הייתם מוכנים שהגננת תיתן לילדכם לבכות?
אתם מצפים שהגננת תהיה מושלמת ותדע להעניק לילדכם הרגלים טובים בגישות חינוכיות מכבדות, אבל האם את אותן דרישות וציפיות אתם מפנים גם כלפי עצמכם? זה הזמן לחשוב שוב על שיטות החינוך שלכם, ושל הגננת
איזו גננת אתם רוצים? כזו שתטפל בילד שלכם באהבה, תהיה סבלנית אליו, ותחנך אותו ברוך. אם הייתם שומעים שהגננת השאירה את הילד שלכם לבכות ולצרוח במשך כמה דקות, הייתם זועמים. אבל מה לגביכם, האם אתם נותנים לו לבכות בלי יחס או מענה?
קראו עוד בנושא בערוץ ההורים :
8 דברים שחייבים לבדוק לפני שבוחרים גן
עכשיו הולכים לישון! כך תגרמו לזה לקרות
אז מה אם קשה לילד? שיתאמץ כדי להצליח
סיטואציה שרוב ההורים מכירים: אתם מותשים אחרי חודשים, ואולי אף שנים, ללא שינה טובה, ומוצאים את עצמכם נאבקים מול ילד שפשוט מסרב לישון. לא משנה מה ניסיתם - זה לא עבד. בין אם הוא נרדם רק עם הבקבוק או שאמא הפכה עבורו למוצץ. אולי הוא מוכן לישון רק בעגלה, רק בידיים, או כאשר הוא מחזיק לכם את היד. בסופו של דבר, הילד שלכם למד לדרוש שתהיו איתו כשזה קורה, ואבוי לכם אם רק תעזו לחשוב לצאת מהחדר, או אפילו לעפעף לכיוון.
אז התייאשתם. הגעתם למצב בו מתחשק לכם כבר לתלות את עצמכם על איזה עץ. אתם לא יכולים יותר, וחייבים עכשיו פתרון ועכשיו! אז החלטתם ללמד את הילד שחבל שיבזבז אנרגיה על בכי. עדיף פשוט לישון. מה יש? גם לכם מגיע זמן שקט עם עצמכם, או עם בן זוגכם.
כשהייאוש עומד בפתח אתם, כמו הורים רבים אחרים, מחפשים איזו נוסחת בזק שתעבוד מהיום למחר, או מקסימום מהיום לעוד יומיים. אז נותנים לילד לבכות. אבל כמה זמן תתנו לו לבכות - שתי דקות, חמש דקות? ואם הוא כבר ממש קצר נשימה, אז תוציאו אותו ותוותרו, או שתמשיכו להתעקש? בואו נודה על האמת, זה ממש קשה לעמוד מחוץ לחדר ולשמוע את האפרוח שלכם זועק את נשמתו ליחס. אתם עמוסים ברגשות אשם ומוצפים בבלבול.
באיזו שיטה תנקוט הגננת כדי שהילד יישן?
בתקופה זו הילדים עדיין נמצאים בשלבי הסתגלות לגן. רוב הילדים מגיעים אל הגן ללא הרגלי שינה, והגננות צריכות להתחיל להקנות להם הרגלים כאלו. בגן הם יצטרכו לישון מתי שיגידו להם. למה? כי אלה הכללים בגן.
איזו גננת הייתם רוצים? אחת שתיתן לילד שלכם לצרוח את נשמתו עד שירדם, כשהיא יושבת ומשקיפה עליו מהכסא, גננת שאומרת לו לשים ראש, ואולי אף משכיבה אותו שוב ושוב בכח או כזו שתשב לידו, תלטף ותרגיע, תחבק, ותעזור לו להרדם בנועם עד כמה שאפשר, כי היא מבינה שקשה לו? אני מניחה שכולם מעדיפים את הגננת המלטפת.
במשך 15 שנים הייתי גננת והרדמתי עשרות ילדים בעצמי. הילדים מגיעים אל הגן להסתגלות, וקשה להם מאוד. הם בוכים בזמן הערות, והם בוכים בזמן ההשכבה. הם צריכים ללמוד להכיר את המקום החדש, את הדמויות המטפלות, את כל הילדים, ואת ההתנהלות החדשה, שבאה יחד עם דרישות מהם להתאים את עצמם למערכת.
