המלצות קריאה: הספרים שעשו את השנה
מוציאים לאור, עורכים, מגיהים ומתרגמים - נמצאים מאחורי כל ספר שאתם קוראים. אז לכבוד השנה העברית החדשה ביקשנו מאותם אנשים שנמצאים מאחורי הקלעים של הכותרים, להמליץ על ספר השנה שלהם. לגזור ולשמור
ניר רצ'קובסקי, מתרגם, בחר בספר "כניעה" מאת מישל וולבק
(הוצאת "בבל", תרגום: עמית רוטברד)
בצירוף מקרים אכזרי, הרומן האחרון של מישל וולבק, המגולל תסריט דמיוני של עליית המוסלמים לשלטון בצרפת, ראה אור בדיוק ביום הטבח במערכת "שארלי הבדו". וולבק ירד למחתרת, הספר זינק לראש רשימת רבי המכר, וכך גם כל תרגומיו לשפות זרות. וולבק רגיל לעורר מהומות ושערוריות, ו"כניעה" היה ודאי מהולל ומושמץ גם בלי ההקשר האקטואלי המצמרר: חסידי וולבק מיהרו לראות בו טקסט נבואי, ושונאיו - כתב שטנה אסלאמופובי.
אני לא ראיתי בו לא את זה ולא את זה. מעבר לתסריטים הפוליטיים הסבירים או לא (כנראה שלא), הוא עוסק קודם כל בהווה: במשבר הערכים של העולם המערבי, המודרני והחילוני. באשר לאסלאם, הוא אינו מוצג דווקא ככוח של רשע, אלא ככוח תאב חיים, שהמערכת הישנה, החלולה והלא-רלוונטית, אינה יכולה לעמוד בפניו. חשוב מכל, וולבק לא נופל למלכודת הסכמטיות, וגיבור הרומן - מרצה מדוכדך לספרות צרפתית - הוא אחת הדמויות היותר אמיתיות ושלמות שיצאו תחת ידיו. לדעתי המהומה היתה הפעם מוצדקת, וזהו בלי ספק ספר השנה; ספר מצוין שכדרכו של וולבק, מצליח להיות גם מייאש עד מוות וגם מצחיק עד דמעות, ורלוונטי לא רק לבורגני פריז אלא גם, ואולי אף יותר, לנו כאן.
מתת עשת, עורכת לשון ומגיהה, בחרה בספר "חותמות" מאת חביבה פדיה
(הוצאת "ידיעות ספרים")
כשנתבקשתי לבחור את ספר השנה שלי, לא היה לי ספק במה אבחר. לעתים רחוקות מדי מזדמן לידייך ספר שכובש את כל כולך מהעמוד הראשון. שמותיר אותך מוכת יופי, נדהמת, סחופת דמיונות, כמהה רק לעוד עמוד ועוד עמוד ועוד, שבורת לב עם הגעתו של העמוד האחרון.
"חותמות" הוא מהנדירים האלה, אבל באמת, לא כסתם מליצה נדושה. אי אפשר לתאר על מה הספר כי הוא לא דומה לשום דרך אחרת שהכרתי לספר סיפור. כל סיפור באסופת הקסמים הזאת שופע יצירתיות ומסתורין, וסוער מילים שאי אפשר לעמוד בפניהן. הסיפורים הנפרדים נארגים זה בזה ויוצרים יחד פסיפס של שירה ופיוט ומדרש ואגדה ופנטזיה. על גורל ובחירה וחלומות. על קשרי אהבה ומשפחה ובית. על דברים שחשבת שמצויים רק עמוק בנפשך ולא מצאת להם מילים, ודאי לא יפות כל כך, והנה הם בחוץ. הספר הזה לא מיועד למי שמחפש קריאה קלילה, אלא למי שמבקש לצלול אל תוך קריאה מענגת ולצאת ממנה נרגש ומפויס.
