העולם ואנחנו בשנה הבאה
שיקום היחסים עם ארה"ב, שאלה איראנית מסוג חדש, ההפתעות של אבו מאזן, פיוס טורקי וחברים חדשים באסיה. לראש הממשלה - שהוא גם שר החוץ - יש השנה אתגרים בכל פינה. התחזית המדינית של ישראל - כל התרחישים
עם פרוס השנה החדשה יצטרך ראש הממשלה בנימין נתניהו לעשות חשבון נפש ולבחון אם פעל נכון כשניהל מלחמת חורמה בהסכם עם איראן, תוך פגיעה ביחסים עם בעלת בריתה הקרובה ביותר של ישראל, ארצות הברית. עם סוף תשע"ה נחלו המאמצים של נתניהו כישלון צורב: לא רק שאובמה יצליח, בניגוד לסיכויים, להעביר את ההסכם בקונגרס – הוא גם גיבש גוש חוסם של 42 סנאטורים שמנע ממנו את הצורך להטיל וטו.
נתניהו יכול רק להתנחם בכך שדעת הקהל בארצות הברית ורוב חברי הקונגרס מתנגדים להסכם – מה שמאפשר לו לקוות שבבוא היום נשיא אמריקני חדש שייכנס לבית הלבן בינואר 2017 יבטל את ההסכם.
השנה המדינית החולפת עמדה כמעט כולה בסימן איראן והמאמצים של ישראל לטרפד את ההסכם. ישראל נשארה בבדידות מזהרת. מדינות המפרץ ואפילו סעודיה – מדינה שרואה באיראן אויב מר – מצהירות בגלוי שהן תומכות בהסכם. מלך סעודיה אף נמצא עמוק במגעים עם האמריקנים על חבילת הפיצוי, בעוד נתניהו עומד
בסירובו לדבר על הפיצוי כדי שמישהו לא יחשוב שישראל נותנת הכשר להסכם לא לגיטימי. בזמן שהעולם נוהר לעשות עסקים עם טהרן – ישראל נשארת הרחק מאחור.
השנה החדשה כבר לא תעמוד בסימן איראן. בישראל מעריכים שהאיראנים יקפידו למלא את חלקם בהסכם הגרעין כדי להביא להסרת כל הסנקציות וליהנות מכל הדיבידנדים הכלכליים הכרוכים בכך. בנוסף, המומחים לנושא מודים שהנשק הגרעיני לא ממש דחוף לאייתוללות בשלב הזה. מה שחשוב להם זה רק שתישמר להם האופציה לנשק גרעיני.
כשאיראן תצטייר בעולם כמי שממלאת את חלקה בהסכם – לישראל יהיה קשה עד בלתי-אפשרי לשמור את הנושא האיראני בראש סדר היום הבינלאומי. נתניהו כבר לא יוכל לצייר ציורים של פצצה בנאום השנתי שלו בעצרת האו"ם, וגם אם יצייר או יבחר בגימיק חדש – ספק אם יתייחסו אליו ברצינות. איראן תרד מסדר היום העולמי כי סביר להניח
שהיא תכבד את ההסכם והעולם ינשום לרווחה וירוץ לעשות איתה עסקים. אבל זו תהיה אשליה, כי מתחת לפני השטח האיראנים ימשיכו לתדלק את מכונת הטרור שלהם בכספים החדשים שיזרמו אליהם בעקבות הסרת הסנקציות.
ומבחינת ישראל זה יהיה אתגר מורכב מאוד: מצד אחד לשמר פעילות מודיעינית איכותית נגד איראן כדי שתספק את מלוא התמונה לגלות אם היא מפרה את ההסכם. מצד שני, ישראל תצטרך להיערך לתרחיש שהאיראנים יפרו את ההסכם ויפרצו לפצצה. במקביל, ישראל תצטרך לעקוב בשבע עיניים אחרי המאמצים של הרפובליקה האיסלאמית לחמש את ארגוני הטרור ולהגביר את האחיזה שלהם במזרח התיכון.
