יהלום נצחי: 40 לאלבום המופת של פינק פלויד
הוא הזמין אותנו למכונה, פרט על מיתרי ליבנו במשך דקות ארוכות וקונן על אובדן התמימות וחירות היצירה בעבור חופן, או כמה מיליוני דולרים. חזרנו לצלילים של "wish You Were Here" כדי לבדוק האם היהלום המטורף של פינק פלויד שחוגג 40 שנה עדיין שורד את מבחן הזמן
אלא שכמו כל יצירה גדולה, גם "Wish" נאלץ להמתין תקופה בטרם הוערך באמת על ידי קהל ונותני טון. במיוחד לאור העובדה שהיה לאלבום העוקב אחרי "Dark Side Of The Moon" - יצירה מרובדת ואפלה, שלקחה את מאזיניה לנסיעה מטלטלת ברכבת הרים תודעתית. אלבום משנה קריירה, מה שנקרא. יצירה שמפרידה בין פינק פלויד הנישתית הפונה למביני העניין לבין זו המפלצתית, גודשת האצטדיונים ומוכרת מיליוני העותקים. המעריצים המתינו בציפייה אדירה שכמעט קשה היה לעמוד בה, המבקרים המתינו בפינת רחוב עם עטים מושחזים.
"Wish You Were Here" נתפס עם צאתו כיצירה פשוטה, פשטנית היו שאמרו, שלא התיימרה לצלול לעומקים של קודמו. זה כמעט מובן, בהתחשב בסטדנרטים האמנותיים והמסחריים שהציב "הצד האפל של הלבנה". בזמן שעבר מאז צאתו של האחרון, נחשפו חברי פינק פלויד לצדדים הזוהרים של עולם המוזיקה, ויחד עם אותה טריטוריה גם לצדדים האפלים יותר שלה.
הקפיצה האדירה שעשתה במונחים של פופולריות ומסחריות ערערה את חבריה, שנאלצו להתמודד עם אספקטים של התעשייה שנדמו להם כמנותקים לחלוטין מזרם התודעה שמוביל בסופו של דבר ליצירה. המשמעות מאחורי שני האנשים החנוטים בחליפות, הלוחצים ידיהם על הקאבר המפורסם, רחוקה מלהיות מעורפלת - במיוחד לאור העובדה שאחד מהם עולה באש. רוג'ר ווטרס, דיוויד גילמור ושות' נכוו מאותה תעשיה שהאדירה אותם, והקדישו נתח נכבד מתכני האלבום לאותו עולם עסקי קר ונטול רגש, כמעט מכני באופיו.
תהליך העבודה באולפן תואר על ידי חברי הלהקה כ"בלתי נסבל", "מנוכר" אפילו. "זו היתה תקופה מאוד קשה", אמר דיוויד גילמור בראיון שנים מאוחר יותר. "בערך כל חלומות הילדות שלנו התגשמו, היינו חתומים על האלבומים הנמכרים ביותר בעולם וכל מה שבשבילו נכנסו לעולם הזה קרה. הנשים, הכסף התהילה - הכל הגיע אלינו והיינו צריכים לעבד ולחשוב על למה אנחנו עוד עושים את זה. היינו מבולבלים וריקים במשך הרבה זמן".
אם לא הבנתם את זה ממילותיו של הגיטריסט, "Dark Side Of The Moon" הוא קולה של להקה הנתונה במשבר זהות. טובעת במיליונים, תוהה על עתידה ומביטה אחורה בעצב, אל עבר אחר. עבר שירדוף אותה כמו מות בן משפחה אהוב. במובנים מסוימים יש בהשוואה זו יותר ממעט אמת, שכן "Wish You Were Here", ובמיוחד שיר הנושא שלו, מוקדש כבר שנים על ידי חובביו לאהובים שאינם עוד. אבל כשרוג'ר ווטרס כותב אותו ב-1975, הוא משווע לנוכחותו של אחד. היה זה סיד בארט, מנהיגה לשעבר של הלהקה ואדם שאיבד עצמו לדעת, או ל-LSD אם לדייק, אותו היה צורך עם הקפה של הבוקר כפי שמספרת האגדה, ולעתים ללא ידיעתו. לכמה רגעים, ב-5 ביוני של אותה השנה, בארט אכן היה שם.
