מחליק על הכל: המסלול של איתי דרורי
"מחוץ לרדאר": הוא ויתר על עבודה עם משכורת גבוהה וזוגיות ועבר לגור במדינה זרה כדי להגשים את חלומו הספורטיבי ולהחליק על הקרח ועל הרולר-בליידס הכי מהר שאפשר. עם תשוקה כזו, לא פלא שבגיל 31 אולימפיאדת החורף ב-2018 עדיין נמצאת ב-"To-Do ליסט" שלו
לפני חמש שנים לקחה חלק הפקידה של איגוד ההחלקה על הקרח הישראלי באחת משיחות הטלפון המוזרות שידעה. מצדו השני של הקו הציג את עצמו בחור בן 25 בשם איתי דרורי, שבלי לבזבז זמן מיותר חתך מיד לעניין: "שלום, אני אלוף ישראל ברולר-בליידס, אני רוצה להיות מחליק קרח ולהגיע לאולימפיאדה". אין בידינו תיעוד לכך, אבל סביר להניח שבשלב זה הלסת של אותה פקידה נשמטה נוכח הפנייה המוזרה.
איתי דרורי (31) הוא מה שנהוג לכנות "דג ששוחה נגד הזרם", אדם שמתעקש לקרוא תיגר על המציאות ובטח לא נותן לה לעמוד בפניו ובפני החלומות שלו. כספורטאי, דרורי מחזיק לגמרי בעצמו שני ענפים בישראל - החלקה מהירה על רולר-בליידס והחלקה מהירה על הקרח במסלולים ארוכים (להבדיל מהמסלולים הקצרים, שם יש לנו את המחליק האולימפי ולאד ביקאנוב). בגיל 31, אחרי שכבר נכשל פעם אחת בניסיון להגיע לאולימפיאדת החורף, הוא ממש לא מרים ידיים וסימן את אולימפיאדת פיונגצ'אנג 2018 כיעד. מעטים ביותר הספורטאים שבגיל 34 ערכו הופעת בכורה במשחקים האולימפיים, על אחת כמה וכמה בענף שכלל לא קיים בישראל. לא אחד כמו דרורי יישבר מהסטטיסטיקה.
אם גדלתם בניינטיז, סביר להניח שבכוך אפל בארון שלכם תוכלו למצוא זוג רולר-בליידס מאובק. באותם ימים אי אפשר היה לחלוף על פני פארק כלשהו מבלי לראות המוני ילדים מחליקים ומנסים לחקות טריקים שראו ב-X-Games בטלוויזיה.
כמו הרבה טרנדים אחרים, גם שיגעון הרולר חלף לו במהרה, אבל עבור דרורי הוא נכנס עמוק ללב. בנעוריו הוא היה בכלל שוער בהפועל רמת-גן ומכבי רמת עמידר, אבל אחרי שירותו הצבאי הוא התחבר אל קבוצת משוגעי רולר-בליידס שמחזירים עטרה ליושנה ומחליקים מדי יום שלישי בלילה ברחבי תל-אביב. דרכם גילה דרורי את האפשרות להתמקצע בענף. הוא החל לצאת לתחרויות בחו"ל, עדיין לא ברמה ייצוגית, אלא כמו רצים חובבים רבים מהארץ שיוצאים להשתתף בריצות מרתון בחו"ל בשביל החוויה.
הסוויץ' התרחש ב-2009. במסגרת אירועי מרתון ברלין היוקרתי השתתף דרורי במרתון לרולר בליידס וסיים במקום ה-39 במקצה שלו, הישג שיא למחליק ישראלי. "בברלין נפגשתי לראשונה עם אותם מחליקים שעד אז הייתי רואה רק ב-YouTube, שם הבנתי שהמקום שלי הוא לא איפה שאני נמצא, אלא איתם. כבר במטוס חזרה ארצה התחלתי לחשוב איך אני עושה את הצעד הזה".