אובמה מעדיף את האיראנים
וכאן נכנס הצורך האסטרטגי, אולי החשוב ביותר של השנה החדשה, והוא שיקום מערכת היחסים עם ארצות הברית. הקרב על ההסכם עם איראן הותיר בעיקר את הצד הישראלי חבול. למרות ההצהרות, הן של נתניהו והן של אובמה על כך שהיחסים בין המדינות איתנים כסלע וכי ארה"ב תמשיך להיות מחויבת לביטחונה של ישראל - רבים בהנהגה הישראלית המדינית והביטחונית מתריעים בשיחות סגורות שנגרם נזק כבד ליחסים. בעיקר נפגמה האינטימיות. מאחורי הקלעים מדברים על כך שאובמה קיבל החלטה אסטרטגית להעדיף את האיראנים על פני ישראל, וכי המסר הזה מחלחל עד לרמת השטח. זו רוח המפקד.
ואם זה לא מספיק: נזק כבד נגרם גם ליחסים של מדינת ישראל עם הקהילות היהודיות בארה"ב, מפני שישראל הכריחה את היהודים לבחור צד ולא מעטים בחרו בצד של אובמה. התוצאה: קרע גלוי גם בתוך הקהילה היהודית וגם בין הקהילה לבין ישראל. הנתון על שניים מתוך עשרה סנאטורים דמוקרטים יהודים, שהודיעו כי יתנגדו להסכם, הוא למעשה כל הסיפור על רגל אחת, ומנציח את הכישלון של מתנגדי ההסכם. נתניהו פשוט לא הצליח לגייס את כל היהודים מאחוריו ואובמה ניצח אותו דווקא במגרש שבו ראש הממשלה חשב שהוא קוסם.
השנה החדשה תצטרך להיות שנת שיקום הנזקים. קודם כול נתניהו צריך לשפר את היחסים האישיים בינו לבין אובמה. יש להם עוד כמעט שנה וחצי לעבוד ביחד. נתניהו צריך להרים את הכפפה שאובמה זרק לו כשהוא ואנשיו הבהירו שהם לא מתכוונים לנקום בישראל על התנגדותה להסכם עם איראן, וכי הנשיא מעוניין לשפר את חבילת הסיוע הביטחוני שארה"ב מעניקה לישראל גם כדי לפצות על הפגיעה ביתרון האיכותי הישראלי.
אובמה אף פירט את התחומים שבהם יסכים ללכת לקראת ישראל: הגברת שיתוף הפעולה הביטחוני, הגדלת הסיוע במימון מערכות הגנה מטילים, האצת פיתוח משותף של מערכות הגנה מפני טילים, פיתוח טכנולוגיות שנחוצות לישראל לצורך גילוי ומיפוי מנהרות, והגברת המאמצים לסכל הברחות אמל"ח וכסף מאיראן לחיזבאללה ושאר ארגוני הטרור.
סוגיית שיקום היחסים תעמוד במרכזה של הפגישה הצפויה בין ראש הממשלה נתניהו לבין הנשיא אובמה שתיערך כנראה בחודש נובמבר עם הגעתו של נתניהו לכינוס הקהילות היהודיות בוושינגטון – ועוד
קודם לכן בפגישת מזכיר המדינה ג'ון קרי עם נתניהו בשולי עצרת האו"ם בסוף ספטמבר.
נתניהו חייב להגיע לתיאום עם הנשיא אובמה בשני נושאים: איראן והפלסטינים. מה יקרה אם האיראנים לא יכבדו את ההסכם וינסו לפרוץ לפצצה, באילו תנאים ארה"ב תחזיר את הסנקציות ואת האופציה הצבאית, וכיצד להתמודד עם השאלה הפלסטינית שעלולה להוות כאב ראש גדול מאוד בשנה החדשה.
הרצון של אבו מאזן: שנת פלסטין
כבר עתה די ברור שהפלסטינים יעשו את כל שביכולתם כדי להחזיר את עצמם למרכז השיח הבינלאומי. אם זה תלוי ביו"ר הרשות אבו מאזן - הוא רוצה שהשנה הבאה תהיה "שנת פלסטין" כשם שהשנה שעברה הייתה שנת איראן.
הפלסטינים בבעיה קשה: תהליך ההתפרקות של מדינת הלאום הערבית, היווצרותה של בעיית הפליטים האיורית ונהירת אלפי פליטים מהמזרח התיכון לאירופה, המספר הבלתי נתפש של קורבנות בנפש במרחב מאז "האביב הערבי" (לפי אומדן לא רשמי ישנם יותר מ-700 אלף הרוגים ו-4.5 מליון פליטים) – הצירוף של כל אלה הוא האסון המדיני הכי גדול שנפל על התנועה הלאומית הפלסטינית מיום היווסדה, מפני שהוא מרחיק אותה ממרכז תשומת הלב ומוריד אותה למקום נמוך בסדר העדיפויות הגלובלי.