שרי גוטמן, מו"ל הוצאת "אחוזת בית", בחרה בגילון ה' של כתב העת "דחק - לספרות טובה"
מעטות הפעמים שאוהב ספרות עומד נפעם מול מפעל מו"לי של איש אחד ומרגיש, כבר בקריאה ראשונה בו, שלפניו מעשה של אדם עם שליחות ספרותית ותרבותית מובהקת ובוערת ושאנחנו, קוראי השפה העברית, חבים לו תודה עצומה. גיליון ה׳ של "דחק, כתב עת לספרות טובה", בשמו המלא והמוצדק, הוא מסוג הפלאים האלה שקורים לעתים נדירות. כתב עת עמוס וגדוש, שכל עשייתו מבטאת רצון אדיר שכיוונו הפוך לגמרי מתנועת התרבות הישראלית: קראו, אומרים לנו הטקסטים החכמים והמרתקים בו, קראו והשכילו. רק כך תוכלו לכתוב, לבקר, ובכלל - להבין מהי ספרות ואיך להתנהל בתוכה, כותבים וקוראים כאחד.
יהודה ויזן המשכיל והסקרן, התלמיד התמידי במהותו, מבקש במעשה שלו כעורך כתב העת לצרף גם אותנו, הקוראים, למסע הרחבת הידע שלו. למעננו, למען האפשרות שתהיה כאן ספרות עכשווית ששורשיה עמוקים, כדי שלא תהיה, חלילה, הספרות העכשווית רק קצף אוורירי שיינדף וייעלם. שגם קוראיה וגם כותביה לא יהיו בורים ועיוורים ליסודות שעליהם ומהם היא צומחת (או אמורה לצמוח, לאחר מיגור הבורות).
יומרה גדולה, אבל נחוצה ואמיצה. וכך, למשל, אנחנו זוכים לתרגום שלושה קטעים מפיניגנס ווייק, ומיד ליד התרגומים, דברים שאמר על הספר מחברו ג׳יימס ג'ויס, ומה כתב על הספר עזרא פאונד (שויזן הקדיש לו ולכתיבתו ומשנתו ספר נפלא, מקיף עד השתאות), שיחות עם מתרגמיו של פיניגנס וייק לפולנית ולסינית ועוד ועוד. ויש גם שירה ותרגומי שירה וביקורת והגות, והכול בחוכמה והקפדה ובטעם טוב ומנומק. כך מלבב לנו ויזן לביבות מלאות מרכיבי ספרות שבחר כדי להכניס אותנו לעומק הטעם מכל צדדיו, ונותן לנו, בנדיבותו, את הצלחת כולה, בעברית. כתב העת הזה מרתק, חכם, חשוב, וראוי לתודה ענקית מהקוראים.
שרון רוטברד, מו"ל שותף בהוצאת "בבל", בחר בספר "על הליכה על הקרח: מינכן-פריז", מאת ורנר הרצוג
(הספר לא תורגם לעברית)
בחורף 1974 התבשר במאי הקולנוע הגרמני ורנר הרצוג כי מורתו וידידתו, היסטוריונית הקולנוע לוטה אייזנר, חולה מאוד וימיה ספורים. לאחר שקיבל את הידיעה הניח הרצוג את השפופרת, נעל את מגפיו, לקח את מעילו ויצא למסע רגלי ממינכן לפריז "במטרה למנוע את מותה של אייזנר". הרצוג חדור בוודאות שהליכתו תשאיר את ידידתו בחיים וכי אייזנר לא תוכל לעבור מן העולם לפני שהוא מגיע לפריז.
זהו מסע חורפי מפרך מגרמניה לצרפת באירופה שלפני אירופה. הרצוג מתאר את הקור, השלג, הקרח, הבדידות והכאב של המסע, לילה-לילה הוא מתעד את מה שהוא ראה, חשב ועשה, את נופי הטבע, הכפר והתעשייה, את הבקתות הנטושות שלן בהן, את האכסניות הנידחות שניקרו בדרכו, את האנשים שדרכו הצטלבה בדרכם. ספר קצר ומהפנט.
משה טריואקס, מנכ"ל שותף בהוצאת "מטר", בחר בספר גיבור דורנו" מאת מיכאיל לרמונטוב
(הוצאת "אחוזת בית", תרגום: נילי מירסקי)
לפני כחודש ביקרתי במוסקבה. כחובב בלט הלכתי לבולשוי וצפיתי בהצגת בכורה עולמית של מופע חדש בשם "גיבור דורנו" המבוסס על סיפרו בשם זה של מיכאיל לרמונטוב. בשובי ארצה השגתי את התרגום העברי של הספר בתרגומה של נילי מירסקי וגיליתי לתדהמתי שדברים שנכתבו במקור בראשית המאה ה-19 על דיוקנו הבלתי מחמיא של גיבור הספר, כאילו נכתבו היום על רוסיה בת זמננו. ספר רב עוצמה, ריאליסטי וראוי לקריאה בכל דור.