הזאטוטים שלכם זקוקים ליד חמה ומלטפת שתעזור להם לעבור בקלות את ההסתגלות, ולמרבית הילדים ההסתגלות אורכת עד חודשיים. זה הרבה זמן, ובכל הזמן הזה הגננות והמטפלות צריכות להשאר רגועות, לשדר לילדים את השקט שלהן כדי שירגישו בטוחים, לחבק אותם ולהרגיע, ולגרום להם לצבור ביטחון בהן, במקום החדש, וגם להסתגל להרגלים החדשים.
ככל שחולפים הימים הילדים אכן מרגישים יותר ויותר בטוחים ונינוחים, עד שהם משחררים את הגננות, ומתפנים לשחק לבד וגם לשכב לישון באופן עצמאי.
תקופת הסתגלות - גם בבית
אותו הדבר אמור לקרות גם בבית. הילדים, שהוריהם מחליטים להעבירם הסתגלות לכללים חדשים - לצורך העניין כללים הקשורים בשינה - צריכים לשדר לילדים רוגע, ולתת להם את הזמן להסתגל לשינוי. המשמעות היא להיות זמינים אליהם, לחבק אותם אם קשה להם, ולהקנות להם ביטחון, שהנה, אנחנו כאן והכל בסדר.
כאן נשאלת השאלה מדוע הורים פועלים בבית בצורה הפוכה, אם הם יודעים שמה שהילד צריך זה את היד המלטפת? הרי כשמדובר בגן, הדבר ברור לחלוטין, ואיש לא יאפשר לגננת של ילדו לתת לו לצרוח, תוך התעלמות מכוונת, בודאי שלא במודע או בהסכמה, הרי הדבר יחשב כהתעללות.
מנסיוני כגננת, כיועצת שינה, כמדריכת הורים וכאם, כאשר משאירים ילדים לבכות ללא התייחסות, הדבר גורם להם לעיתים לחרדת נטישה, ולטראומות שבאות לידי ביטוי בירידת הביטחון בהורה, בצורך מוגבר בנוכחותו, ובהצמדות להורה.
נוכל לראות פעוטות שקשה להם לעבור את שלבי ההתנתקות מההורה, אשר יצמדו לרגלי ההורים, ילדים שעד גיל שבע או שמונה ילכו עם ההורה לשרותים ויסרבו שההורה יסגור אחריו את הדלת, ילדים שגם בגיל 10 ישאלו את ההורה שוב ושוב אם יחזור בכל פעם שהוא יוצא מהבית, וזה ממשיך כאשר הילדים יתקשרו כל רגע להורים. ידוע שככל שלהורה יש פחות סבלנות אל ילדו, כך הילד דורש יותר ויותר תשומת לב, והופך תובעני יותר.
אם כך, מדוע צריך ללמד את הילד בדרך כה נוקשה, אם אפשר להשיג את אותו הדבר בדרך נעימה בהרבה, שגם תבנה את ביטחון הילד בהורים? התשובה ככל הנראה טמונה בעובדה שאנחנו "דור האינסטנט". דור שרוצה את התשובות והפתרונות כאן ועכשיו. אין לנו יותר מדי סבלנות לתהליכים, בנוסף, עודף אינפורמציה זמינה ברשתות המדיה, מוסיפה לבלבול, כאשר ההורים נחשפים להמון מומחים עם דעות שונות ומנסים שיטות חינוכיות מכל הבא ליד.
איך מחליטים מה הגישה הנכונה לנו?
1. בחרו את הגישה אליה אתם הכי מתחברים.
2. קחו בחשבון שמדובר בנפשו הרכה של ילדכם, ולכן כל דבר שתלמדו אותו, כדאי שתעשו זאת בדרך שתיקח גם את רגשותיו בחשבון.
3. זיכרו שמה שחשוב באמת הוא לשמור על נפש בריאה של הילד.
4. אם ברור לכם איך הצוות החינוכי צריך להתנהג אל ילדכם - גם אתם צריכים להתנהג אליו באותה צורה.
5. ביטחון הוא דבר נרכש - זה שאתם הבאתם אותו לעולם לא אומר בהכרח שהביטחון שלו בכם קיים.
6. אם קשה לכם מאוד, ואתם רוצים שזה יפתר כבר מחר- זיכרו שתהליכים ארוכים מאפשרים לילד בניית ביטחון בכם לאורך זמן, ויצירת קשר חם ואוהב.
ואם כבר הילדים שלכם בוכים, עדיף שזה יהיה מהסיבות הנכונות. צפו:
הכותבת היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ויועצת ושינה, מתמחה בלימוד הרגלי שינה, ובהתמודדות עם התפרצויות זעם בגיל הרך, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.
לפנייה לכתב/ת 
