כנגד כל הסיכויים: 3 התחלות קשות במיוחד
אריאלה סובלת מנכות אך לא ויתרה על החלום להיות אמא, עידית נלחמה בכל מסגרת חינוכית כדי למצוא לבנה האוטיסט את המקום בו הוא יהיה מאושר ואודליה נפרדה מבן זוגה לאחר שהפכה לאמא בגיל 15. לכבוד השנה החדשה, בדקנו מה סופן של ההתחלות הקשות
כל ההתחלות קשות, את זה כולם כבר יודעים אבל מה קורה איתן בהמשך? לכבוד השנה החדשה, מצאנו שלושה סיפורים מעוררי השראה על התחלות קשות עם סוף אופטימי, כי ככה אנחנו רוצים את השנה שלנו, אופטימית במיוחד.
"הריון טבעי לא בא בחשבון"
אריאלה גויכמן-גארבר, בת 34 מרעננה, מספרת על הרגע שבזכותו השתנו חייה מהקצה לקצה - "יום אחד כשהתאומים שלנו ישאלו איך הם באו לעולם, אספר להם שאבא ואמא אהבו אחד את השני מאוד אז הם החזיקו ידיים, הסתכלו זה לזו בעיניים, ונכנסו לחדר במלון יפה עם עורך דין, שני מתרגמים, איש קשר ואישה אחת צעירה", כך היא מספרת.
גויכמן-גארבר סובלת מנכות מולדת בשם "ספינה ביפידה". זה בעצם ניוון של מערכת העצבים בגפיים התחתונות ושל כמה איברים פנימיים, כולל כלייה אחת לא פעילה. כבר מגיל צעיר היה לה ברור שכשתרצה להביא ילדים לעולם זה לא יהיה מהריון טבעי.
"הפונדקאות הייתה הברירה היחידה עבורי"
"לשמחתי נישאתי לגבר מבין ואוהב שקיבל אותי ואת הנכות שלי כחבילה אחת והבין שפונדקאות היא הדרך היחידה", היא מספרת. "כאשר דיברתי עם חברים ובני משפחה על נושא הפונדקאות, הם התקשו לקבל את זה, בעיקר כי זה תמיד איכשהו מתקשר לתמונות פרובוקטיביות של נשים הודיות עניות בחדשות. אנשים יודעים מעט מאד על פונדקאות, מסתבר. חברה אחת אפילו שאלה אם אני מוכנה שאישה זרה תשכב עם בעלי".
לפייסבוק הורים כבר הצטרפתם? היכנסו עכשיו
זמן קצר אחרי שהתחתנו ב-2013, בני הזוג התחילו לברר על פונדקאות. הם פנו לחברה שעוסקת בפונדקאות בגאורגיה. "קיבלנו במייל פרטים של שתי פונדקאיות פוטנציאליות, בחרנו את האחת שנראתה לנו יותר נעימה ואימהית ושבועיים אחרי כבר היינו על המטוס, יחד עם נציגי החברה ועוד זוגות ישראליים, כדי לפגוש את הפונדקאיות שבחרנו", מספרת גויכמן-גארבר.
"ישבנו כולנו סביב שולחן בחדר הישיבות של המלון ואני ניסיתי להתרכז במבטה הנעים והפנים העגולות של האישה שהולכת לעבור איתנו את התהליך הכי אינטימי והכי חשוב בחיינו. דרך עורך הדין הבנו שהיא בת 25 ויש לה שני בנים.
"תשעת חודשי ההריון היו קשים מאד עבורנו מבחינה פסיכולוגית, במיוחד אם לקחת בחשבון שאני מאד חרדתית ואוהבת להיות תמיד עם יד על הדופק. ופתאום הילדים שלי צומחים בתוך רחמה של אישה זרה במדינה אחרת. לכן בעלי ואני החלטנו שלא נשמור על קשר עם הפונדקאית במהלך ההריון. כמובן שהתעדכנו במצבה דרך הרופא שלה בגיאורגיה, אבל ידעתי שלא נוכל להרגיש שאלה ב-100% ילדים שלנו, אם האישה הזאת תהיה נוכחת בחיינו".