נועה מנהיים, עורכת מדור ספרות המקור של הוצאת כנרת זמורה-ביתן, בחרה בספר "אררט" מאת נורית זרחי
(הוצאת "הקיבוץ המאוחד")
זהו ספר שיריה ה-14 של נורית זרחי. נורית הפילה אותי ברשתה קסמיה עוד כשהייתי ילדה קטנה, ומאז אני עוקבת אחריה בנאמנות כמו חתול של מכשפה. שירי "אררט", בעיקר אלו המוקדשים ל"גן החורף", מלאים בתשוקה, לפעמים אצורה כמו שרף העצים בשלג, ולפעמים שופעת ומפעפעת, ולצדם חכמה, והומור וחמלה - לכל החיות והחיים גם יחד. המילים של נורית עושות בי כחומר ביד היוצרת ולשות את לבי לצורות חדשות. אי אפשר לבקש הרבה יותר מזה משירה. או מהחיים.
קליה מור, עורכת לשון, בחרה בספר "היה זה הוא?" מאת שטפן צוויג
(הוצאת "זיקית", תרגום: הראל קין)
יש ספרים שבהם המילים משתרכות לאטן ואתה עוקב אחריהן, נח מדי פעם בצד הדרך ואז ממשיך. יש כאלה שבהם המילים רצות בבהלה, נותנות לך לרדוף אחריהן, או מזיעות ממאמץ (מאלה עדיף להתרחק). מילות הנובלה "היה זה הוא?" של שטפן צוויג פשוט רוקדות. בקלילות, בחן, על קצות האצבעות, ולפני שאתה מבין מה קורה אתה רוקד יחד איתן, נותן להן לדגדג אותך ולסחרר אותך. סיפור המעשה הדקיק מתרחש בלב יער אי שם באנגליה, בין שני זוגות וכלב אחד ערמומי, והוא מצליח על אף דקיקותו, או בגללה, להיות מותח ומצחיק וקליל ומפעים ומרגש בו זמנית.
נוית בראל, עורכת ספרות המקור של הוצאת "ידיעות ספרים", בחרה בספר "קו המלח" מאת יובל שמעוני
(הוצאת עם עובד)
יובל שמעוני הוא בעיניי מן הסופרים העבריים הגדולים ביותר בהיסטוריה. הרומן הארוך אך הקריא מאוד, המונומנטאלי אך האינטימי מאוד, "קו המלח", הוא אירוע ספרותי שקשה להפריז בחשיבותו ובהשתאות שהוא מעורר בקוראיו, בייחוד כשהוא נוחת בעת כזו, אל שדה ספרותי עמוס עד כדי מאניה.
שמעוני לא רק מבין את מעלותיו של ז'אנר הרומן רחב היריעה, אלא גם יודע להשתמש בכל אחת ממעלות אלה כדי לשנות ואף להפוך את האופן שבו קוראיו מובלים לחשוב על זמן ועל קשרי דם ועל היחס הרפלקסיבי בין שני אלה. למעלה מזאת: שמעוני משכיל להציב את קוראיו על עברי פי תהום מוסרית יחד עם גיבוריו, ולתבוע מהם את האחריות על ההכרעה הנכונה, בהינתן כל הנסיבות ההקשריות.
עירית לוריא, עורכת לשון ומגיהה, בחרה בספר "בנדיט" מאת איתמר אורלב
(הוצאת עם עובד)
טאדק, גבר בן 36 מישראל, מחליט לנסוע לפולין לבקר את אביו המזדקן, שחי שם בבית
אבות לוותיקי מלחמת העולם השנייה השנייה ושאותו לא ראה כ-20 שנה. המסע כמובן מביא את טאדק להתמודדות עם דמותו של האב השיכור והאלים, עם אבהותו שלו ועם היכולת שלו לאהוב.
