שמישהו יציל אותנו
בני ישראל היו עבדים במצרים, אבל ההיסטוריה חוזרת על עצמה וגם היום חלקנו הגדול מרגיש כלוא במרדף אחרי עוד כמה שעות ביממה, כדי להספיק עוד כמה דברים כי פשוט אין זמן
את שארית כוחותיהם אגרו כדי לשרוד. הטיט והלבנים נישלו אותם אפילו מהיכולת להינצל, נישלו מכל מה שהופך את החיים לכאלה שראוי לחיותם, מכל דבר שמוסיף לחוויה האנושית ערך מוסף. שעבוד ועמל עד כלות מרוקנים את החיים ומצמצמים אותם להישרדות מנוונת. בראש ובראשונה היא מנוונת את הקשב, את היכולת לראות סביב את האחר.
תודעת הישרדות, לפיכך, היא תחילתה של התבהמות. צמצום החוויה האנושית עד שהיא חסרה את מה שמפריד אותה מהבהמה. את קוצר הרוח המדובר והאטימות אנחנו מכירים היטב מהפקידים במשרדי הממשלה, מהכביש, מהשוטרים וממעמד העובדים הנאנקים בטיט
והלבנים של זמננו. המונים בכלכלה המודרנית שהחיים לוקחים מהם יותר משיש להם לתת ונותנים להם פחות משהם צריכים, ובזאת גוזרים עליהם התרוקנות ותודעת הישרדות.
שמות פרק ו' פסוק ט' מתאר במדויק את מה שמוגדר כמחלה של המאה ה-21 – שחיקה. כשהעולם עבר מ-8, 8, 8 – 8 שעות עבודה, 8 שעות פנאי ו-8 שעות שינה, לעבודה שלא נגמרת ובאה אתך לכל מקום עם הדוא"ל והמִסרונים, אחד מחמישה מבינינו הפכו לקרבנות השחיקה.
גם אנחנו, כמו בני ישראל, מתקשים לשמוע את פעמוני האזהרה, להכיר בשעבוד של זמננו המנשל אותנו מהעידון והאנושיות ואפילו מהיכולת להתגונן מפניו. גם אותנו כנראה יוכל לחלץ רק המשה של זמננו, הפריווילג שגדל בארמון או בכפר שמריהו ולפיכך יוכל לראות ולהבין ולפעול.
גל גבאי היא עיתונאית וראשת מיזם 929 (בשיתוף עם הרב בני לאו)
טור זה פורסם לראשונה באתר מיזם 929 - תנך כפי שלא הכרתם
לפנייה לכתב/ת 
