משפחת בנקי עלתה לקבר: "חוסר הסובלנות והשנאה משגשגים"
בבית העלמין בקיבוץ נחשון ערכה משפחתה של הנערה שנרצחה במצעד הגאווה את גילוי המצבה. "עברו רק כמה שבועות, אבל הכאב לא פוחת", ספדו ההורים. "שירה נרצחה במאבק על דמות המרחב הציבורי בישראל, מצמיחים כאן גידולי פרא". גם נצ"מ דוידיאן, שהומלץ להדיחו, הגיע
"תחושת הזוועה אל מול הדבר המיותר הזה, אל מול החור השחור והעצום שנפער בחיינו, מותירה אותנו המומים ותוהים איך אפשר להמשיך מכאן הלאה". אורי ומיקה בנקי הגיעו היום (ג') לבית העלמין בקיבוץ נחשון סמוך לבית שמש, שם נערך גילוי המצבה של בתם שירה, שנרצחה בפיגוע השנאה במצעד הגאווה בירושלים. ההורים נאמו ולא הותירו דמעה אחת יבשה בקהל שהגיע. לטקס הגיע גם מפקד מרחב מוריה במשטרה, ניצב-משנה קובי דוידיאן, שוועדת הבדיקה המליצה להדיחו מתפקידו.
זהו הנאום המלא:
כבר עברו כמה שבועות אבל הכאב לא פוחת. ההלם והכאב אולי מדוברים יותר, אבל לא קלים יותר. מרגעיה הראשונים של הדרך העצובה הזו, דיברנו על ההפתעה מעוצמת התגובות לאירוע, אבל גם אז לא ידענו להעריך את היקף הדברים - אירוע שהביא אל סף דלתנו אלפי אנשים.
גם כאלו שהכרנו קודם וגם חדשים, גם אנשים אנונימיים וגם ציבוריים, גם מהארץ וגם מהעולם. נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין, פגש אותנו והביע את תנחומיו, ויו"ר הכנסת מר יולי אדלשטיין, נוכח כאן כעת ואנו מודים להם על כך. קיבלנו תנחומים הן מממשלות ארה"ב, אנגליה וצרפת, הן מארגונים שונים בארץ ובעולם והן מאנשים פרטיים מכל מקום. וחיינו הפרטיים - שנראו לנו קודם שקטים וטובים – התהפכו.
לא יכולנו ולא רצינו להתעלם מכל ההדף העצום שהתעורר בעקבות האירוע. לכן, ולמרות שגודל הארוע היום והנוכחות הציבורית ואף הממלכתית בו אינם מתאימים לאופיינו, אנו חשים שהם נכונים ונחוצים על מנת להדגיש את העובדה כי שירה שלנו נרצחה במסגרת מאבק על דמותו של המרחב הציבורי בישראל.
יחד עם זאת, אנו חשים צורך להתנצל בפני כל מכרינו, קרובינו ואוהבינו על שחיינו הפרטיים, וחייהם השזורים בחיינו, מקבלים גם ממד ציבורי באירוע שכזה, כאשר התהודה לאירוע הרצח מכתיבה ולו במעט גם את אופי האירוע המציין אותו. באותה מידה אנו מבקשים להודות לכל האנשים שמכבדים אותנו בנוכחותם ובמחשבותיהם ותומכים בנו באירוע קשה זה.
כך או כך זהו כמובן מעמד בלתי נסבל מבחינתנו, ציון הנחת מצבה לילדתנו שטרם מלאו לה 16. שירה שלנו, חרשנו איתך את שבילי הארץ ברגליים, בתחילה תוך כדי שאנחנו מספרים לך סיפורים, כדי להסיח את דעתך מההליכה הרבה, ובהמשך תוך כדי שאת זו שמספרת לאחיך ואחיותיך סיפורים כאלו.