כשבסוריה נטבחים מאות אלפי בני אדם – ההתרחשויות בגדה המערבית מעניינות פחות את העולם. הדבר בא לידי ביטוי בירידה העקבית בהיקף הסיקור של הסוגיה הפלסטינית בתקשורת העולמית ובכישלון של תנועת ה-BDS להחריף את תנועת החרם נגד ישראל.
סיכול היוזמה לסלק את ישראל מפיפ"א, סיכול היוזמה להביא לביטול הופעתו של הזמר מתיסיהו בפסטיבל מוזיקה בספרד, וביטול יוזמות להסיר מוצרים ישראליים מרשתות שיווק באירופה, הם רק דוגמאות אחדות לכישלון הזה. אגב, לפי כל האינדיקציות, הרשות הפלסטינית עומדת מאחורי תנועת ה-BDS וממריצה אותה.
הפלסטינים כבר לא ממש מעניינים את העולם וזה גורם לתסכול עמוק אצל ההנהגה הפלסטינית. לכך יש להוסיף את מאבקי הכוח הפנימיים בתוך הנהגת אש"ף והניסיונות לקרוא תיגר על מנהיגותו של אבו מאזן. הראיס מחפש מהלך שיגרום לזעזוע ויצליח גם להחזיר את העניין הפלסטיני לקדמת הבמה וגם לחזק את מעמדו כמנהיג העם הפלסטיני. הדברים ייחשפו כנראה במהלך נאומו בעצרת האו"ם ב-29 בספטמבר. בישראל מתקשים לדעת מה אבו מאזן זומם ואף חוששים מכך שהוא עצמו עוד לא גיבש החלטה ושמופעלים עליו לחצים.
בתקשורת הפלסטינית יש רמזים והרבה לוחמה פסיכולוגית. בין האפשרויות: ביטול הסכמי אוסלו, הכרזה על פירוק הרשות הפלסטינית והעברת האחריות האזרחית והביטחונית בשטח לישראל ככוח הכובש, הכרזה על פלסטין "מדינה תחת כיבוש" (מונח מהמשפט הבינלאומי) המבקשת הגנה מהקהילה הבינלאומית, ופנייה למועצת הביטחון בבקשה לקבל את פלסטין כחברה מלאה.
לא ברור כיצד תגיב ישראל לכל אחד מהתרחישים האלה. ככל שהתגובה הישראלית תהיה חריפה יותר - כך היא תעשה יותר שירות לעניין הפלסטיני. כבר עתה בכירים בישראל מאיימים שאם אבו מאזן "ישבור את הכלים" – ישראל תשקול לסלק אותו או להטיל עליו מצור כשם שהטילה על יאסר ערפאת. טוב תעשה ישראל אם תשמור על פאסון וביטחון עצמי ופשוט תתעלם מכל הפרובוקציות הפלסטיניות. גם אם יצהירו על ביטול הסכמי אוסלו, הם לא יבטלו את שיתוף הפעולה הביטחוני והכלכלי עם ישראל, בייחוד לנוכח העובדה שהם נהנים ממנו לא פחות מישראל.
דרישה אפשרית של הימין: סיפוח יהודה ושומרון
אם ישראל תגיב בהיסטריה ותקבל החלטות דרמטיות היא רק תעצים את ההישג של אבו מאזן. אבו מאזן רוצה שישראל תיפול במלכודת ותגיב בחריפות כפי שקרה ב-2012 לאחר שהפלסטינים שדרגו את מעמדם בעצרת האו"ם למדינה משקיפה שאינה חברה. ישראל הודיעה על בניית שכונה יהודית ב-E1 וחזרה בה לאחר לחץ בינלאומי ואמריקני מסיבי. תגובה לא מידתית תעזור לאבו מאזן להאיץ את המהלך בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג שהתובעת הכללית שלו, פאטו בנסודה, נמצאת כעת בשלב של בדיקה מקדמית אם לפתוח בחקירה על חשד לפשעי מלחמה שבוצעו על ידי ישראל בשטחים.