- איך הרגשת ברגע הלידה?
"התאומים נולדו בינואר 2015, יום אחרי יום הנישואין השני שלנו. עלינו על טיסה והגענו לבית חולים בטביליסי. הגענו לתינוקיה ישר מהטיסה, עם כל הבגדים והקביים ולא ידענו אם לצחוק או לבכות מהתרגשות. ביקשנו גם לראות את הפונדקאית שבדיוק התאוששה מהניתוח הקיסרי, כדי להביא לה מתנה שהבאנו לה מישראל.
"החודש הראשון אחרי הלידה היינו יחד עם התאומים בטביליסי. לאורך ההריון למדתי לא לפתח ציפיות, כפי שהזהירו אותנו הרופאים, ולכן לא פתחתי אף ספר הורות או נכנסתי לקבוצת אמהות אונליין. כתוצאה מכך, כשהבאנו את הילדים הביתה, לא ידעתי אפילו איך מחתלים או מכינים בקבוק. המלווה שלנו הבינה את הבעיה ודאגה לנו למטפלת צמודה מסביב לשעון. היא טיפלה בילדים ואני ובעלי עמדנו לידה כמו שני תלמידים ממושמעים".
- איך הייתה החזרה לארץ עם התאומים?
"אחרי חודש חזרנו לארץ. זו הייתה הקלה גדולה, סוף-סוף היינו מוקפים במשפחה וחברים ולא סגורים מסביב לשעון עם שני תינוקות. אבל כאן התחילו קשיים אחרים, בעיקר בירוקרטיים. הבן שלי לא עבר ברית מילה בגאורגיה ולכן היינו צריכים לדאוג לברית מאוחרת.
"הכירורג אליו פנינו היה מוכן לבצע תהליך כירורגי, אבל כדי שתהיה להליך זה משמעות הלכתית, חייבים להביא שני עדים שיעידו שהילד שלי יהודי. ההסבר שאני אמו הביולוגית לא שכנע את הרב האזורי שטען כי בכל זאת יש לגייר את התינוק ש'נולד מרחם נוכרי'. בסופו של דבר ביצענו את ההליך הכירורגי ולגבי הגיור אנחנו עדיין מתלבטים.
"חודשיים אחרי שחזרנו לארץ, התעוררה פרשת הזוגות הישראלים שעברו פונדקאות בנפאל ונקלעו ברעידת אדמה. התקשורת השוותה את תהליך הפונדקאות לניצול של נשים במצוקה.
"גם אני קיבלתי מבול של פניות דומות מאנשים זרים לגמרי. היו אפילו אנשים שטענו שאין לדעת שאלה הילדים הביולוגיים שלנו. זה פגע בי מאד במיוחד שידעתי שדאגנו כל הזמן הזה לכל מחסור של הפונדקאית שלנו.
- מה הקשיים העיקריים?
"בגלל הנכות שלי, כבר בתור נערה התרגלתי להיות הרבה לבד. התקשיתי לקחת חלק בפעולות חברתיות ולכן פיתחתי תחביבים כמו כתיבה, ציור וקריאה. התרגלתי למרחב אישי ולשקט. השקט הזה פתאום היה חסר לי מאוד. גיליתי שיש שני אנשים קטנים שזקוקים לי מסביב לשעון, אפילו שאני מוקפת במשפחה חמה ואוהבת.
"ההורים שלנו שבעצמם עובדים עדיין משרות מלאות, מגיעים לעזור באופן קבוע ובעלי לקח על עצמו את כל המטלות שאני לא מסוגלת לעשות לבד – אני מחתלת ומאכילה את הילדים בישיבה והוא דואג להם לאמבטיה, שוטף בקבוקים, מרים אותם כדי להרגיע ועוד דברים רבים אחרים. ועדיין, אני מודה, הייתי לפעמים מחפשת תירוצים כדי לצאת מהבית, ללכת יותר מוקדם לעבודה או לנסוע לסידורים, לעמוד בתור ארוך בעירייה רק כדי לשמוע קצת מוזיקה באוזניות ולהיות לבד עם עצמי.
