פסיקה גורלית / על החלטת היועמ"ש

יום שלישי, ה-8.9.15, יירשם כאחד הימים הגורליים בתולדות מדינת ישראל. אמנם על פי התגובות ברחוב ובתקשורת זה לא נשמע כך, אבל אולי בעתיד יבינו כאן כמה חשובה פסיקתו של היועץ המשפטי יהודה וינשטיין.

• המחיר שכולנו נשלם על הזזת המשחקים משבת
  

למרות היותו רוב, הציבור החילוני ממלא בהכנעה כל גחמה של עסקני דת שלא מייצגים את הרוב הדתי, עד שמישהו מאותם עסקנים משתין מהמקפצה, ואז אנחנו מזדעזעים ומצפים לאותו משפטן אמיץ שיוציא אותנו מהמבוך.

יהודה וינשטיין(צילום: מוטי קמחי)

לא תאמינו, אבל בשנת 1969 הטלוויזיה שבתה בשבת. אז הרים את הכפפה עו"ד יהודה רסלר, שעתירתו לבג"צ אילצה את ראש הממשלה גולדה מאיר לאשר לעובדי הטלוויזיה לעבוד בשבת ושמו נחקק לעד. היום זה נשמע הזוי, ובכדי להזכיר לנו את הציניות בחיינו, מדי פעם מתעורר מישהו ש"שומר" את השבת עבור כולנו.

בפעם הזאת היו אלה כמה כדורגלנים (שאיש זולתם לא מכיר אותם) שהצליחו לזעזע את כולנו בשל פנייתם לבית משפט שיאשר להם לשחק בכל יום פרט לשבת. השופטת זרקה איזה אמרה (לא פסיקה) שהעבודה בשבת היא עבירה על החוק.

הארץ רעשה וגעשה ולא בכדי. והרי איך אפשר להסביר לילד קטן שכבר הולך לראות משחקים למה הוא לא יוכל להמשיך לעשות כך.

מירי רגב ביציע(צילום: אורן אהרוני)

כולם איימו על כולם, לרבות מינהלת הליגה ששלפה מיד את נשק השביתה שהוא מעשה של יומיום במדינתנו. ואז הגיעה שרת הספורט והתרבות המאוד פעילה וחרוצה מירי רגב, שהניחה את הבעיה לפתחו של היועץ המשפטי וינשטיין. רגב ביקשה ארכה של 60 יום לפתרון הבעיה, אבל וינשטיין לא חיכה אפילו 60 שעות ובנונשלאנט פסק כי שמירת הסטטוס קוו בן עשרות השנים חשובה מכל דבר אחר.

וזו היתה סנוקרת בפניהם של אנשים שרלטנים ורעים מחרחרי ריב. שיבינו עכשיו שלא מרגיזים מתאגרף גם אם הוא כבר לא ילד.