במקרה של צעדים דרסטיים מצד הפלסטינים – יופעל לחץ פנימי חזק על נתניהו מתוך הימין להגיב בצעדי נגד כגון סיפוח יהודה ושומרון או סיפוח שטחי C שבהם יש אוכלוסייה פלסטינית מעטה יחסית ובנייה מסיבית בהתנחלויות וכך הלאה. נתניהו יצטרך לנהוג בתבונה רבה כדי לנטרל את הפצצה הזו, ולא אמרנו מילה על החשש שמתחת לפני השטח מתרגשת לה אינתיפאדה שלישית. בכיר ישראלי אמר כי הוא חושש שהפלסטינים לא יודעים למה הם מכניסים את עצמם ואותנו, וגם אם לא יתכוונו לכך – הם עלולים להצית תבערה ויאבדו שליטה מהר מאוד, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה.
לממשל האמריקני אין עניין לתת לפלסטינים להשתולל, אך בישראל לא באמת יודעים מה אובמה רוצה. יש שאלה גדולה אם לאחר הניצחון שלו על נתניהו עם העברת הסכם הגרעין עם איראן – שמבחינת אובמה זו המורשת הכי חשובה שלו בתחום יחסי החוץ – יהיה עדיין תיאבון להמשיך להתקוטט עם נתניהו בעניין הפלסטיני ולנסות להביא לחידוש המשא ומתן ובהמשך להסכם קבע שבבסיסו פתרון שתי המדינות.
רוב המומחים בישראל מעריכים כי לאובמה אין אינטרס להיכנס לעימות נוסף עם ישראל. בכירים אמריקנים אומרים כי "אנחנו לא משלים את עצמנו שאפשר להשיג בזמן שנותר הסכם קבע, אך מצד שני אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להזניח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני". בישראל ובארה"ב יש מי שעדיין מאמינים שאובמה נחוש להשאיר מורשת בעניין הפלסטיני. אם זה נכון – יש לצפות להתנגשות נוספת עם נתניהו שכפי שהצהיר ערב הבחירות (ולאחר מכן חזר בו) שלא ייתן למדינה פלסטינית לקום במשמרת שלו.
סנקציה אירופית – סימון מוצרי ההתנחלויות
ייתכן שהאמריקנים יהיו פסיבים וייתנו לשחקנים אחרים למלא את החלל שייווצר – אחד מהם הוא האיחוד האירופי. האירופים נחושים להתקדם עם תהליך סימון מוצרי ההתנחלויות. בשבועות הקרובים אמור האיחוד לפרסם הנחיות שיחייבו את 28 המדינות לסמן את המוצרים שמגיעים מעבר לקו הירוק. רק ביום חמישי האחרון הביע הפרלמנט האירופי תמיכה במהלך. סימון המוצרים מהווה מעין סנקציה אירופית נגד מדיניות הרחבת ההתנחלויות, אף על פי שהאירופים לא מציגים זאת כנקמה או מהלך מדיני – אלא כעניין בעל אופי טכני בירוקרטי שקשור בכלל להסכם סחר חופשי.
נתניהו יצטרך להגיע לתיאום עם הנשיא אובמה כיצד לנהוג במקרים שבהם שחקנים כמו צרפת או הקבוצה הערבית יניחו על שולחן מועצת הביטחון הצעות שיכפו הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שירושלים המזרחית היא בירתה, או הצעות מתונות יותר שרק מגנות את הבנייה בהתנחלויות וקוראות לחידוש המשא ומתן בלוח זמנים מוגדר. השאלה הגדולה היא אם אובמה שוב יטיל וטו על הצעות חד-צדדיות כאלה, בייחוד שחלקן עשויות לעלות בקנה אחד עם המדיניות האמריקנית הרשמית.
אם בשנה האחרונה שלו בתפקיד יחליט אובמה שלא להטיל עוד וטו – מבחינת ישראל זו תהיה מכה קשה. הווטו האמריקני הוא נכס אסטרטגי שאסור לאבד אותו. בתרחיש שאובמה ינסה להניח בשנה האחרונה שלו הצעת גישור להסכם קבע בין ישראל לפלסטינים – יש להעריך שנתניהו ינהל קרב בלימה במטרה למשוך זמן עד הבחירות לנשיאות. במצב כזה שוב נראה את נתניהו חוזר על הטעות שלו מהבחירות של 2012 ובוחר צד – דבר שעלה לו ביוקר בהמשך.