דילגנו יחד על בולדרים בדרום, ולכל גב מים שהגענו אליו היית הראשונה להיכנס. בערבי הטיולים ישבנו סביב מדורה. בתחילה כל המשפחות יחדיו ובהמשך התארגנתם, הדור הצעיר, למדורה משלכם. שמענו ושרנו יחד אינספור שירים ישראליים. חווה אלברשטיין, אריק איינשטיין ונתן אלתרמן היו אהובים עליך וגם יוצרים ואמנים רבים נוספים, כולל מוזיקה לועזית שלא תמיד הכרנו.
ועכשיו אנחנו מקימים לך מצבה. בלתי נסבל ובלתי נתפש. מצבה שיש בה את רוח המדבר, את הבולדרים ואת אבני הר הנגב, את הגבים ואת המדורות. מצבה שיש בה כל כך הרבה צער וזכרונות. איך אפשר בכלל לומר 'זכרונות' כשזו ילדה שעוד לא מלאו לה 16?!
דברים רבים מאוד נאמרו בשבועות שחלפו. דברים על האירוע, על שירה שלנו, על משמעות הדברים, על דמותה של החברה והמדינה, ועל "פנינו לאן". לא הופתענו מהדברים הרבים והטובים שנכתבו על שירה. זו בתנו, אחת מארבעת ילדינו הנפלאים, והכול ידוע וברור.
כותרת אחת באחד העיתונים תפסה את עינינו - "מותה של מנהיגה". במונחים כאלו לא חשבנו עליה. היא נפלאה, נהדרת, מיוחדת, מוכשרת, אינטליגנטית ועוד ועוד, אך את המסקנה הזו, התואר הזה, לא גיבשנו בראשנו קודם לכן. יחד עם זאת, מרגע שהמילים נכתבו, הן נראו לפתע כל כך נכונות וברורות, כל כך תואמות את מה שלמעשה אמרו עליה כל חבריה. גם אנו תמיד הרגשנו בלבנו שהיא מובילה, אך כהורים מהשורה לא חיפשנו לקשור כתרים ותארים לראשה. וכי מי לא סבור שילדו הוא ראש וראשון?
ועכשיו, כידוע, הכול התהפך. המנהיגות הזו, ההובלה הזו, ההכרה מהבטן בערכים שהיא מאמינה בהם ושלאורם גודלה וחונכה – כל אלו לא יכולים לגווע יחד איתה. יותר מזה - הם חייבים לנווט ולנתב את כל הגל העצום שסביבנו, שמפרגן, תומך, מחפש משמעות ושינוי, ולא מוכן לעבור לסדר היום מבלי שיערכו פעולות משמעותיות בעניין.
אנחנו מקדישים מחשבות רבות לדרך הנכונה שיהיה נכון וראוי להלך בה. הנצחה כשלעצמה היא אמצעי אך אינה הנתיב המרכזי, ואנחנו מחפשים פעולות, תוכניות ומעשים שיהיה להם סיכוי סביר להגיע ולהשפיע.
בהיסטוריה הציבורית הישראלית היו כמה אירועי דמים, שנדמה היה בעת התרחשותם כי יהיה בהם כדי לזעזע מן היסוד את החברה הישראלית, ולהביא סוף סוף להתמודדות אמיצה עם חוסר הסובלנות ועם חוסר הנכונות לקבל את האחר. לצערנו נראה כי דבר לא אירע וחוסר הסובלנות והשנאה משגשגים ומצמיחים גידולי פרא.
לא אחת נשמעת בישראל האמירה לפיה מפגעים אינם צומחים בחלל הריק וכי האווירה בה הם פועלים מעודדת אותם לבצע את מעשיהם. אם אכן יש יסוד לאמירה זו, אז גם הרצח של שירה שלנו לא בוצע בחלל ריק אלא על ידי מי שגדל, חי ופעל בחברה שלא השכילה להבדיל בין מחלוקת לבין רצון בהיעלמותו של האחר.