"השבוע התאומים התחילו ללכת למעון יום. זה קצת החזיר לי את היכולת לשמוע את עצמי חושבת. עכשיו מצפים לי פחדים חדשים, כמו למשל, קבוצת הוואטסאפ של הגן".
"מה שלא אעשה בעצמי לא יקרה"
גם עידית אייכנברבר, בת 44 מרמת גן, יודעת טוב מאוד מהי התחלה קשה, רק מכיוון קצת שונה - "כשהגיע הזמן לעלות לכיתה א', דניאל כבר זכה להכיר חמישה גנים. הוא יצא מהם בשן ועין ואפילו טוש להחזיק לא למד. אני הייתי במצב פוסט טראומטי וכבר התקשיתי לשמור על ענייניות", כך היא מספרת בגילוי לב על בנה.
- באיזה שלב הוא אובחן?
"כשהיה בן 4 אובחן כאוטיסט עם הפרעת קשב קשה. במשך שנתיים עשינו בדיקות עד שהגיעה האבחנה, ובזמן הזה הוא נכנס ויצא מגנים לא מתאימים שלא הצליחו להכיל אותו. בכאב רב הבנתי - אני דוחפת את הילד במעלה ההר התלול והמסגרת רק מדרדרת אותו למטה".
בשלב מסוים אייכנברנר החליטה לחוקק חוקים חדשים: "החלטתי שאני המנכ"ל של הילד. בעלת זכויות היוצרים, התקציב וזכות ההחלטה. מסגרות הלימודים הן במקרה הטוב בייביסטר, כך שאין לי ברירה אלא להישאר ערה.
"חוק נוסף היה - חוק ההפרטה העצוב - מה שלא אעשה בעצמי, לא יקרה. מלווה בפרופ' שאול מעייני, שהצטרף אלי למסע, צללתי למחקר מדעי יסודי, ופיתחתי פרוטוקול תוספי מזון המבוסס על השיטה הביו רפואית לטיפול באוטיזם. עם הזמן הסימפטומים החיצוניים של האוטיזם התחילו לנשור. דחפתי אותו לקצה קצהו הטוב, מזן ה'בכלל לא רואים עליו', של הספקטרום, וחשבתי שזה יאפשר השתלבות בכיתה רגילה".
- וזה עבד?
"בבית הספר הרגיל אליו שובץ לא הבינו דבר באוטיזם. המשלבים שבאו והלכו היו בעלי רצון טוב אך חסרי הבנה באוטיזם. לתדהמתי דניאל מצא את עצמו מושעה שוב ושוב מבית הספר בשל לקותו, ואני מצאתי את עצמי שוב ושוב יושבת איתו בבית או על כיסא קטן בכיתה ומלמדת אותו בעצמי.
"מהכיתה התקשורתית אליה הועבר אחרי ששוב בילה שבועות בבית, התבקשתי לבוא לקחת אותו מדי יום ב-11 בבוקר. זמני הפרטי, זמן שהייתי אמורה לנצל לפרנסה ולמילוי מצברים נגזל ממני ולרשימת הפיקציות הצטרף גם חוק חינוך חובה.
מחקר ענק: פער גדול בין בני זוג = סיכון מוגבר לאוטיזם
"לאט לאט התברר שלפחות בנתיים, אין מנוס מחינוך מיוחד. כמו מישהו שנפל לשלולית של בוץ צחקתי כשהתברר שבכל רחבי רמת גן אין אפילו בית ספר תקשורתי אחד. כל פעם כשאת חושבת שהדברים לא יכולים להיות יותר עקומים, הם מתעקמים בעוד מדד. לבית הספר המיוחד המרוחק ממגורינו מרחק 30 קילומטרים, הגעתי שלופת ציפורניים, רושפת אש ובעיקר פסימית ולמודה".
- חייב להיות סוף טוב. הוא הגיע?