קיפאון יוביל לקושי בבלימת יוזמות חרם
מעל כל אלה מרחף גם איום ה-BDS שמטריד מאוד את ישראל. עד כה ל-BDS אין הרבה הישגים להתהדר בהם, אך הוא לא מרפה. ככל שהקיפאון המדיני יימשך – כך לישראל יהיה קשה יותר לבלום יוזמות חרם. לישראל יש אינטרס מובהק להחזיר את אבו מאזן לשולחן המשא ומתן. זה יפתור הרבה בעיות.
דווקא העברת ההסכם עם איראן והתחזקות דאעש במזרח התיכון – מגדילות את ההזדמנויות המדיניות מבחינת ישראל בשנה החדשה: נוצרה הזדמנות יוצאת דופן כתוצאה מהאיום הכפול הזה לישראל להדק את היחסים שלה עם העולם הערבי והמוסלמי המתון בדגש על מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ. בכיר ישראלי אומר כי הושגה שותפות אינטרסים עם מדינות אלה שמודאגות מאוד גם מדאעש וגם מאיראן. "מבחינתן, ישראל היא המדינה עם הצבא הכי חזק באזור ויכול להיות שהם יצטרכו אותנו יותר מאשר נצטרך אותם. זה בוודאי נכון לגבי ירדן".
טורקיה בסימן שאלה, הודו בכל הכוח
בשנה החדשה יש עניין רב לישראל לסיים את המשבר הדיפלומטי שלה עם טורקיה ולחזור ליחסים נורמליים. טורקיה מהווה משקל נגד לאיראן. חילוקי הדעות בין ישראל לטורקים בעניין המרמרה אינם גדולים. השאלה רק אם ארדואן ירצה להתקרב לישראל כשמעמדו בירידה והוא נערך לבחירות. ניסיון העבר לימד שארדואן תמיד מסית נגד ישראל בתקופה של בחירות. זה בטח ירחיק את הפיוס בין המדינות. מאידך, דווקא העובדה שטורקיה חידשה את הלחימה נגד הכורדים אולי תשכנע אותם להוריד את הסכסוך עם ישראל מסדר היום ולחתור במהירות לפיוס עם ירושלים.
השנה המדינית הקודמת עמדה בסימן הרומן הישראלי עם הודו בהובלתו של ראש הממשלה נרנדרה מודי, שהחליט על שינוי אסטרטגי ביחס ההודי כלפי ישראל. הודו שינתה את דפוס ההצבעה שלה בארגונים בינלאומיים בנושאים שקשורים לישראל והיא הרבה יותר מאוזנת, למורת רוחם של הערבים. מאז עלייתו של מודי לשלטון היחסים בין המדינות בפריחה. ראש הממשלה ההודי צפוי להגיע עד סוף השנה לביקור היסטורי בישראל - ביקור ראשון מסוגו של ראש ממשלת הודו בישראל מאז כינון היחסים הדיפלומטיים המלאים בשנת 1992.
בפברואר השנה ביקר שר הביטחון משה (בוגי) יעלון בהודו – ביקור שגם הוא הוגדר היסטורי שכן שר ביטחון ישראלי מעולם לא דרך במדינה האסייתית. ישראל היא יצואנית הנשק השנייה בגודלה להודו, שהיא יבואנית הנשק הגדולה בעולם. מפקד חיל הים אלוף רם רוטברג ביקר באחרונה בהודו וזכה לקבלת פנים חמה במיוחד ובעיקר פומבית. ההודים כבר לא חוששים מהתגובות של העולם הערבי, ומבחינתם חיזוק הקשרים עם ישראל הוא יעד אסטרטגי. הרומן עם הודו צפוי להימשך גם בשנה החדשה ולהתרחב.
לישראל יש גם יחסים קרובים והדוקים עם סין ועם יפן, והיא שואפת להרחיב אותם בכל המישורים. ככלל נראה שנתניהו כראש הממשלה ושר החוץ קיבל החלטה אסטרטגית להדק את היחסים של ישראל עם מדינות אסיה – כמשקל נגד ליחסים עם אירופה הביקורתית.