7 שנים עברו מאז החליטו חברי הלהקה לא לאסוף אותו ולהמשיך להופעה בלעדיו. הרי גם כך בהופעותיו האחרונות עמם הוא לא עשה הרבה מעבר לבהייה בנקודה בלתי נראית בחלל. מאז הפרידה, הוציא בארט אלבומים משלו וכמה מחבריו לשעבר ללהקה אף ניסו לעזור לו לתעל את הטירוף לאנרגיות מוזיקליות. אבל הכובען צחק בפניהם ונפל לתהומות השיטיון, לאזורים בהם ההיגיון מצוי בפעולות כמו לכלוא את בת הזוג שלך בחדר במשך שלושה ימים או לתקוף אותה באמצעות מנדולינה.
אלא שביום אחד בתקופת הקלטות האלבום, נכנס אל אולפן ההקלטות באבי רואד אדם גדול מימדים, קירח ומוזנח, כפילו המציאותי של הדוד פסטר מ"משפחת אדאמס". היה זה בדיוק בשלבי המיקס האחרונים של "Shine On You crazy Diamond" - הקטע שפותח את האלבום.
הקלידן ריצ'ארד רייט הופנט מנוכחותו של הזר המוזר, והניח שהוא חבר של ווטרס - שבעצמו לא זיהה את האדם שעמד לידו. אולי היו אלה ההכנות לחתונתו שהתקיימה באותו היום אשר הטרידו את נפשו של גילמור, אך גם הוא, שהכיר היטב את אותו תמהוני, הניח שמדובר בנציג של חברת התקליטים EMI.
התגובה של חברי הלהקה, כשגילו כי מולם עומד לא אחר מאשר מנהיגם לשעבר, תוארה בספרו של המתופף ניק מייסון "Inside Out" כ"מזועזעת". בארט, בעברו היפה שבחרי הלהקה, אדם שווטרס קינא בכשרונו ובעובדה שלכד את מירב תשומת הלב הנשית לה זכה ההרכב - גילח את ראשו ואת גבותיו, העלה משמעותית במשקל והיישיר מבט מעורער אל העולם. מלמוליו נתנו את הרושם שנוכחותו באולפן היתה ברובה פיזית, קוהרנטיות רבה לא היתה שם. כנשאל מה חשב על השיר, ענה בלקוניות כי הוא "נשמע קצת ישן".
זו היתה הפעם האחרונה שראו אותו חברי ההרכב (אם לא מחשיבים את הפעם בה ווטרס נתקל בו בחנות "הרודס", ובארט, שהבחין בו, נמלט מהמקום תוך שהוא משאיר מאחוריו שקיות מלאות ממתקים) - עד מותו ב-2006, בדיוק שנה לאחר שהתאחדה הלהקה במסגרת מופע הצדקה "לייב 8". בראיונות מסוימים יתעקש ווטרס כי היהלום המשוגע הוא בארט ובארט בלבד. באחרים יטען כי מדובר באמירה כללית יותר, על מי שלא ידע להתמודד עם ההצלחה ועם תרגום של רוח יצירתית לחומר.
והיו שם גם "Have A Cigar" הציני והלא מרומז בעליל, שמתאר פגישה עם איש חברת תקליטים חלקלק. "הלהקה פשוט פנטסטית", הוא מצוטט בשיר, "זה באמת מה שאני חושב. או, דרך אגב, מי מכם הוא פינק?". ועוד לפני כן "Welcome to the Machine" המנוכר. "Wish You Were Here", על אף כל הביקורת, נמכר עם צאתו כמו לחמניות חמות, ומחזיק עד היום במעמד של קלאסיקה, מהגדולות ברוק ובכלל. בדיוק בנקודה הזו חייבים לשאול - האם הוא עומד במבחן הזמן.
