בלילה, אנחנו מתלבטים האם לעמוד על שלנו ולהשאירו במיטתו לבכות עד שיירדם, או לקחת אותו אלינו, לחבק ולתת לו מגע וחום גוף. וגם בשלבים מאוחרים יותר: כמה פעמים הגיע הילד למיטה שלכם באמצע הלילה וביקש להתכרבל אתכם? גם בנושא האוכל שמהווה תחום גדול בחינוך ילדים מתגלות לא פעם התלבטויות בין השיטה שמכריחה את הילדים לאכול והכל, לבין האסטרטגיה שזורמת עם הטעם הספיציפי של הילד שבוחר מה לאכול וכמה.
ועוד בגיל הרך: עיצרו רגע וחישבו איך אתם מתנהגים בשעת משחק עם הילדים. הורים רבים מנתבים את המשחק כך שהילד ינצח כדי לבנות את הביטחון העצמי שלו ולתת לו הרגשה מחוזקת ובטוחה. מצד שני, ניצחון במשחק מול הילד יעניק לו אתגר והזדמנות להתמודד ויטע בו מוטיבציה לנצח למרות הקושי.
הגישה הראשונה יוצאת מנקודת הנחה שמי שלא מתאמץ - לא מגיע להישגים, ולכן יש להשקיע גם אם התהליך מלווה בתסכול. הגישה השנייה המתחשבת בילד ובצרכיו מבוססת על חיזוק הביטחון העצמי שלו דרך ההכלה וחיזוק הצד הרגשי לצד הקפדה שהילד לא יחוש תסכול.
בלי ויכוחים: כך תגרמו לילד להכין שיעורי בית
חפשו את שביל הזהב
כשאני חוזרת לבדוק את עצמי באיזו דרך תמכתי, אני מגלה שבעניינים שהיו עקרוניים עבורי אימצתי את השיטה הקפדנית: התעקשתי על חמש יחידות מתמטיקה, נאבקתי יחד עם הילד שילמד לרכוב על אופניים למרות הקשיים, כי בעיניי אלו מיומנויות חשובות לחיים. גישה זו מבוססת על האימרה "מה שלא הורג – מחשל!".
במילים אחרות, חוויות לא מוצלחות או התנסויות כושלות גורמות לאדם לצאת מחוזק, כאילו מפתחות אצלו עור של פיל ומחסנות אותו לתנודות הבאות של החיים. אם אנחנו יודעים את זה, זה מפיח בנו אנרגיות ומוטיבציה לנו ולילדינו להעצים אותם ולהקפיץ אותם קדימה.
יחד עם זאת, פעלתי לפי הגישה הרגשית המכילה כדי להסביר ולפרט לילדים מדוע כדאי להם להתאמץ, והשתדלתי להביא דוגמאות מעברם שמזכירות להם איך הם התגברו על הקשיים. כמו כן, התייחסתי לכל מקרה לגופו, למשל: הילדים ישנו במיטה שלהם מגיל קטן, אבל כשהילד חלם חלום רע והגיע אלינו, חיבקתי והרגעתי עד שהוא נרגע וחזר למיטתו. לימדתי את לוח הכפל למרות הסירוב העקשן של הילדה, אבל בדרכים היצירתיות שמתאימות לה מתוך הזדהות.
אבל מה שחשוב באמת בעיניי כשמעלים את הדיון על בחירה בין גישות שונות הוא לדאוג שהילדים יפנימו שזה בסדר שיש שתי דעות. בבית תקין ובמשפחה בריאה צריכים להישמע שני הקולות, ובקול רם. חשוב שהילדים ישמעו את שתי הדעות, גם אם הן מבלבלות אותם או בדיוק תואמות לדעות שלהם. כך בכל שלב בחיים, בבואם לבחור מקצוע, אישה, או אפילו יעד לטיול עם המשפחה, הם ידעו להעלות בראשם ובפני שותפי ההחלטה שלהם את שני הקצוות ולהחליט על פיהם.
למה אתם חייבים ללמוד לומר "לא" לילדים?
בצורה זו הילד יגדל להיות מבוגר שלא מונע מדחף אחד בלבד, או מפתרון מקובע אחד, המוביל לקיצוניות. העלאת כל השיקולים היא בסיס טוב לאיזון בקבלת החלטות, גם אם בסופו של דבר הן תחרותיות והישגיות מאוד. זה גם המפתח לקבלה באופן שלם של התוצאות וההשלכות של הבחירה.
זיכרו - ילד שרגיל לשמוע יותר מקול אחד בלבד, יגדל להיות אדם שמקבל יותר מדעה אחת, כך בעיניי מתפתח ערך הסובלנות וקבלת הדעה של האחר שכל כך חסרה כאן בזמן האחרון.
צפו בשש עצות לגידול ילדים מאושרים, האם הגישה הזו מתאימה לכם?
הכותבת מתמחה בהעשרה ערכית לילדים
לפנייה לכתב/ת 