והצעד היה לא פשוט. דרורי, שעד אז עבד בחברת מחשבים גדולה, החליט לעזוב את הכול ולצאת לדרך חדשה. יותר מכך, מכיוון שהחלקה מהירה על רולר איננה ספורט אולימפי ולכן גם כמעט ולא מתוקצבת, דרורי החליט לנסות את מזלו בהחלקה מהירה על הקרח. "הנפש שלי מעולם לא הייתה בעבודה במחשבים. ברגע שהנפש שלי מצאה את ייעודה בספיד-סקייטינג, עזבתי כל דבר שהיה לי בחיים: זוגיות, קריירה, משכורת של חמש ספרות, אפילו נאלצתי למסור כלב שהיה כמו הילד שלי. ויתרתי על כל דבר שחלמתי עליו כדי ללכת על זה", הוא מספר. "אי אפשר להוריד אותי מזה. עד היום אני לא מצליח לייצב שום מערכת זוגית, כי אני חודש פה וחודש במקום אחר. הייתה אחת שסבלה את זה תקופה, אבל גם היא עזבה אותי, זו הקרבה מסוימת".
שנתיים של גיהנום ברוסיה
אז יש לנו בחור בן 25, עם חלום מטורף ותשוקה בלתי נגמרת להגשים אותו. עד כאן הכול טוב ויפה ואפילו רומנטי, השאלה היא איך בדיוק מוציאים דבר כזה לפועל? בהיעדר מאמנים בתחום ההחלקה המהירה על הקרח בישראל, איזה מאמן בחו"ל יסכים לעבוד עם ספורטאי מבוגר יחסית שמעולם לא דרך על הקרח ועוד מעז לדבר על הגעה לאולימפיאדה? אחרי שנה של חיפושים מייגעים בשיתוף פעולה עם איגוד ההחלקה המקומי, נמצא ה"משוגע" שהסכים לקחת את דרורי תחת חסותו. ולדימיר רובין, מאמן רוסי מוערך, ראה בדרורי כאתגר מעניין עבורו. דרורי קפץ על ההזדמנות, שבר את כל חסכונותיו, ארז מזוודה והעתיק את מקום מגוריו לעיר הרוסית קולומנה.
את השנתיים הראשונות שלו ברוסיה דרורי מתאר כגיהנום: "השינוי הפיזי היה קשה מאוד. מאימונים של שעה-שעתיים שהייתי עושה בארץ, לאימונים של 7-8 שעות. בתור ספורטאי שהתחיל להחליק על הקרח בגיל 25, הייתי צריך להתאים את עצמי לאנשים שמחליקים מגיל שבע. חוץ מזה, לעבור מטמפרטורה של 20 מעלות למינוס 20 זה לא דבר קל. היו ימים שהייתי צריך לרוץ לאימון במינוס 35 מעלות. אחרי שנתיים התחילו להגיע התוצאות שרציתי, אבל לצערי לא עד הסוף".
למרות מאמציו הכבירים, דרורי לא הצליח בסופו של דבר לקבוע את התוצאות הדרושות להשתתפות באולימפיאדת סוצ'י. זה לא גרם לו להישבר. בימים אלו הוא משלב בין ג'וב במשרה חלקית כעובד דלפק ב"באג" ("זה המקום היחיד שהסכים לקחת חיה כמוני שטסה עשר פעמים בשנה, מעבר לזה הם אפילו עוזרים ותומכים כספית") לאימונים לקראת אליפות העולם בספיד סקייטינג על רולר, שתיערך בנובמבר בטייוואן. כדי להתמודד עם לפחות חלק מסוים מהמעמסה הכלכלית הכרוכה בנסיעה לאליפות, הוא פנה לעזרת הציבור והחל במימון המונים באתר "מימונה". באליפות עצמה הוא מצפה להתברג בין 20 הראשונים בעולם במקצים הארוכים החביבים עליו.