התשובה לכך, כמו רוב השאלות הנוגעות לרלוונטיות של פינק פלויד, מורכבת. שכן מלכתחילה לבחון רלוונטיות של אלבום קונספט במונחים של תעשיית המוזיקה הנוכחית זה דבר מטורף בערך כמו היהלום ההוא מהשיר. תקליט שערכו גדול מסך חלקיו כמעט ולא נשמע היום, בעידן הסינגל הבודד ואלו שאחריו, המאוגדים בסופו של תהליך לכדי ההגדרה הרופפת העכשווית של "אלבום".
יצירה פשוטה בהשוואה לקודמת לה. אלבום הקונספט המלא
התמות של "WYWH" נוגעות בנושאים של חוסר וסיאוב. האחד הוא ערך שמאבד ממשמעותו ככל שקשרים אנושיים הופכים מהירים וארעיים יותר. השני, בקונטקסט של עולם המוזיקה, כבר איבד מהרלוונטיות שלו מעצם התהליכים ששינו את פני התעשייה ללא היכר. היעדר נוכחות פיזית אינו דורש געגוע - הוא מקבל פיצוי דיגיטלי. ערכים שפעם נתפסו כפסולים הינם נורמה בעולם-ג'ונגל נטול גבולות גיאוגרפיים, בו מהירי המחשבה והתנועה מולכים והממון הוא נחלתם של המעיזים.
לגבי השירים עצמם, ובכן, אין ספק כי עבור מי שנמנה עם אוהבי הלהקה הם עדיין טובים כפי שהיו. מי שגדל על פינק פלויד עדיין ימצא אותם מענגים - כן, לא פחות. אבל אלו הולכים ופוחתים עם השנים שעוברות. קשה לדמיין היום אלבום, לפחות כזה פופולרי ומסחרי, שמתחיל ברצועה באורך של 13 דקות, לה קודם פתיח באורך שמונה וחצי דקות. סולואים של הגיטרות הם נחלת העבר, כמעט ואין להם מקום ביצירה עכשווית - לפחות לא לארוכים ולמורכבים שבהם. אלמנטים הפקתיים אווירתיים כמו רעשי הדלת או הרוח הנושבת ייחשבו כמעט טרחניים היום, בעולם שדורש פשטות ודיוק.
תקליט שערכו גדול מסך חלקיו. הסרט הדוקומנטרי אודות האלבום
ז'אנר הרוק, אז נותן הטון ומכתיב הצייטגייסט, עבר כמה וכמה גלגולים, עד שנחבט חזק בקרקע בעשור האחרון. אם ירצה להשאר עדכני ייאלץ לשלב אלקטרוניקה, או לרפרר לשנות השישים. בכל מקרה יאלץ להגביר את הקצב ולהתקצר משמעותית - דור הפרעת הקשב אוהב את הדיסטורשן שלו מרוכז בכשלוש דקות. יצירה כמו "Wish You Were Here" עודנה חודרת ואפקטיבית עבור האוזן הכרויה. אבל עבור מי שהורגל בצריכת התוכן שלו מקומפרס ומזוקק ממניירות, מדובר באלבום פומפוזי, שחצני, נפוח ומלא חשיבות עצמית.
"Wish You Were Here" הוא קלאסיקה, אירוע מכונן בתולדות המוזיקה. אבל בכל הנוגע לעל-זמניותו - קשה לדמיין אותו הופך לכזה בתנאי השטח הנוכחיים. זהו אלבום לדורות שהיתה להם היכולת לתפוס רעיון מופשט, הסבלנות להעריך אקספוזיציה. דורות שידעו שיש מי שאין לו תחליף, התאבלו על נופלים וערגו בעצב.
ארבעה עשורים אחרי שיצא, "Wish You Were Here" הוא קינה לווטרס בעידן הפרה-צדקני, ליצירה שלמה ומנומקת ולזמנים אשר, תאהבו או לא, אינם עוד כאן. "זה מתחשב בצורה איומה מצידכם לחשוב עלי כאן", כתב בארט שמונה שנים לפני כן ב"Jugband Blues" - מה שהוגדר כטקסט הפרידה שלו מהלהקה, כשהיה בשלבים מתקדמים של מסעו בצד האפל של הנפש. "אני אסיר תודה לכם על שהבהרתם שאני לא כאן".
