ללכת על המים: סיפורה של אורי בוז'ו
היא אלופת ישראל מגיל 10, מדליסטית זהב באליפות אירופה וגם אלופת העולם. אורי בוז'ו היא מלכת הסקי מים הישראלית, ואפילו לא צריכה להוציא כסף מכיסה הפרטי כדי להצליח. ככה זה כשאת מביאה הישגים. סיפור הצלחה על ספורטאית גדולה שלא מתלוננת על היעדר ההכרה בה – ורק רוצה להמשיך לגלוש
אורי בוז'ו לא תשכח את הרגע שבו זכתה באליפות העולם בסקי מים בכבלים. "יצאתי למסלול בידיעה שאני אלופה", היא משחזרת עם ניצוץ בעיניים. "לא הייתה לי הרגשה כזאת בחיים. זה היה כל כך כיף. לא עשיתי אף תרגיל, לא עשיתי כלום. פשוט הייתי בשוק. זאת הרגשה שאי אפשר להסביר אותה".
בוז'ו היא אחת הספורטאיות הכי מצליחות שלא שמעתם עליהן. רשימת התארים שלה מפוארת. מהיום שהתחילה להתחרות, בגיל 10, היא המחזיקה הבלעדית בתואר אלופת ישראל – כבר 12 שנה. מלבד הזכייה באליפות העולם היא גם הוכתרה פעמיים לאלופת אירופה, וכל זה רגע לפני שהיא מנסה לשמור על הכתר באליפות הקרובה שנפתחת ממש היום באיטליה. אין יעד שהיא לא הסתערה עליו בהצלחה. הדומיננטיות שלה בענף בלתי ניתנת לערעור. גם על הקבלות קשה להתווכח.
"נולדתי לתוך המקום הזה", היא אומרת ומצביעה על אגם TLV שמאחוריה, המקום שבו היא מתאמנת, מתחרה, אוכלת, שותה, חיה. "ההורים שלי הביאו אותי לכאן כשהייתי קטנה. לא היו לי הרבה ברירות, אבל אף פעם לא לחצו עליי. כשהייתי בת 5 אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לנסות גם, ומאז לא הפסקתי. כשנפצעתי הייתה שנה שלא גלשתי בה, אבל זה משהו שאי אפשר לקחת ממך. זאת התמכרות".
כמה פעמים את מתאמנת בשבוע?
"6-7 פעמים. בחורף שמים חליפה ומתאמנים בצורה רגילה, אבל פחות כי קר ואני קצת מפונקת. עם כל סיבוב שאני עושה אני נהיית טובה יותר. כל סיבוב עם המגלש משפר אותך עוד ועוד".
איך אפשר להסביר את העליונות שלך בישראל?
"גדלתי כאן. אני מכירה את האגם הזה כמו את כף היד שלי. כל חופש גדול, כל יום אחרי בית ספר, הייתי עושה שיעורים ונכנסת לגלוש, בלי לוותר על אף יום. זאת התמדה. משהו שגדלתי אליו. המתחרות שלי לא מקנאות בי. אנחנו עושות קניות יחד".
עד כמה ההצלחה מכבידה עלייך?
"משנה לשנה יותר ויותר. לפעמים אני נכנסת למים והרגליים שלי רועדות. מה עושים כדי להתגבר על זה? נושמים בעיקר. לפעמים אני מדברת לעצמי. לפעמים אני מתקשרת לאמא כדי לקבל עידוד והיא אומרת לי: 'תירגעי. היום זה יום המזל שלך'. ואז אני נהיית רגועה".
מסתדרת עם מה שיש
בניגוד לספורטאים אחרים מענפים לא אולימפיים או כאלה שעוסקים בענפים פחות פופולריים, בוז'ו לא צריכה לעסוק בעבודה צדדית כדי להתפרנס בכבוד. הסקי הוא מרכז חייה, והיא לגמרי בסדר עם זה לנוכח העובדה שבאופן לא שגרתי בכלל – היא לא נאלצת "להביא כסף מהבית" כדי להצליח או לתחזק את הקריירה שלה: "זה מה שאני עושה כל יום, כל היום.
"עוזרים לי, אבל אם לא תביא הישג – אף אחד לא יכיר בך ולא יסתכל עליך. בהתאחדות 'אילת' (נשיא ההתאחדות, אריק קפלן: "מדובר בספורטאית ישראלית ברמה גבוהה ביותר, מקצוענית שנותנת את הלב והנשמה ומביאה לכולנו המון גאווה. נמשיך לתמוך בה") עוזרים לי בהכל, עם תחרויות, אימונים וכו'. אני לא משלמת מכיסי כלום. נותנים לי משכורת חודשית. גם ב'אתנה' אני מקבלת עזרה. ויש לי גם ספונסרים משלי. אני לא צריכה להוציא בכלל כסף מהכיס".
מה קשה בענף הזה?
"יש מלא פציעות. קרעתי רצועה בברך פעמיים. שברתי רגליים, סבלתי מחתכים. זה לא נעים בכלל. נפילה על מים נראית לא כואבת, אבל המים יכולים להיות כמו בטון לפעמים. הם לא כאלה רכים כמו שהם נראים".
איך זה מרגיש שהאגם הזה הפך למשרד עבורך?
"כיף. אין רגע שנמאס לי מהמקום הזה. זה כמו שאתה תגיד: 'נמאס לי ללכת הביתה'. אתה רואה מצב כזה? זה הבית השני שלי. בשבתות אני פחות אוהבת ללכת לים. זה קצת משעמם לי. אני הרבה יותר אוהבת אקסטרים".
למרות שהגיעה הכי רחוק שאפשר וגם שרדה פציעה לא קלה שאילצה אותה להחליף מגלש ("כמו ריחוף עם סקייטבורד על המים"), בוז'ו יודעת שהייתה יכולה להצליח אפילו יותר. "אם הייתי גרה באירופה, אני חושבת שהייתי יכול להגיע לרמה יותר גבוהה", היא קובעת. "יש יותר גולשים ויותר על מי להסתכל ולאן לשאוף. אפשר להתאמן עם עוד אנשים. בארץ התחום לא מפותח מספיק".
היעד הבא שלה, אותה בוז'ו מתארת כקושי העיקרי מבחינתה, הוא לשמור על מה שהשיגה ("זה הרבה יותר קשה, נהיים שאננים"). בינתיים היא כבר מסתכלת אל עבר הדבר שממתין לה מעבר לפינה – האליפות של השנה הבאה, שתתקיים בישראל. "זה מאוד מלחיץ", היא אומרת בכנות, "כל החברים יהיו פה והמשפחה. אני נלחצת בתחרויות גם ככה וזה מוסיף ללחץ. כולם מצפים ממך להצליח כי זה המגרש הביתי שלך".
בסוף היא מרשה לעצמה לספק תובנה לגבי העתיד שלה: "אני תמיד אגלוש. תמיד אעשה סקי. לא משנה מה יהיה, אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני".
לפנייה לכתב/ת 