"כמה הופתעתי לגלות בלב גן העדן של פנימיית הדסים, בית ספר חדש בו עובדים עם הלב ועם הנשמה וטווסים משוטטים בו חופשי. מנהלת בית הספר, אנדריאה לוי, קיבלה את פני בחיבוק חם. ניסיתי לקרר אותה ברקורד האיום שלי מול מוסדות החינוך, אבל היא שמרה על חיוך ועל אופטימיות וקיבלה את דניאל בשמחה.
"בקיץ דניאל סגר שנת לימודים מוצלחת ולפי האינטליגנציה המתפרצת שלו אני בטוחה שלפניו קריירה אקדמאית אדירה. דניאל למד לכתוב ולקרוא בקלות מרגשת וקם בבוקר לבית ספר בלי הרבה עניינים. הוא הציע נישואים למורה והתעקש ללכת גם לקייטנה. האוטיזם מוחבא טוב טוב בין הסדקים, הפרעת הקשב כמעט נעלמה. אם נודדים, מגיעים למקומות נפלאים".
אמא בגיל 15
ויש גם התחלות קשות ובעיקר מאוד מפתיעות - "בתחילת שנות התשעים בקיבוץ שלי היו עובדים מתנדבים מחו"ל. אחד מהם היה בן 21, יהודי בלונדיני עם שיער ארוך ופני מלאך שהגיע מהולנד. אותו בחרתי כדי שיהיה אב לתינוק העתידי שלי. הייתי אז בת 15", מספרת אודליה יוחאי-שגיא, בת 37 מהרצליה.
- הריון לא מתוכנן?
"ההריון שלי היה מאוד מתוכנן. קודם כל שיתפתי את הבחור בתוכניותיי והוא הסכים. לקחתי לוח שנה וספרתי בקפידה את ימי הביוץ. רציתי שהלידה תיפול על תחילת החופש הגדול וכך חופשת הלידה לא תפריע לי בלימודים, לכן הייתי אמורה להכנס להריון בסביבות ראש השנה.
"בערך חודש אחרי החג אמא שלי, מורה באולפן של הקיבוץ, שמה לב שהמחזור שלי, שבדרך כלל היה מדויק מאד, מאחר. היא הבינה מיד וקבעה לי תור לאולטרסאונד. האפשרות של ההפלה אפילו לא נלקחה בחשבון".
- איך הגיבו חברי הקיבוץ?
"הם לקחו את העניין בדרך הרבה יותר קשה מאמא שלי. מיד עם היוודע ההריון ברבים, הוקמה 'ועדת אודליה' בהשתתפות של הנהלת הקיבוץ ופסיכולוג, שדנה במה לעשות איתי והאם יש אפשרות לשלוח אותי מהקיבוץ, כדי שלא אתן דוגמה רעה לנערות אחרות.
"אחרי שנבדק בתקנון כי אין עילה לסילוקי, החליטו חברי הוועדה למצוא לי ולבן זוגי מקום מגורים. בזמן שכל בני הנוער עוזבים את בית הילדים כדי לעבור לגור בשותפות עם עוד כמה חבר'ה, אנחנו קיבלנו דירה של שלושה חדרים".
אבל לא הכול עבר חלק - במהלך ההריון הזוג הצעיר לא הסתדר, הם נפרדו בטונים צורמים מאוד והוא עזב את הארץ. הילדה אנאבל נולדה והאם גידלה אותה לבד. כשהיא הייתה בת שש יוחאי-שגיא הכירה את אריאל, בן זוגה הנוכחי ועברה לגור איתו בפתח תקווה.
- ומה המצב היום?
"היום אני בת 37, גרה עם אריאל, בן זוגי התומך והאוהב, יש לנו שתי בנות שבאופן מופלא דומות לבתי הגדולה. אנאבל עצמה בת 21, בוגרת ממר"ם בצבא וסטודנטית מצטיינת".
לא כל ההתחלות קשות, חלקן דווקא ממש קלות ומקסימות. צפו באבא שלוקח את הבת שלו בפעם הראשונה להתרטב בגשם:
לפנייה לכתב/ת 