נתניהו פוזל גם לעבר אמריקה הלטינית והחליט להדק את הקשרים של ישראל עם כמה מדינות ובראשן ברזיל (שם מינה את מקורבו דני דיין כשגריר), מכסיקו ועוד. גם אפריקה היא יעד חשוב עבור הדיפלומטיה הישראלית, בין היתר לאור שינוי חיובי בהצבעות של מדינות אפריקה באו"ם ובארגונים בינלאומיים. ישראל תמשיך לקיים יחסים טובים מאוד עם יוון (היחסים המשיכו להתהדק אף על פי שיוון נשלטת על ידי ממשלת שמאל שעמדותיה המסורתיות ביקורתיות כלפי ישראל) וקפריסין – גם בגלל אינטרסים ביטחוניים אך גם בגלל תגליות הגז מול חופי ישראל והאפשרות שישראל תקים צינור גז טבעי ממאגרי הגז שלה לקפריסין ויוון ומהם לאירופה.
אירופיות זורמות, אירופיות מקשות
בתוך אירופה – ישראל תנסה לשמר ואף להדק את הקשרים הבילטרליים עם המדינות שעדיין נחשבות ידידות שלה ובהן גרמניה, בריטניה, איטליה, צ'כיה והולנד. מנגד – לישראל אין ציפיות גדולות ממדינות כמו אירלנד ודרום אפריקה, שנחשבות כיום לביקורתיות מאוד כלפי ירושלים, על גבול העוינות. גם שבדיה, ספרד, לוקסמבורג, סלובניה, בלגיה ומלטה ימשיכו לאתגר את הדיפלומטיה הישראלית עם תמיכה ביוזמות נגד ישראל באיחוד האירופי ובארגונים בינלאומיים. העובדה שאף מדינה אירופית לא תמכה בעמדת ישראל בהצבעה על הנפת דגל פלסטין בחזית בניין האו"ם בשבוע שעבר מראה זאת היטב.
מול האתגרים המדיניים הכבדים, לישראל יהיו בשנה החדשה אתגרים ביטחוניים מורכבים מאוד שיחייבו תיאום בינלאומי נרחב בין ישראל לקהילה הבינלאומית. ישראל תידרש לתיאום מול האמריקנים, הרוסים והטורקים כדי למנוע תרחיש מסוכן שכוחות דאעש בסוריה יידחקו דרומה לכיוון ישראל לאחר שלא יצליחו לכבוש את דמשק. ישראל תצטרך לפעול בזירה הבינלאומית כדי למנוע הברחות של אמצעי לחימה לחיזבאללה תוך הפרה של החלטת מועצת הביטחון 1701.
ישראל תצטרך גם להיערך לתרחישים של התחזקות חיזבאללסטן בלבנון כישות מדינית, צבאית וטרוריסטית. חיזבאללה אמנם מסובך בקרבות עם דאעש לצדו של אסד – אך לא מרפה מבניית הכוח.
סוריה עצמה מתפרקת לגורמים. אסד הפך ממנהיג מדינה למושל שהנכס היחיד שלו הוא שדה התעופה בדמשק. צבא סוריה כאיום על ישראל לא קיים כמעט, ולכן לא פלא שלראשונה זה עשרות שנים – נורו רקטות לעבר ישראל מרמת הגולן הסורית.
ירדן מוקפת בשתי ישויות חדשות: ממזרח דאעשסטן שתפסה את עיראק. מצפון אל-קאעידסטן שעלולה להפוך לדאעשסטן. המשטר הירדני מתגלה כבעל עוצמות בלתי רגילות, אבל ישראל לא לוקחת סיכונים ומתחילה בבניית גדר הביטחון לאורך הגבול עם ירדן – כדי לתת מענה לכל תרחיש. במקביל היא מהדקת קשריה עם ירדן ועל כך יעידו פרסומים שלפיהם העבירה לירדנים מסוקי קרב מדגם קוברה.
מול האיומים השונים במזרח התיכון – חשוב שישראל תדע לפתח את היחסים האסטרטגיים עם רוסיה של פוטין, שהופך להיות שחקן מפתח באזור במקביל להסתלקות של ארה"ב מהזירה.
בארה"ב – ישראל צריכה לטפח מערכת יחסים ענפה עם קואליציית המיעוטים שתשפיע על אופייה של ארה"ב בשנים הקרובות, וכוללת את ההיספאנים, האפרו-אמריקנים, האסייתים והקהילה הלהט"בית. ישראל גם צריכה לפעול לאחות את הקרעים שנוצרו בתוך הקהילה היהודית.
לסיכום: ישראל נכנסת לשנה חדשה עם לא מעט סיכונים אך גם עם לא מעט הזדמנויות. החוכמה במדינאות היא להעצים את ההזדמנויות כדי להרחיק את הסיכונים.
לפנייה לכתב/ת 