אולימפיאדת החורף בפיונג'צאנג אמנם בהחלט נמצאת בוויש-ליסט שלו, אבל מצד שני הוא עדיין לא מצא פיתרון לבעיית המימון. "איך עם משרה חלקית אני יכול לחסוך 300 אלף שקל שאני צריך בשלוש השנים הללו? זה לא ריאלי מבחינה כספית", הוא מסבי., "המטרה היא כן להגיע לשם, לדעתי ספורטאי ללא מטרה הוא לא ספורטאי. אעשה הכל כדי להתחרות שם, כסף זה הדבר היחיד שיוכל למנוע זאת ממני".
ניסית למצוא ספונסר?
"שלחתי מייל לכל חברה בארץ בערך. היו חברות שכתבו לי אתה מוזמן לבוא לחנות שלנו, נעשה לך הנחה על בגדים. חבר'ה, אני בקושי מצליח לקנות גרביים! מי שבאמת עזרו היו חברת "רודי פרוג'קט", שאמרו לי 'תבוא לפה ותיקח איזה ציוד שאתה רוצה'. כסף הם לא יכולים לתת, כי הם חברה קטנה. החברות הגדולות לא נענות בגלל שאין חשיפה לענף".
"בהתחלה אנשים הרימו שתי גבות"
היעדר החשיפה הוא תחום שכואב לדרורי במיוחד. "כשאני מחליק בארץ התגובות מאוד מוזרות", הוא מספר. "אנשים לא יודעים מה זה לראות מחליק שמגיע ל-50 קמ"ש, לראות אדם על רולר על הכביש צמוד לאוטו זה מבחינתם לא שפוי".
מצד שני אתה רואה בערים הגדולות המוני אנשים על אופניים, אבל לא על רולר.
"אופניים תמיד ינצחו את הרולר, כי רולר מצריך טכניקה. על אופניים אתה רק צריך לעמוד ולפדל. רולר בליידס, עד שתגיע למצב שאתה מחליק כמה קילומטרים טובים בלי שאתה מת, ייקחו לך כמה שנים טובות של למידה".
גם אחרי שיתלה את המחליקים, יום אחד, לחיידק הספורט שהשתלט על גופו הוא איננו מתכוון לחפש תרופה. "אני רוצה לפתח פה את מה שלי אין כיום. כבר עכשיו יש מועדון רשמי עם 20 מחליקים.
סוף סוף התחילו להעניק תעודות מדריך במקצוע ההחלקה ונוכל ללמד ילדים. נשאר רק לקדם פיתוח של תשתיות ומתקנים. אנחנו בקשר בנושא עם עיריית ת"א. הרבה דברים התחילו משיגעון של אדם אחד".
איך אתה מסביר את השריטה הזו שלך?
"פשוט תשוקה בלתי נגמרת לספורט, לתחרותיות, רצון לייצג את המדינה. זה כמו שיגידו לך 'תסביר לי איך זיהית ממבט ראשון את אהבת חייך'. כל אחד יענה: 'אין לי איך להסביר, פשוט ידעתי'. זה אותו דבר. אני קם בבוקר והדבר היחיד שגורם לי לחייך זו הידיעה שבסיום יום העבודה, אני אשים עליי את הציוד ואתפוצץ באימון מטורף".
ואיך מתייחסים בסביבתך לטירוף שלך?
"אני חושב שהתרגלו. בהתחלה אנשים הרימו גבה, אולי אפילו שתי גבות. אנשים שאלו למה בנאדם עוזב קריירה בחברת מחשבים? למה בנאדם עוזב זוגיות? אבל הם הבינו עד כמה חזקות התשוקה שלי לספורט, הגאווה, הפטריוטיות והאמונה במה שאני עושה. במשפחה תמכו בי עד היום במאה אחוז, אבל לאחרונה קצת שאלו אותי: 'כמה עוד תמשיך עם זה?', בכל זאת אני לא נהיה צעיר. לא מזמן העליתי פוסט לפייסבוק עם משפט שעוסק בדיוק בזה: "להיות טוב במשהו זה תהליך ארוך, לפרוש לא יזרז את זה'".