הנושא של הרומן "בנדיט" אולי נשמע שגרתי, אבל הטיפול בו לא שגרתי כלל וכלל. איתמר אורלב מתאר בכנות וברגישות את מסעו של טאדק, ובתוך כך גם עולה השאלה איך מטפלים בקרוב משפחה מזדקן, ההופך ליותר ויותר חסר ישע, בתוך הכעס והמשקעים. הדמויות מרתקות ונוגעות אל הלב, וכך גם קורותיהן. ספר מדויק, אנושי ויפה עד מאוד.
עינת ניב, עורכת ראשית בהוצאת "כתר", בחרה בספר "2666" מאת רוברטו בולניו
(הוצאת עם עובד)
"2666" מאת רוברטו בולניו הוא מסוג הספרים שמחייבים אותך ליחסים ארוכי טווח. במחשבה שנייה, "מסוג הספרים" היא הגדרה מעט קלושה. "2666" אינו מסוג של שום ספר. זהו ספר (למעשה, חמישה ספרים נפרדים לגמרי וקשורים לגמרי) יוצא דופן, ספר שאין כמוהו ואין דומה לו, עצום בהיקפו, מסעיר לכל אורכו, מפר איזון, מדיר שינה, נורא ונפלא בו זמנית, ספר שיש לחצוב את הקריאה בו, ועל אף זאת - זהו ספר שאי אפשר להניח מהיד, על אף שזו הפעולה שעושים איתו שוב ושוב כדי לעכל, כדי לנשום, כדי לחיות רגע.
שירה חדד, עורכת ספרות מקור, בחרה בספר "החוחית" מאת דונה טארט
(הוצאת "מודן", תרגום: קטיה בניוביץ')
לפני כמה חודשים פרשתי מעבודתי ב"כתר", אחרי שבע שנים. בשנים האלה חיכו לי כל הזמן על שולחן העבודה אינספור ספרים וכתבי יד, וקריאה ״של פנאי״ היתה תמיד מלווה ברגשות אשם. "החוחית" היה הספר הראשון שפתחתי אחרי פרישתי והוא היה בדיוק הרומן שהייתי זקוקה לו: עב כרס, רחב יריעה, סיפור דיקנסיאני רב עוצמה על גיבור שחטא טרגי שחטא בילדותו מכתיב את מהלך חייו כולו.
קראתי אותו כמו שאני זוכרת את עצמי קוראת בילדותי, מתוך התמסרות מוחלטת והשעיית המבט הביקורתי. בשעות שלא קראתי, מצאתי את עצמי חושבת עליו ומשתוקקת לרגע שאחזור ואפתח אותו. "החוחית" אינו חף מפגמים, אבל אפילו ההיקף האדיר שלו ואיזו עודפות מסוימת שהוא לוקה בה, שבזמן אחר היו כנראה מקוממים אותי - אפילו הם קסמו לי ברגע הזה של חיי. לכן, זה הוא ספר השנה שלי לא רק בגלל מה שהוא, אלא גם מפני שהוא ואני נפגשנו בדיוק בזמן הנכון לנו.
יערה שחורי, עורכת ספרות המקור של הוצאת "כתר", בחרה בספר "מלך, בלש" מאת בן פול
(הוצאת בבל)
הדיונים העיקרים שהתעוררו סביב הספר הזה הם "מי המחבר". בעוד לא עייפנו מלשאול מי מסתתר מאחורי שם העט בן פול, לנחש ולפסול אפשרויות, נשכח החוזה שהספר מציע לקוראיו. כי השאלה אינה "מי כתב את זה" ואולי הפעם נוכל להכריז ברצינות על מות המחבר. הרומן הזה, המכאיב והמצמרר, לרגעים גרוטסקי, תמיד פוליטי, אינו נותן מנוחה לקוראיו או קרקע יציבה לעמוד עליה.
"מלך, בלש" מכריז כי המוסר הוצא להורג והאירוניה והזיכרון מול בריוני ההיסטוריה הם האמצעים היחידים שנשארו למי שבעצם כבר הובס. הוא מסחרר עולם שלם, אמת ובדיות, פשעים גדולים וקטנים של תאוות בצע וערלות לב - כדי לספר לנו על המקום הזה ועל טיבם של בני אדם.
יש לכם המלצות קריאה נוספות? ספרו לנו בטוקבקים!