יחד עם זאת, איש אינו יכול לרחוץ בנקיון כפיו, שכן השנאה, השבטיות וחוסר הנכונות לקבל את האחר היא במידה זו או אחרת נחלת הכלל. מהות הדברים בעינינו היא ההכרה בכך שבמרחב הציבורי צריך להיות מקום לכולם. שירה שלנו גדלה על האמונה האדוקה שכך צריך להיות.
איש באמונתו יחיה וכל אחד בד' אמותיו ינהג כמיטב ידיעתו ועל פי רצונו, אך במרחב הציבורי יהיה מקום לכולם, וכל אחד יכבד את מקומו של האחר. כולם ינהגו כבוד בכולם. יתחשבו, יהיו רגישים, לא יפגעו ולא ייפגעו. הסובלנות שכולם מדברים בשמה היא אותה יכולת לא רק לסבול את האחר אלא נכונות אמיתית להכיר בתועלת שהוא תורם לחברה בעצם קיומו. נכונות לויתור מוחלט על הרעיון שייטב לנו אם האחר ייעלם מכאן.
גם אם כל אחד מאיתנו במסתרי לבו מפלל לעיתים שהמקום הזה ירבה באנשים בצלמו ובדמותו, הרי שעל מנהיגינו ועלינו להפנים ולחנך, שכולנו כאן כדי להישאר - חרדים, ספרדים, אשכנזים, חרדל"ים, סרוגים, חילונים, שמאלנים, ימנים – וכל יתר מיני המינים וההגדרות של בני אדם המתגוררים כאן – על כולם נגזר לגור כאן ביחד ולקבל את הטוב האחד שבשני. המגוון הוא שתורם לנו כחברה. אין כל עניין אמיתי, אין אתגר ואין התפתחות כשכולם זהים. השוני מדרבן אותנו למחשבה, להתחשבות, לפעולה ולהתפתחות.
השוני המגוון עוזר לנו לא לקפוא על השמרים. נראה לעתים כי יש ספק גדול האם זוכרים ויודעים שדמוקרטיה אין פירושה השלטת רצון הרב אגב דיכוי המיעוט, אין פירושה החופש רק לצעוק יחי מדינת ישראל ואין פירושה החופש לעבוד את האל רק בצורה מסויימת.
בדמוקרטיה מקבלים את האחר במובן זה שלא מתנשאים מעליו ולא סבורים שהוא נחות ממך. במדינה דמוקרטית קבוצות באוכלוסייה מכירות בערך עצמן מבלי לשנוא קבוצות אחרות ומבלי לטעון לבעלות בלעדית על הידע, החוכמה והצדק. אנו רוצים להאמין שגזענות, התבדלות והתרחקות מהאחר הן לא התנהגויות אינטואיטיביות אלא "קילקול נרכש" אשר ניתן וצריך לתקנו.
אנו, הוריה של שירה, כבני אדם, כישראלים, כיהודים וכחילונים, בטוחים ושלמים בכל מרכיבי הזהות שלנו וכך הייתה גם שירה שלנו. העגלה שלנו בוודאי אינה ריקה ואף איננו סבורים כי היא מלאה יותר מעגלתו של כל אחד אחר. איש אינו עומד כעני בפתח על מנת לקבל נדבות מעגלות מלאות של אחרים. אנו בטוחים שכך מרגישים גם רבים אחרים בחברה הישראלית ואנו מנסים ומקווים שמצליחים לכבד את הרגשתם זו.
אם כולנו נלמד להיות בטוחים בזהות שלנו ובעוצמה הפנימית שלה ולעשות זאת מבלי שהדבר יבוא על חשבון הזהות של האחר, ואם כולנו נלמד שעצם קיומו של האחר אינו מסכן אותנו ואת הזהות שלנו, אז אולי נמצא נחמה במחשבה שילדתנו לא מתה לשווא.
לפנייה לכתב/ת 
