מקבלים אחריות כדי לשנות מציאות
הדרישה מהמדינה לחזור ולקבל אחריות על כלל רווחתו של האדם, ולא רק על הביטחון האישי והלאומי, היא צודקת מאין כמוה. ובכל זאת, גם הממשלה הטובה והמחויבת ביותר לא תצליח לעשות הכל לבדה. אז כיצד אנחנו יכולים לעזור לה להגשים זאת? בפעולה משותפת של שלושת המגזרים - הציבורי, הפרטי והפילנתרופי. מאמר דעה
בשיתוף ארגון "שיתופים"
לאורך יותר מעשרים וחמש שנות פעילות במגזר השלישי, נתקלתי לעתים קרובות בטענה ש"הפיתרון האמיתי לרווחת אזרחי ישראל מצוי אך ורק בידי המדינה". על פי הגישה הזו, בידי הממשלה מצויים משאבים עצומים שמקורם במסים שאנחנו משלמים, והיא היחידה שמסוגלת להתמודד עם בעיות חברתיות מורכבות כגון אי השוויון או הידרדרות החינוך.
קראו עוד על כנס שיתופים
"העמותות זה צבא האזרחי של מדינת ישראל"
ראש הממשלה הבריטי לשעבר טוני בלייר, שדיבר בכנס "שיתופים" ב-2008, גילה לנוכחים שפעם גם הוא החזיק בגישה הזו. לאורך שנותיו כחבר לייבור באופוזיציה, האמין שאף גורם פרט לממשלה אינו יכול לדאוג לאזרחים. אולם, סיפר בלייר, כשהגיע לראשות הממשלה הוא הבין שגם לעוצמת המדינה יש גבולות. תמיד יהיו תחומים או בעיות שהמגזר השלישי, ואפילו המגזר הפרטי, יידעו לבצע בזריזות וביעילות גדולים בהרבה מהממסד. בלייר, שאחראי לתקופה של פריחה כלכלית ותרבותית בבריטניה, החליט לשנות גישה, ולייצר מודל שישאיר את הכח והפיקוח בידי המדינה, אבל יסתייע במומחיות ובגמישות של המגזר השלישי.
המדינה, כריבון, נדרשת ליזום ולהוביל את התהליכים
הדרישה מהמדינה לחזור ולקבל אחריות על כלל רווחתו של האדם, ולא רק על הביטחון האישי והלאומי, היא צודקת מאין כמוה. המדינה, כריבון, נדרשת ליזום ולהוביל את התהליכים. ובכל זאת, גם הממשלה הטובה והמחויבת ביותר לא תצליח לעשות הכל לבדה. אנו חיים בחברה מורכבת ומרובדת מאין כמותה, שאינה דומה לשום מבנה דומה בהיסטוריה האנושית. כל בעיה חברתית - תחלואה, עוני או אי שוויון - קשורה למגוון עצום של משתנים. מאחורי כותרת כמו "משבר בחינוך העל-יסודי" מסתתרות שורה של בעיות שונות לחלוטין. מצוקה במגזר הערבי בפריפריה אינה דומה לירידה בהישגים בקרב תלמידי המעמד הבינוני היהודי בערים, ושתיהן שונות לחלוטין מהקושי עימו מתמודדים העולים מאתיופיה וילדיהם. הניסיון להציע מענה וזהה לכלל האוכלוסיה נועד מראש לכישלון.
מאפיין נוסף של פעולת המדינה הוא הקושי שלה לפעול במהירות ובנסיבות משתנות. הסיבה לכך אינה איכותם של הפוליטיקאים או הפקידות הבכירה - אם כי לכך יש בוודאי חשיבות - אלא האופי של פעולה שלטונית תקינה, שמתחילה בהחלטות על תקציבים, נמשכת בפרסום ועריכת מכרזים, התמחרויות, שכירת כח אדם מקצועי, ועוד. מרגע זיהוי הבעיה ועד לשלב הביצוע יכולות לעבור שנים ארוכות מאוד. מצד שני, ויתור על ההליך המסודר, על התכנון או המכרז, מוליך לשחיתות ולביצוע באיכות ירודה. אז מה עושים כשרוצים להשיג אפקט משמעותי, ומהר?
יותר ויותר מדינות בעולם מאמצות את הלקח של טוני בלייר, לפיו הפיתרון נעוץ בפעולה משותפת של שלושת המגזרים - הציבורי, הפרטי והפילנטרופי. בארצות הברית ובקנדה מכנים את מודל הפעולה המשותפת הזה בשם "קולקטיב אימפקט", וגם בישראל הוא כבר רשם הצלחות נאות, למשל בעידוד לימודי המתמטיקה, או בשילוב חרדים במעגל העבודה. למעשה, אפשר לומר שמדינת ישראל עצמה הוקמה בעזרת סוג של "קולקטיב אימפקט", שגייס בהצלחה חסרת תקדים את הפילנתרופיה היהודית ברחבי העולם, היזמות של השוק הפרטי ויכולת הביצוע של מוסדות המדינה.
המשבר החברתי שאליו נקלענו בעשורים האחרונים הוא במידה רבה תוצאה של הסרת אחריות קולקטיבית. המדינה מסירה את אחריותה לאזרחים, ואילו פעילים ואירגונים חברתיים או עסקים פרטיים מתנערים מאחריותם לחברה וטוענים ש"הכל בידי המדינה". "קולקטיב אימפקט" הוא לעומת זאת תהליך של קבלת אחריות. כל אדם, ארגון או זרוע ממשלתית צריכים לקחת כמו שיותר אחריות בתחום ההשפעה שלהם, ולקדם ככל יכולתם שיתופי פעולה עם גורמים נוספים הפועלים באותו שדה. הניסיון מלמד שבמקרים כאלו התוצאות לא מאחרות לבוא.
הפתרונות לדרישות הצודקות של קיץ 2011 לא מצויים בידיו של אדם או ארגון אחד - אפילו לא בידי ראש הממשלה. רק פעולה משולבת של כל מגזרי החברה הישראלית תוכל להוביל לסוג השינוי שאנו ראויים לו.
הכותב הוא יו"ר שיתופים
היום, ה-9.9. נערך בבית שיתופים, כנס "שיתופים" במעמד נשיא המדינה, שר האוצר, שר החינוך, סגן שר הבריאות, מנכ"לים ואנשי עסקים רבים שיעסוקו בדרכים להצעיד קדימה את המדינה באמצעות הוצאה לפועל של משימות ברמה הלאומית ע"י שילוב כוחות מהמגזר העסקי, ממשלה, אנשי עסקים, תאגידים וארגונים חברתיים.
לפנייה לכתב/ת 
